מי ומה היו? האם ובמה זכו? אפרופו ארבעה אבות של: ס.יזהר וקניוק, אפלפלד ובאר.

מוטו מקדים לעולם הזכרים: "אבהות, במובן של הולדה מודעת, איננה מוכרת לאדם. זהו מעמד מיסטי, מסורת ישירה מן השליחים, ממוליד יחיד אל נולד יחיד {הסונטות של שייקספיר מוקדשות ל'מולידן היחיד של סונטות אלה'. ב'אני מאמין' של ניקיאה מכונה ישו 'הנולד היחיד, בן-אלוהים'}. […] זהו אולי הדבר האמיתי היחיד בחיים. האבהות אינה אולי יותר מאשר פיקציה משפטית. היכן תמצאו אב לבן, אשר בנו אוהב אותו או הוא את בנו? […] הבן שטרם נולד פוגם ביופי: משנולד הוא מביא עמו סבל, מפלג רגשות, מרבה דאגה. הוא בן זכר: צמיחתו היא שקיעת אביו, נעוריו הם קנאת אביו, ידידו הוא אויבו של אביו." (מתוך: ג'יימס ג'ויס, "יוליסס", תרגמה מאנגלית: יעל רנן, הוצ' מחברות לספרות, זמורה, תל-אביב, 1999, עמ' 249; פורסם במקור ב-1922).

הרי לכל בן יש אב. לא לכל אב יש בן, אפילו לא חוקי או לא ידוע. יש בנים שנולדו לרוח הקודש או לבנק הזרע או לחטא הבגידה והגאווה, ואז האב לא ידוע ולא מוכר. יש בנים שלא כותבים, אפילו לא למגירה… אז במה זכו אבות לסופרים, כאלה שהם מפורסמים ואת כתביהם קוראים ההמונים?

מי ומה היו האבות של סופרים? האם בזכות עצמם או בזכות הבן הכותב עליהם? בדרך כלל בנים מספרים על אבותיהם באופן סתמי יותר או פחות, בבתי מרזח או בהספדים בלוויות ולעיתים בימי הולדת. בן סופר כותב את אביו מתוך הזיכרון או מתוך השכחה ולרוב מתערובת של שניהם בתוספת של בדיון ורגשות נקם, חרדה והערצה… וגם הצורך בפרנסה, הצצה ופיקנטריה.

כאן אתייחס לטקסטים הבאים: ס. יזהר, "מקדמות", הוצ' זמורה-ביתן, תל-אביב, 1992; אהרון אפלפלד, "אבי ואמי", הוצ' כנרת, זמורה-ביתן, דביר, אור יהודה, 2013; יורם קניוק, "פוסט מורטם", הוצ' הקיבוץ המאוחד וידיעות אחרונות, תל-אביב, 1992; חיים באר, "צל ידו", הוצ' עם עובד, תל-אביב, 2021 (ומעט מ- "חבלים", הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1998); [מספרי עמודים של ציטוטים יהיו מהמהדורות האלה]. מטבע הדברים, אלה כתבים אוטוביוגרפיים שעוסקים בהורים. הם נכתבו שנים רבות אחרי סיום הילדות ואחרי מות ההורים. באופן מאוד מלאכותי אך מכוון אגזור כאן את דיוקן האב מתוך התמונה המשפחתית ואתייחס אך ורק אליו ולתיאור שלו בעטו של הבן, הסופר המפורסם.

ס. יזהר | "מקדמות"

יזהר סמילנסקי (2006-1916), צבר, יליד חולדה, בן למשפחת סופרים עבריים מפורסמת. אביו, זאב סמילנסקי (1944-1873), יליד אוקראינה, ציוני אדוק וסוציאליסט, עלה ארצה בפעם הראשונה ב-1891 בגיל 18. לאחר שחלה בקדחת חזר לאוקראינה ועסק בהוראה. כעבור עשור לערך עלה שנית לארץ ישראל ובילה את רוב חייו במושבה רחובות. היה איש רב-תחומי עם נטייה לעסקי רוח וגמלוני בעבודת כפיים. בסך הכול היה סופר עברי וגם, פובליציסט, מורה, עיתונאי, עורך וגם חלוץ, חקלאי ואיש של סטטיסטיקה. הוליד שני בנים. בנו הבכור שהיה חקלאי מקצוען, נהרג בתאונת דרכים ב-1942.

