('הישראלים" יוסי וקסמן-     ממואר, הוצאת קתרזיס, 258 עמודים)

הרומן "הישראלים" הוא ספר זכרונות מאת יוסי וקסמן, העוסק בגבול הדק שבין מציאות לדמיון בתוך התא המשפחתי. וקסמן מתמקד בדמותו של אביו טוביה, ניצול מלחמה ו"שקרן פתולוגי", בעיני הכותב, שבדה סיפורים גרנדיוזיים על חייהם ביפו של שנות החמישים. האב נהג לשלב בדבריו דמויות מפורסמות כמו אריס סאן ועליזה עזיקרי, בעוד האם ניסתה להפריך את הכזבים ולהיאחז באמת המרה. וקסמן מסביר כיצד גדל בתוך עולם של בדיות מדבקות, שהפכו בסופו של דבר לחלק בלתי נפרד מזהותו כאמן וכאדם. דרך הזיכרון המשובש, הוא בוחן כיצד מיתוסים פרטיים מעצבים את החוויה הישראלית ואת הקשר בין הורים לילדים. הממואר מדגיש את כוחו של הסיפור להעניק נחמה ומשמעות גם כאשר העובדות ההיסטוריות אינן תואמות את המציאות. ככלות הכול, האדם יוצר את המשמעות של חייו.

" אבא שלי היה חתיכת גוזמאי נוראי. שקרן פתולוגי, בינינו. החיים וההמצאה התחלפו אצלו במהירות האור כמעט, עד שלא יכולתָּ אלא רק להאמין לו. כלומר, להאמין לו כדי שלא תצא מדעתךָ, חס וחלילה. אימא למשל, נטרפה דעתה לפחות חמש פעמים ביום, וכשהשקרים של אבא יצאו לה מכל החורים הלכה והסתגרה באמבטיה ופתחה את הברז עד הסוף וצרחה איזה שיר חדש של מקהלת צדיקוב ששמעה ברדיו. ככה הייתה נרגעת מהכזבים של אבא, שלא פעם העמידו אותה במצבים בלתי הגיוניים ממש."

החלום הישראלי ושברו

הממואר "הישראלים" הוא יצירה ספרותית המשלבת בין תיעוד אישי לבדיה יצירתית, תוך בחינת החלום הישראלי ושברו.

. הסופר יוסי וקסמן עצמו מגדיר את הספר שלו כיצירה שבה האירועים והדמויות עוצבו בהשראת המציאות, אך הוא מבהיר כי אין לראות ברצף העלילתי שחזור נאמן או תיעודי, אלא יצירה בדיונית המערבת פיסות של מציאות ודמיון. הוא בחר בנרטיב סיפורי ההולם את פשר החלום, בעיניו.

המבקר אריק גלסנר מציין כי העלייה בשכיחות הממוארים בספרות הישראלית קשורה ל"מפנה דוקומנטרי" ולחיפוש אחר אמיתות היסטוריות שאינן ניתנות לביטול כ"ספקולטיביות" או "דמיוניות" עם זאת, איך נדע אם זה ממואר, אם איננו יודעים, לאורך הספר, מה אמת ומה בדיה.

ציר מרכזי ברומן הוא דמות האב כבדאי. האב טוביה, מתואר כ"גוזמאי נוראי ושקרן פתולוגי", שאצלו החיים וההמצאה מתחלפים במהירות האור.

. האב בדה סיפורים על שכנים מפורסמים כמו יצחק שדה ועליזה עזיקרי, בעוד המציאות הייתה אפורה בהרבה – התברר שמדובר בעולה חדש מבולגריה או זונה שגרה בקומה מעל דירתם.

.

מתברר שגם הסופר הוא בדאי בן בדאי: וקסמן מודה כי בגלל שקריו של אביו, הוא נהפך בעצמו לבדאי הממציא עולמות, שהוא בורח אליהם בציוריו ובספריו

. הוא מציין כי אין זה משנה אם הדברים קרו באמת, שכן הזיכרון הקולקטיבי של המשפחה נשען על החיים שהומצאו ולא על אלה שנחיו בפועל. לכן יש לקבל את הבדיה כאמת.

