לכבוד חודש הגאווה, מהו סיפור צמיחתה של הלהט"ביות בספרות העברית?

(ציטוט בכותרת מתוך השיר "הגאווה הזו", הילה להב)

הייתי כנראה בחטיבת הביניים כשקראתי על טליה והמפגשים המרגשים שלה בחוג לטלוויזיה קהילתית ("נעמת לי מאוד", מאת עמי גדליה, הוצאת ידיעות אחרונות). חיכיתי בקוצר רוח שתתאהב חזרה בגלעד ויגיע הרגע המיוחל – הנשיקה הגורלית שתסחף הכל. בכל זאת, מה יותר ראוי מכך ברומן לגיל הנעורים? אבל משהו לא עבד כשורה, וכשהרגע המיוחל הגיע, טליה לא הרגישה דבר. במקום זאת, רגשותיה כלפי נעמה, חברה אחרת לחוג, הלכו והתגברו.

לא "עיכלתי" את סיפור האהבה הזה. אפילו בתחילת שנות ה-2000 הומואים ולסביות היו מושגים השייכים לטלוויזיה, ובטח שלא הכרתי "אנשים כאלה" בסביבה הקרובה שלי. איך בכלל יכולה להיות רומנטיקה לא תואמת לנורמה שאני מכירה?

הרבה השתנה מאז. "המהפכה הגאה", הסדרה הדוקומנטרית של גל אוחובסקי בכאן 11, הראתה את הדרך הארוכה שעברה החברה הישראלית בשינוי יחסה לקהילה הלהט"בית. הסדרה אמנם מתמקדת בזמרים ושחקני קולנוע וטלוויזיה, אך גם לספרות היה תפקיד חשוב ביצירת ייצוגיים של דמויות להט"ביות וסיפורי אהבה להט"בים.

סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, ישראל נפתחת לראשונה למערב, ועוברת תהליכים מואצים של ליברליזציה כלכלית וחברתית – תהליכים שהצמיחו ניצנים ראשונים של פמיניזם ופתיחות מינית. כך, ב-1978 יצא לאוויר העולם ספר הביכורים של יותם ראובני, "בעד ההזיה", שהיה לספר הראשון שעסק באופן ישיר בחיים של הומוסקסואלים בארץ, כשקשרים כאלו עוד היו אסורים על פי חוק. בשנים אלו, פתחו חזי לקסלי ואחרים גם את השער לשירה הומוסקסואלית.

תחילת שנות ה-2000 סימנו פריחה של רומנים העוסקים באהבה לסבית; "תאנים אהובתי" (2000) של דנה פלג, "רציתי לנשק לך בשדה החרציות" (2000) של אביבה אברון ו"הנה אני מתחילה" (2003) של יהודית קציר. האחרון, מפתח את נטייתה הלסבית של ריבי שנהר, אליה נחשפו הקוראים כבר ב "למאטיס יש את השמש בבטן" (1995), עם התיאור המופלא של ההתנסות המינית הראשונה של ריבי עם נועה חברתה הטובה, בימי החופש הגדול החיפאיים של שנות ה-80.

ומה המצב ב-2020? לפי אתר "עברית" התפרסמו השנה עד כה ארבעה רומנים, ספר שירה וספר לנוער העוסקים באהבה להטבי"ת. 

ובכן, המהפכה הלהטב"ית עוד לא הושלמה במישור הפוליטי, אבל הפריחה הלהטב"ית בספרות העברית כאן כדי להישאר.