"מקדמות" יצא לאור ב-1992 כשיזהר היה בן 76 ובחלוף 48 שנים ממותו של האב (נפטר בגיל 71) כשהבן היה בן 26. יזהר הזקן כותב את אביו על סמך זיכרונות אישיים שהוא עצמו זכר וגם על בסיס מה שסיפרו לו על ינקותו, שהרי את "פרשת התינוק והצרעה" לא היה יכול לזכור או להעיד עליה בגוף ראשון. מדובר בסיפור מרכזי שבו האב שעובד בשדה, הניח את התינוק שהיה בהשגחתו מתחת עץ חרוב בפאתי השדה וזה נעקץ בפניו על יד צרעות מקן שהיה תלוי מעליו. התינוק פיתח תגובה אלרגית קשה עם קשיי נשימה שאיימה על חייו והאב המבוהל והמסור דהר לרופא בעיר הקרובה – דרמה מהדהדת שבסופה ניצלו חיי התינוק. שיחזור התנהגותו של האב ומחשבותיו לנוכח רגשי האשמה שהוא חש ושמוטחים בו מסביבתו הקרובה (האם, השכנים ואחרים) מהווים בסיס לתיאור אישיותו של האב על מכלול תכונותיו. בהמשך הספר, דרך סיפורים על אירועים אחרים בחייו משרטט יזהר את דיוקנו המורכב של אביו על ידי תיאור תגובותיו ומחשבותיו של האחרון לנוכח אירועים שונים בחיי הקהילה החלוצית שמגיבה להתנהלותו של האב. להלן דוגמאות אחדות:

"מה אתה בעצם, איכר עובד אדמה, או למדן חובש ספרים, בונה את הארץ במעדר שבכפותיו או בעט שבידיו לומד אורחות אדם וחברה […] יושב וכותב, טובל עטו הדק ובאותיות דקות ובכתב חוטי יושב באמצע הלילה [אחרי יום עבודה מפרך בשדה] וכותב על אפשרויות הרחבת משק העזר היהודי לצד התעשיה הביתית […] איך זה להיות אבא טרוד תמיד ועייף תמיד נרדף על צוואר להספיק, להבטיח […] פשוט מפני שקם ועלה לארץ באביב תרנ"א [1891] והוא רק בן שש עשרה ומחצה, ורק הספיק ללמוד בחדר, בשעורים פרטיים ובקריאה של צימאון מכל הבא ליד, ורק זו הצרה שכל מה שקרא זכר לדיוקו והיו לו בראשו ידיעות מסודרות מכל הבא והמזדמן, לרבות פרקים בכימיה, בביולוגיה, בהיסטוריה ובעיקר בכלכלה ובבניית משק מתפתח." (עמ' 23-21); "די, כעת די, די אבא די. אתה אבא כאן כדי לא לאבד עשתונות. כאן ובארץ, והכל, ובכלל. ואתה הוא האבא שלימד שרק על פי השכל יחליט האדם, ופתאום ופסוקי התהלים האלה, או כאילו יש באמת מישהו מלמעלה להשגיח בך, ושאולי טעית ברוב גאווה וזרקת מה שאסור לזרוק, ומבולבל." (עמ' 36); "… שצמוד אל קרש ירכתי העגלה יש טמון כל הזמן, כאילו תמים, מקל אחד עבה למדי. מפני שלעולם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות כשמוכרחים לעבור את הכפר הזה [האב מריץ את העגלה והפרדות בטירוף דרך ישוב ערבי עוין בדרכו למרפאה שבעיר], כשם שקשה לראות איך אבא הזה קם לכאורה ומניף באלה הזאת לפצח ראשי כל מיני תוקפים אפשריים." (עמ' 41); "[ האמא לאבא] ודי כבר להתגלגל. כבר אינך הגיבור האלמוני העומד לרשות העם תמיד והולך ועובר מחזית לחזית, והולך וגורר את משפחתו מארעי אל ארעי, כאילו היו מזוודות." (עמ' 51); "[האב החלוץ, הסוציאליסט הציוני הדגול, מתפלל חרישית במהלך המרדף להצלת התינוק] האזינה תפילתי בלא שפתי […] מפני שתו לא נע בפניו כעת, האכולות שמש, חשוף הראש, הוואן-גוכי, והמושכות בידו הגדולה התיבנית והאוחזת חזק, הט אוזנך אלי, אומר אבא בלי להשמיע הגה, שמרהו כאישון בת-עין, אומר אבא ומשנה לצורך השעה מן הכתוב במזמור י"ז, בצל כנפיך, אומר ומשנה, כי מליבו, תפילה לדוד, אומר אבא, ושמעה אדוני והקשיבה לי, אומר אבא." (עמ' 54-53) – יזהר, התינוק הזקן מזדהה עם אביו המתלבט שקריב הכול למען רעיון.