.

אפיון המשפחה.

הכותב וקסמן מאפיין את בני משפחתו דרך שילוב של נוסטלגיה מרירה והומור חסר מעצורים:

האב (טוביה): נכה צה"ל ממלחמת השחרור ניהל בחוסר כישרון בית קולנוע ביפו שניתן לו כמקור פרנסה מהמדינה, עקב היותו נכה.

. וקסמן הילד ראה באביו דמות מכוערת ו"קציצתית", וחש רגשות מעורבים של בושה, שנאה ורחמים כלפיו.

.

האם מרגלית היא יתומה מאב שנהרג במלחמת השחרור. היא מתוארת כדמות מקורקעת ומציאותית שסבלה מגוזמאותיו של בעלה אך אהבה אותו, וחיה תחת כנפי הדמיון שלו.

עמדתה ייחודית: היא זו ש"הפשיטה" את האב מכזביו בבית, אך כלפי העולם החיצון צידדה בו באהבה.

" עד כיכר השעון שמעו את בכיותיה (של אמא) ואת התנצלותה, לימים סיפר לנו אבא, ואנחנו, כהרגלנו, לא האמנו לו ולשקריו, כמובן, אבל הנהנו בראשינו וחייכנו, וכמו אמרנו לו שאין כמוהו, האבא הכי טוב בעולם. כי בינינו, אבא׳לה שלנו נכה ומסכן, חצי טְרָלָלָה, נתן את היד למדינה, וצריך לעשות כל מה שהוא מבקש, אחרת רק אלוהים יודע מה יקרה, הוא ממש לא אחראי למעשיו…

זו הייתה השיטה של אימא, שתמיד חששה שמא בעלה ישתגע, ויחרב לה הבית, והיא עוד תמצא את עצמה קבצנית מרודה בשוק הפשפשים, בלי משפחה ובלי בעל, בלי חיים ששווה לחיות למענם. אימא תמיד הלכה על החבל הזה, הדק, חבל שנמתח לה מעל מים גועשים, כלוליינית בקרקס החיים,"

.

הכותב (יוסי וקסמן): מעיד על עצמו שהיה "ילד קונפורמיסט", נאמן לשביל הזהב ומקורקע, בניגוד לאביו המעופף.

. הוא מזהה את עצמו כפלג משפתחתי שדומה יותר לאימו היפהפייה או לסבתו המיוחסת מחברון, והוא מוצא נחמה בעולם האמנות ותולדותיה.

מה אנו לומדים על "הישראלים"? באמצעות סיפורה של משפחת וקסמן, הספר מקפל בתוכו נתחים משמעותיים מההוויה הישראלית:

החלום ושברו

החלום הישראלי ושברו מעסיק את הכותב וקסמן: הספר עוסק בקריסת הנרטיבים האישיים והלאומיים. איך הוא ממחיש זאת? כישלון מיזם הקולנוע ביפו והמעבר לירושלים מייצגים את המעבר מהחלום ה"הוליוודי" למציאות הקשה

מתוארים בספר מתחים חברתיים ומעמדיים: הממואר חושף את הפער בין "העניים והמיליונרים" = בין יפו ודרום תל אביב לבין הצפון היוקרתי (רחוב יחזקאל), והשוני בין היפואים לתל-אביבים.

מתוארים בממואר תהליכי חילון ודת: סיפור המשפחה מבטא את תנועת החילון הכרוכה בלאומיות היהודית, כאשר האב "מציל" את האם ממשפחתה הירושלמית האדוקה (חרדית) ולוקח אותה ליפו החילונית. בהמשך, המשפחה חיה בשכונת 'בית וגן' כאנוסים, הם מעשנים בסתר בשבתו, מסתירים זהותם כחילונים.

הזהות הישראלית היא זהות של טראומה ואובדן: הביוגרפיה המשפחתית רוויה במחירי המלחמה –-נכותו של האב ויתמותה של האם – הם  מהווים חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית הקולקטיבית.

לסיכום, "הישראלים" מציע מבט רב-שכבתי על הישראליות, שבה המיתוס והמציאות כרוכים זה בזה ללא הפרד, והשקרים של האתמול הופכים לאמנות של היום שהיא בדיה.