ובמהלך מאורעות תרפ"א (1921), יזהר בן החמש, החולני הכרוני, נזכר: "ואין להם לא נשק ולא מקל חובלים, ורק אבא יצא בבוקר עם מוט ברזל בידו להביא חלב לילדים." (עמ' 63); האבא "מזמרר לפעמים בביישנות, אחד ממזמורי החסידים שלו, ובדבקות מתחת לשפמו", והילד בבית הכנסת רחמנא ליצלן: "היה לוקח אותו בחגים לבית הכנסת שבשכונה יד ביד, ושניהם לבושים יפה, והיה מתעטף שם בטלית הדהויה שלו, ומראה גם לסובבים היכן קוראים כעת בסידור […] ואבא היה קורא בעברית נכונה מה שהסובבים היו אומרים במיני עיקומי נגינה…" (עמ' 75-74) – ציונות שלא העלימה את הגלות… חלוץ משונה למדי; "… אילו גם היה לו נשק, האם היה אבא יורה וגם הורג איזה ערבי חי? אבא לא יכול לסבול את זה, וגם כעת עם מוט הברזל האם איננו רק מפחיד ולא הורג, רק מבריח בתנופת המוט ובצעקות יאללה יאללה ולא מכה ממש…" (עמ' 84) – האבא העדין, הפציפיסט ויפה הנפש; מכאן הדרך לתיאור אב רחמן ועדין מדהימה ביופייה העצוב: "ולאבא לא יקרה כלום. הוא יחזור, תמיד אבא חוזר בסוף… מפני שאבא הוא איש טוב, וגם לא היכה איש […] אבא שתקן כזה. אבא ותרן כזה. אבא תמיד נדחף הצידה. אבא חושב שכולם קודמים לו. ושהעבודה קודמת, ושאמא קודמת, ושהילדים קודמים, ושהאדמה קודמת, לאחר שוויתר ועזב את האדמה ואת חוות הניסיונות, ולא הצטרף לחבריו שהלכו לבנות את נהלל [והפך לרואה חשבון שממשיך לכותב בלילות] ושאפילו על מאמריו הגדולים לא חתם בשמו אלא תמיד בעקיפת שמו […] אבא ותרן. ויוצא והולך בבוקר, מפני שהוא משכים קום, ולפני שיוצא מכין ארוחת בוקר, ושופת קומקום על הפתילייה, ורואה שכולם יהיו מכוסים היטב במיטותיהם, והולך לו בשקט, תמיד בשקט, שלא להפריע, האבא הזה, לסמינר למורות ולגננות, ויושב שם לשולחן ומנהל ספרי חשבונות, ומסכם ביושר טורי מספרים, ובסוף השנה כשכולם יהיו מצטלמים הוא לא ייצא להצטלם מפני שהוא ביישן." (עמ' 95-93) – אבא ענק רוח שמתחבא מאחורי הקלעים ומוחל על כבודו ללא רחם. בהמשך אנו מבינים את תחושת ההשפלה והכישלון של האב שנאלץ להסתפק במשרה זוטרה של רואה חשבון בעיריית תל-אביב וזאת תודות ל"פרוטקציה" שמפעיל הדוד דוד, הפקיד הבכיר באותו מוסד (עמ' 107). יזהר מתאר בעדינות אירונית את התהליך הנורא שעבר על האב המתוסכל, "איך אצבעותיו של אבא, שקצת נשתנו מפני שמזמן לא אחזו בדבר עבה יותר או כבד יותר מדקות העט הקל שלו מעבודה על שולחן העיריה." (עמ' 109).

ויש גם אבא שיודע לאיים ולכעוס ואפילו להעניש, אבל לעיתים נדירות: "[כלפי האח הבכור שמתרשל בלימודיו] וגם כשהוא יודע שבין גערות אבא ובין מעשים שהוא מאיים שיעשה אין הרבה קשר, אף כי פתאום ולפתע, וכשכלו כל הקצים כנראה, אפילו אבא היה קם אז ועושה מעשה נורא, ונורא עוד יותר מפני שזה היה הוא שעושה" – אבא מחרים שקיק אדיר של ג'ולות של האח, ומטיל אותה באסלה לנצח נצחים "והאח הגדול נפל על הרצפה ופרכס כמוכה אלוהים, ומוטב שלא להמשיך." (עמ' 105-104). ולאותו האבא יש גם רגעי חסד מופלאים, כאשר למשל, על פני דפים רבים מתאר יזהר את ה"מסע" שלו כנער עם אביו ברחוב נחלת בנימין, מסע שמסתיים בקניית כוס גזוז תוסס בטעם גן עדן בקיוסק מרכזי, ביוזמת האב הגאה (עמ' 115-111); ובהמשך, רחמי האב על השכנה הזקנה שרגלה נכרתה בבית החולים, ומצוקתו המחרידה כאשר הילד הולך לאיבוד במהלך תהלוכת העדלאידע בפורים; סיפור טקסי הטיולים בשבתות כדי לחנך דרך הרגליים (עמ' 139-133).

המצב הכלכלי של המשפחה מדרדר, עם או בלי השלומיאליות הנאיבית של האב החולם וההוזה. יש כעס על הבן הבכור בן השש עשרה שבמקום לעזור בפרנסת הבית בחופש הגדול מתעסק בבניית עפיפונים. יזהר הצעיר מאחיו בכמה שנים מנגיד את ההתנהגות של אחיו הבכור לזו של האב האהוב והאומלל, בסרקזם לגלגני בולט "ואבא בגילו, ועוד שנה, והוא רק בן שש עשרה קם ועזב הכול ועלה ישר לחדרה, טולסטוי בידו זו והתנך בידו זו, וכל האחריות לבניין הארץ בשתי ידיו האוחזות חליפות במעדר או במזמרה, ובמקום זה מהשכם בבוקר הוא (אחיו הבכור ישראל, שניהם בניו של האב זאב) ושני רעיו ראש אל ראש פרעות זה בפרעות זה, טורחים בשקידה אחראית בביצוע מושלם של המהפכה האווירית בשכונת תל-נורדוי (איזה מנהיג אחד מזקני ציון), ולא ינוחו עד שימריא היום המשולש הענק הזה, ברוח אחר הצהרים […]" (עמ' 144-143) – כל הטרגיות של האב, איש הרוח הכושל בעבודת הכפיים מתמצאת בהנגדה הזאת לבניית "[…] טיארה, לא עפיפון, בפירוש טיארה, ולא משושה, בפירוש משולשת, משלושה בוסים, ולא קני סוף" – הטיארה המעופפת של האח הבכור מול "הטולסטוי והתנך" המעופפים של האב האידיאליסט שהיה.

ולבסוף, האבא נשבר, האב התרבותניק מתפרק, לא ברור אם הוא יהודי חדש או ישן שלא מצליח להתחדש… והוא גם מפוטר מעבודתו ונותר בתל-אביב בלא כלום – משבר – "ואז, צריך היה למכור את הבית, בחצי חינם בגלל השפל, ולחפש מהר, אם לא למענו, שיכול היה לוותר כעת על הכול ולמות, כן, ודי, הרי למען הילדים, והוא אדם שבור בן חמישים וחמש, גופו שבור וצורתו שבורה וקומתו שבורה ובקושי נגרר מיום ללילה ובקושי עובר את הלילה, ולא נותר לו אלא להתגבר ולנסוע למושבה אל הדוד משה, לדבר אתו, אולי, אלוהים לבדו יודע עד כמה אינו רוצה לנסוע" (עמ' 192) – כי "הדוד משה איש לא קל, שיכול ביום לא טוב אחד במילה אחת שעפה לו, לעשות ככה שאי אפשר יהיה עוד אחר כך […] ואטום וגם גס": הדוד משה היה איש רב-פעלים, מצליח, מפורסם יותר, מקושר יותר ורחוק מצניעות ולבקש ממנו חסות, עזרה ו"פרוטקציה" ולחסות בצילו היה עבור האבא שיא של השפלה וכישלון. וכך אכן קרה, הדוד משה עושה טובה לאבא ומסדר לו בית במושבה בשכירות ועבודה ביזיונית כמשגיח על פועלים, כשכירו של הדוד משה עצמו. הנפילה הגדולה:

"לא רק בגלל שהתגלה כאיש לא יצלח, כאבא שאין לסמוך עליו, וכאיש לאשה שאינה מכבדת את חולשתו [לאורך פרקי מקדמות, האמא היא פקעת של מרמורים וקיטורים כלפי בעלה על יושרו, צניעותו, חלומותיו והשלומיאליות שלו אל מול כישוריו הלא מנוצלים וכתוצאה מכך הזנחת המשפחה ופגיעה בכבודה ורווחתה] […] איך נופל אדם וכול האלים שלו נופלים עליו מנותצים, ואיך אמונתו הנה קורסת עליו […] שערו הלבין וכבר לא אפור […] תראו מה נשאר ממנו מכל אבא, האיש שגידל את הארץ הקשה ופתאום נשמטה לו, ונפלה לו הקרקע מתחתיו […] הוא קם כל בוקר, הוא הולך לעבודה כל בוקר, הוא לוקח בסל הנצרים את ארוחת הצהרים עטופה עיתון ואת צנצנת התה הפושר, וחוזר בערב הביתה, וקורא בעיתון, ולא נאנח, ולפעמים אפילו מחייך חיוך מעוקם, אל הילד. וככה זה." (עמ' 195-194) ואז באה הקינה הסופית של הילד הזקן המתוסכל בשם אביו שתופש פתאום "כמה עוול שלאבא אין, שלאבא הזה שלו אין, כשהיה נכון שגם לו תהיה ספריה אפילו אם קטנה יותר, ספריה שיוכל לשבת לעבוד בה, והלא אבא כל חייו הכשיר את עצמו, בעבודה קשה, בעבודת היושר, בעבודת השלימות, שלושים או ארבעים שנה הכשיר עצמו ללכת לנהלל, ובעצם, כל חייו הלך להכשיר עצמו להגיע לנהלל ולא הגיע, ורק אל מה שכל חייו לא רצה – אליו הגיע: משגיח על פועלים." (עמ' 210) – ואפילו את ברירת המחדל, להיות איש רוח, לכתוב בספריה ללמוד וללמד, גם את זאת לא השיג במלואו – חלום רב-שלבי  ושברו המוחלט בכול השלבים. כאן מסתיים הסיפור ונחסך מאיתנו המסמר האחרון בארונו של האב האומלל: סיפור מותו של הבן הבכור בתאונת דרכים ב-1942 שבעקבותיו הזקן דעך באופן סופי ונפטר כשבר כלי ב-1944.

סיכומון: אסופת הציטוטים הזאת, כתובה בלשון האופיינית לס. יזהר, לשון שיורדת לפרטי פרטים ומבוכים שוליים ומרכזיים כאחת, מייצגת את דיוקן האב לפי זיכרונו של הבן. מדובר באב מפורסם, בן למשפחה מפורסמת ביישוב, משכיל, ציוני אדוק וחילוני מובהק, אבל כזה שלא מחק את תרבות הגולה ולא התנכר לה (ידע תהילים וסידור תפילות ובית כנסת וחגים). יזהר כותב את אביו ללא התחשבנות ופנקסנות, בהערכה עד הערצה על נחישותו ודבקותו בהשגת המטרה, וחיבה עזה, מהולים בקורטוב של רחמים ואף ביקורת (אותה מובילה האם קשת היום) על יושרו, צניעותו הסגפנית, האידיאליזם היוקד שלו יחד עם אוזלת ידו וחולשתו שפגעו בקריירה שלו ובעיקר בפרנסת המשפחה. הבן אינו חוסך את שבטו מסביבת האב (האם, האחים, השכנים ואחרים) שהפקירה אותו במהלך חייו ונתנו לו לדעוך ולשקוע בדיכאון, שברון לב ואדישות מלנכולית. יזהר דואג להדגיש פעם אחר פעם לאורך ולרוחב הטקסט את הפער-מתח הבלתי נסבל שבין החלומות הציוניים של האב וכישוריו הרבים בתחומי הרוח לבין הכישלונות החוזרים ונשנים בהגשמת החלומות… הבן מבין, כואב, אוהב ומעריץ את אביו, וגם כועס על הפרדוקסליות הזאת באישיותו של האב אבל נשאר על תקן עד רחמן ואמפתי. הבן מושפע מהאב ברצון וללא חרדת השפעה.