נכותו של האב, טוביה, שהיה נכה צה"ל ממלחמת השחרור ואיבד את השימוש בידו הימנית בקרב בשער מנדלבאום, עומדת בבסיס הצורך שלו לבדות סיפורים, והבן האמן הופך את הבדיה לחומר ספרותי. הדמיון של האב שימש כוח מפצה על מציאות עגומה או משעממת, ועל תחושת הנחיתות והבושה שחש כנכה עני ומסכן. האב מנהל חייו, תוך האדרה עצמית: הוא בדה עולם "הוליוודי" שבו הוא מנהל בית קולנוע מפואר ביפו המארח את התזמורת הפילהרמונית, במקום המציאות של עסק כושל שנוהל בחובבנות על ידי קבוצת נכים.

.

ומה קורה במורד חיי הכזב? האב הבוגר מודה כי המציא סיפורים כדי להחביא את הזיכרונות, האשליות והבושה של "חתיכת נכה שחולם על שתי ידיים בריאות". עבורו, השקרים החלו במקום שבו נגמרו החלומות.

.

המעבר מיפו לירושלים: ההתפכחות

המעבר מיפו לירושלים מתואר בספר כאירוע מכונן המייצג את שברו של החלום הישראלי החילוני והמודרני.הגורם למעבר: המשפחה עזבה את יפו לאחר שמיזם הקולנוע של נכי צה"ל נכשל מבחינה עסקית והתמוטט. הכסף נגמר. ואז חל שינוי באורח החיים: ביפו חיה המשפחה בבניין אבן מפואר (שרכושו ננטש על ידי ערבים) בזהות חילונית מופקרת, כמעין "שחקנים בהצגה שלא הצליחה". בירושלים, הם עברו להתגורר בשכונת בית וגן האדוקה (חרדית), שם חיו כ"אנוסים" – חבשו כיפות ושמרו מצוות כלפי חוץ, אך עישנו וצפו בטלוויזיה בסתר בשבתות. המעבר מיפו  לירושלים הוביל להתנגשות תרבותית: הוא גרם לאב לדיכאון עמוק.

. המתח התרבותי התבטא באירועים כמו הניסיון של האב לצפות בטלוויזיה בקונצרט של אום כולת'ום, מעשה שעורר את זעם השכנים הדתיים שראו בכך "חילול הקודש". המעבר גם חידד את הניגוד בין ההורים: בעוד האם ראתה בירושלים חזרה לשורשים וקרבה למשפחתה הדתית, האב ראה בה מקום חונק ומשעמם, רחוק מחלומותיו הקולנועיים.

המתח בין יפו לתל אביב

הייתה יריבות עם ה'מיליונרים' מצפון תל אביב היריבות מתוארת דרך המפגשים בין משפחת וקסמן לבין דודתו של המספר, אסתר (מעצבת אופנה), ובעלה נתן, שחיו ברחוב יחזקאל היוקרתי. שני מחנות מעמדיים עמדו זה מול זה: המספר מגדיר זאת כחלוקה ל"עניים והמיליונרים, היפואים והתל-אביבים".  הפער הכלכלי היה תהומי: לדודים היה מפעל קונפקציה מצליח, הם נסעו במכונית "מיני מיינור" שזכו בה בפיס, וביתם היה עמוס בנברשות מוזהבות וציורי אמנות יקרים (גוטמן, ארדון וסטימצקי). האב חש קנאה ומרירות: הוא חש נחיתות עמוקה מול אחותו המצליחנית. הוא כעס על כך שהיא זכתה בפיס בעוד הוא נשאר "העני והנכה והמסכן". הביקורים אצל ה"מיליונרים" גרמו לו לדיכאון פיזי ממש, והוא נהג לומר ש"כסף הולך אל כסף".

.נקודת המבט של הילד: עבור יוסקי הילד, תל אביב הייתה ה"חוצלארץ" שלו.  שם הוא הרגיש חופשי יותר, והדודה אסתר התייחסה אליו כאל אדם שלם והעריכה את כישרון הציור שלו, בניגוד לאווירה המדכאת בבית בירושלים.