אפלפלד | "אבי ואמי"

אהרון (ארווין) אפלפלד (2018-1932), יליד כפר קטן ליד העיר צ'רנוביץ (טשרנוביץ), בירת חבל בוקובינה בצפון מזרח רומניה (כיום אוקראינה ובעבר הרחוק יותר, חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית), בן יחיד להורים משכילים, מתבוללים, חילונים ולא ציונים. האב היה תעשיין, מהנדס של טחנות קמח. בבית דיברו גרמנית. הורי האם היו יהודים אדוקים חסידים ששמרו בכפרם שבהרי הקרפטים הצפוניים לא רחוק מנהר הפרוט, על יהדותם ואצלם רכש הילד את  מנהגי המסורת היהודית ואת שפת היידיש. אפלפלד הוא ילד ניצול שואה, היה עד לרצח אימו ובהמשך, הוא ואביו גורשו לגטו צ'רנוביץ ומשם למחנות העבודה בטרנסניסטריה. בגיל שמונה הופרד מאביו ונדד ושרד כילד בכפרים וביערות עד עלותו ארצה ב-1946 עם עליית הנוער. יש להדגיש, מדובר באב שאינו מפורסם ובמשפחה בורגנית מן השורה.

בהיותו כבן 30 וכבר סופר עברי ישראלי [כך הוא מספר במפורש ובמפורט, פעם אחת ויחידה בחייו, בראיון משנת 2000; בראיונות בודדים קודמים ובספרו "עוד היום גדול", הוצ' כתר, ירושלים, 2001, עמ' 120, הוא רק רומז במעורפל] הוא פוגש את האב הנעדר במדינת ישראל [הבן טרח לחפש את האב אך כנראה לא להיפך]:

"[המראיין] ובכל זאת, באחד הראיונות סיפרת שפגשת את אבא שלך לאחר המלחמה. העובדה הזאת איננה מופיעה ב-סיפור חיים? [ספרו האוטוביוגרפי מ-1999; אפלפלד משיב לקונית] 'נכון'. [המראיין המופתע ממשיך להקשות] גם בסיפור חיים וגם בראיונות אתה אומר שאנשים מספרים לך, עד היום, שהם עדיין שומעים את הצעקות שלך כשהפרידו אותך מאבא, כי אבא היה הדבר האחרון שנותר לך בחיים. הייתה פרידה טראומתית מאוד. ופתאום קראתי – לא בביוגרפיה אלא בראיון – שפגשת את אביך בארץ אחרי המלחמה? – [אפלפלד משיב ביובש לירי] אתה שואל, במידה מסוימת של צדק, למה סיפור הפגישה עם אבא לא נכנס לביוגרפיה. ראיתי את שמו של אבא ברשימה בסוכנות ולא ידעתי אם זה אבא או לא. לא ידעתי אם מיכאל אפלפלד הוא אבא, או מיכאל אפלפלד אחר, אף על פי שהשם אפלפלד הוא שם נדיר מאוד. פשוט, אבל נדיר. שאלתי איפה הוא נמצא. אמרו לי שהוא במעברה בבאר טוביה. בבאר טוביה אמרו לי שהוא עובד בפרדס. הוא היה בבאר טוביה כבר עשרה ימים, מצא עבודה ועבד בקטיף. אני הולך לפרדס ושואל איפה הוא, אומרים לי 'בעץ ההוא'. אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי קן מאוד. ['בן כמה היית אז?' שואל המראיין] הייתי כבן שלושים. כבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה, והוא היה בן למעלה משישים. אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'Herr Appelfeld?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מילה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אמר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות. זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת." בשיחה אישית עם פרופ' יגאל שוורץ הבקי ביותר בתולדות אפלפלד, מסתבר שמדובר בסיפור אמיתי. הבן והאב שמרו מאז על קשר רופף, סמוי וכזה שמעולם לא נכתב ולא סופר ולא נחצב ויישאר תעלומה לנצח… או אז…

על הרקע ההזוי הזה יוצא לאור ב-2013 "אבי ואמי". שם, חמש שנים לפני מותו, מספר אפלפלד בגוף ראשון על האב ההוא, הישן, אותו חווה מלידתו עד גיל 8 ולמעשה רק באותן שנים ספורות של זיכרון-ילד (8-4 לערך):

לנוכח העובדה שהילד בן הארבע אינו בוכה בעקבות סיוטים או זריקות, "אבא גאה על איפוק זה. אדם בוכה הוא אדם מסכן, אינו שולט ברגשותיו ומעורר רחמים [… לאורך הספר נכתב מעין 'קודקס חמורבי' של מיכאל אפלפלד ואסופת תכונות שמכילים עשרות רבות של עקרונות ברזל להתנהגות והתנהלות ראויות של ילד שמתחנך להיות מבוגר מושלם… ויש תמיד גם הסברים ומקורות] בילדותו נטה אבא לבכות, גילה לנו, אך הוא חינך עצמו שלא לבכות. אמא חוששת שאבא הוריש לי את נחישותו לחסום בכי. אמא אינה צודקת. לפרקים אני מגלה בעיניו של אבא לחלוחית ורואים שהוא על סף הבכי. כשאחותו הבכירה צילה נפטרה ראיתי כמה דמעות נוצצות בארובות עיניו. יותר מזה לא הרשה לעצמו […] אבא אינו משתמש במילה אלוהים […] אבא משתמש [במילים ומשפטים], כגון: הוכחה, ראיה, יש מוקדם ויש מאוחר. […] אבא מסרב לייחס משמעות לחלומות." (עמ' 13-11); "אבא מתבונן במראות הגדה [חלק ניכר אם לא רוב רובו של הממואר מוקדש לתקופות החופש שבילה עם הוריו בעיירת קייט על שפת נהר הפרוט] במבט אירוני […] אבא אינו יודע להצניע את הבעתו, והבעתו – לעג קל עם שמץ בוז… משועשע […] אבא אינו סובל ראווה והתנהגות שאינה מתחשבת באחרים […] 'אדם יכול להשתנות, אם אך ירצה', זו משנתו על רגל אחת. זלילה, שתייה מופרזת, העיסוק בעצמך, רביצה סתמית על העשב, מביאים את אבה לעתים להתפרצות […] היהודים אינם יודעים לחיות חיים נורמליים. במקום להתעמל הם רובצים […] אבא הוא קפדן… אסתט: בגדים רשולים, ערטול שלא לצורך, קול מוגזם, שלא לומר נימוסי דיבור, דעות מופרכות, השתפכויות נפש, הם לדעתו חולשות שאין לעבור עליהן באדישות […] ישרנותו [כולל ביקורתיות-יתר ונוקדנות] של אבא אינה יודעת שיעור [עד כדי פוגעניות באמא]; אבא מחבב את סבא וסבתא [של אמא], אך רחוק מאמונתם… לאבא קשה עם אמונה." (עמ' 23-18).

האב, מעשן מקטרת מושבע מספר "אפיזודות מימי שירותו בצבא האוסטרי. מביא מדבריו של רב-הסמלים הממונה על המשמעת. מנפה את הגסויות ורק רומז עליהן. הקצין המומר שעמד בראש מחלקתו התעמר ביהודים, כינה אותם רפוסים והריץ אותם על מגרש המסדרים." (עמ' 30). האב אוהב בעלי חיים ובעיקר סוסים ומעדיף לשהות בהרים במקום על גדת הנהר כי בהרים יש בדידות שמאוד אהובה עליו. גם בעיני הגויים האב הוא יהודי יוצא דופן כי הוא "אינו נחפז… רוכב סוסים מעולה… ספורטאי ושחיין מצטיין… שחמטאי על בסיס אנליטי והגיון צרוף", בקיצור, יהודי יותר גוי מהגויים.