סבתא לנה הייתה החוליה המקשרת: הסבתא נדדה בין שני הבתים – שבוע ביפו ושבוע בתל אביב – ובכך המחישה את הניגוד בין העושר הצפוני לעוני המרוד בדרום

"אל הדודה אסתר נסענו לפחות פעם בחודש, אליה ואל חנה׳לה בת הדודה שלנו, האהובות, העשירות, ברחוב יחזקאל היוקרתי בצפון תל־אביב, באוטובוס שלקחנו משדרות ירושלים ביפו. בשבתות ביקרו הדודים אסתר ונתן, ובת הדודה כמובן, אצלנו בשיכון חיסכון, להשוויץ בבגדיהם היפים – היה להם בית חרושת לקונפקציה ברחוב בלפור, שמלות וחצאיות שייצרו פְּרֶט־אָ־פּוֹרטֶה ל״מצקין״ ול״משביר לצרכן״ ול״איוָוניר״ – ולהתפאר במכונית המיני־מַיינוֹר שלהם, שזכו בה לא מכבר בהגרלת הפיס. מכונית שהעניקו להם ברוב טקס חברי מועצת הפיס בראשותו של דויד בן־גוריון, לא פחות! אליבא דְאבא טוביה, שגם הוכיח את זה לימים"

השקר כמנוף ליצירה ולדמיון

וקסמן מעיד בממואר זה על השפעת ה'צ'יזבטים' של האב על קריירת הכתיבה שלו.

על פי תפיסתו, שקריו וגוזמאותיו של אביו, טוביה, היו הגורם המכריע בעיצוב זהותו כיוצר."בדאי בן בדאי", כך הוא מגדיר עצמו. יוסי מגדיר את עצמו כמי שנהפך ל"שקרן, גוזמאי ובדאי" דווקא בגלל השקרים של אביו. הוא מציין כי המצאת העולמות הפכה עבורו למנגנון בריחה שבא לידי ביטוי בספריו, בציוריו ובסרטי הווידיאו-ארט שלו.

וקסמן מדגיש את העדפת המיתוס על המציאות: הכותב מסביר כי בזיכרון המשפחתי אין חשיבות לשאלה אם הדברים קרו באמת, שכן "כולנו זוכרים את החיים שהמצאנו לנו ולא את החיים שחיינו באמת". הוא בוחר "ללבוש" את הכזבים הללו וליצור לעצמו מיתוסים אישיים, כאילו היה אביו בעצמו.

ה'מצבים הטרגיים' של האם ודרכי התמודדותה

אמו של וקסמן, מרגלית, נאלצה לתמרן בין מציאות חייה הקשה לבין עולם הבדיות של בעלה. המצבים שבהם שקריו של האב העמידו אותה במבוכה כונו בפיה "המצבים הטרגיים שלי". היא נהגה להשתמש בביטוי זה במובלע כדי למנוע רחמים מצד שכנים או בני משפחה.

מנגנוני התמודדות של האם היו שונים:הסתגרות וצרחה: כאשר קצה נפשה בכזביו (לפחות חמש פעמים ביום), הייתה נכנסת לאמבטיה, פותחת את הברז עד הסוף וצורחת שירים של מקהלת צדיקוב כדי להירגע. לא פעם בחרה באימוץ השקר כהגנה: כלפי חוץ, היא צידדה באב וציטטה את שקריו כדי לשמור על כבוד המשפחה ("מה יגידו השכנים"). היא המציאה בדיות משלה כדי להסביר את התנהגותו כתוצאה של טראומת המלחמה והנכות. אך לא פעם היא בחרה בהפרכת השקרים בבית: בתוך הבית, היא נהגה "להפשיט" את האב מכזביו ולעמת אותו עם האמת המרה.

.

שנות הצנע

בתקופת ה"צנע", חלקה משפחת וקסמן דירת שלושה חדרים ביפו עם משפחת עולים נוספת.

הדיירים (משפחת אירקה): בדירה התגוררו הגברת אירקה (ניצולת שואה עוצמתית), בעלה שהיה "השפוט שלה", ובנם הקטן שֹוֶפן (על שם שופן), שנחשב בעיני הוריו ל"מחונן" בנגינה. בנוסף, הסבתא לנה התגוררה בקיטון (מרפסת סגורה) בדירה. וכאן אירעה סצנת הפסנתר הבכשטיין: היה זה פסנתר כנף ענק וחצי מתפרק שתפס חצי מהסלון המשותף. הוא נרכש מערבי חיפאי שירד מנכסיו. האב טוביה בדה סיפור שהפסנתר הגיע מגרמניה וכי בעלת המפעל, הלנה בכשטיין, הייתה מאוהבת בהיטלר. כך טען האב ש"גם היטלר הצטופף איתנו בדירה". וכאן נוספו גם הקישוטים: הגברת אירקה פיזרה על הפסנתר את הנדוניה שלה מאירופה – אוסף של חפצי נוי, פסלוני פורצלן ובקבוקי בושם סדוקים, ששימשו תפאורה לעולם הישן שהשאירה מאחור.

השראה ממורים שונים

וקסמן מתאר השראה ממורים ודמויות ביפו: היה לו מפגש כילד עם מיסֶייה דרעי, צייר שלטים ומוכר אבטיחים, חשף אותו לסגנונות כמו אקספרסיוניזם והשווה את כישרונו לזה של האמן חיים סוטין. הוא נחשף ללימוד האמנות כעיבוד לטראומה: דרך לימודי תולדות האמנות אצל המורה נורית, יוסי וקסמן למד להשתמש בציור כדי לבטא את המתחים מול אביו. לדוגמה, הוא צייר את אביו כטיטאן "סטורן" הטורף את ילדיו (בהשראת גויֶה), מתוך רצון "לטרוף" את דמות האב חזרה דרך המעשה האמנותי.

.

הטלוויזיה כבית קולנוע.

אמו של יוסי, מרגלית, ניצלה את האירוע והפכה את הסלון הביתי לבית קולנוע מאולתר, בו גבתה דמי כניסה מהשכנים בירושלים שבאו לצפות בטלוויזיה הלבנה שרכשה המשפחה

.

יוסי יצר אז את ה"מזנון" החללי: לקראת האירוע, הוא הכין כילד כרזות, והאם הקימה מזנון עם לחמניות שעוצבו כ"כוכבים" (עגבנייה כ"שמש", זיתים כ"כוכב הארץ" וכו'), מה שיצר חוויה קולקטיבית קהילתית סביב המכשיר החדש.

הדמויות שהאב טוביה המציא

האב טוביה נהג "ליישב" בבניין  המפואר ביפו דמויות מפורסמות כדי להפוך את חייו ל"הוליוודיים" יותר. האב טען שבקומה הראשונה מתחתיהם גר יצחק שדה  "הזקן", מייסד הפלמ"ח, למרות ששדה מת שנים קודם לכן. בפועל, גר שם עולה חדש ערירי מבולגריה בשם אדון יצחקוב. האב התעקש גם שהזוג המפורסם גר בקומה השלישית מעליהם והם מסתתרים שם מפני בעלה הקנאי של עזיקרי. אימו של יוסי וקסמן הפריכה את הסיפורים הללו בצעקות, בטענה שבקומה השלישית גרה בכלל זונה והסרסור שלה, וכי האב פשוט מאוהב בדמותה של עזיקרי ובדה את השכנות הזו.

הכרה אמנותית באמן יוסי וקסמן

היוצר יוסי וקסמן זכה להכרה אמנותית: וקסמן זכה להכרה ממסדית משמעותית, כפי שמעידה זכייתו בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (2024) ובפרס אקו"ם (2015).

לסיכום, "הישראלים" אינו רק עוד רומן ברשימה, אלא יצירה מכוננת המאחדת את זיכרונות הילדות עם הזהות האמנותית של וקסמן, ומסבירה את המניע העמוק ביותר מאחורי כלל יצירתו בספרות ובאמנות הפלסטית. הוא מחפש את פשר זהותו בכל ממדי האמנות שהוא ניחן בהם.