אבא כצופה ונביא לבית ישראל: "בשנות השלושים המאוחרות הילכו באוויר במעורב עובדות, שמועות וחרדות, אך החיים התנהלו בעיקשות ומתוך הרגל, כסדרם. נכון, במפעל של אבא לא הכול הלך למישרין, בבית הספר קראו לי יהודי וקיללו אותי, אך אבא ואמא קיוו כי כל המאיים ופורע חוק שרוחש סביבנו יחלוף והיציבות תשוב". כרגיל, היהודים חשו בסכנה אך לא מיהרו לנוס אלא קיוו שהסערה תחלוף מעל ראשם, ונהגו כאילו אין עננים באופק ואצלם בחופשה כמו בחופשה: "האכילה המופרזת, השחייה המאומצת, עינוגי הגוף המאולצים, העישון בשרשרת, השתייה המסממת." (עמ' 38) – ועם זאת "אבא סבור שיש להתכונן להגירה", שהרי אבא אינו עוסק בקטנות, "ענייני חברה ופוליטיקה קרובים לליבו. לא בכדי הוא מוקף עיתונים וז'ורנלים בשפות שהוא קורא. אל הנופש הוא לוקח עמו כתבי עת וספרי היסטוריה." פעם אחר פעם לאורך דפי הספר מודגשת תכונתו של האב כמי שנהנה לחשוף חולשות של אחרים באירוניה, לעג וסרקזם שמשתכללים ובעיקר של בני שבטו. אבל הוא לא עושה הנחות גם לעצמו: "הוא דיבר לא מעט על הישגיו הדלים: לא סיים את לימודיו באוניברסיטה [בפרק נפרד, עמ' 123-121, מבהיר האיש כי 'הפסקת לימודים היא פצע שותת' שמעולם לא הגליד, החמצה וחמיצות לתמיד] הצלחותיו הכלכליות בינוניות, אינו אמביציוזי כאביו שהשקיע את עצמו כולו במפעל." (עמ' 47) – על רקע זה הוא אף מתרחק מבני דודיו שעושים חיל בעסקים כי הם "נכלוליים" – הוא מעדיף להישאר ישר ופחות מוצלח לכאורה. ולכן הוא גם מתעב קוראים בכף יד, צוענים ואוהבי אמונות תפלות, רמאים ומאחזי עיניים למיניהם… הוא בררן, עקשן ובלתי מתפשר גם במחיר הטחת ראש בקירות, כמו למשל: "'כולם טועים. לטעות זה אנושי'… את אבא מוציא משפט כזה מדעתו והוא קובע שוב ושוב, 'לטעות, לחזור לטעות, זה אווילי!'" (עמ' 68).

הסלידה של האב מהיהדות מגיעה לרמות של ביקורת עצמית קורעת עד לאוטו-אנטישמיות וגם חרטה: "השבט, כמו כל שבט שהתנוון, אין בו לא יופי ולא הדר […] לא אכחיש שאני יהודי, אך לא אתפאר בזה. מה שהאנשים מלעיזים עלי לא מעניין אותי. אני משתדל להיות הגון וראוי לתואר בן אדם […] למה עזבת את הקרפטים [בית הוריה האדוקים מהכפר] והלכת העירה?… הלכתי אחרי אבא, אבא אוהב את העיר, את הרחובות ואת בתי הקפה, את התיאטרון ואת הקולנוע… למה קשה לו להתפלל?… הוא ניתק עצמו מאמונת אבותיו [שיחה בין הילד לבין האמא]." (עמ' 83 ו-87-86); אצל אבא "דת היא אנכרוניזם" – כל דת באשר היא דת (עמ' 118); "גם הוריו של אבא היו שומרי אמונה, אך הגימנסיה והאוניברסיטה ניתקו אותו מהם ומאורח חייהם, הביקורים היו נדירים וקצרים, הם נפטרו בשנות החמישים לחייהם ואבא נמנע מלדבר עליהם." (עמ'131) – האבא עבר את המסלול מאמנציפציה להתבוללות והעד התפכחות והבנה בחוסר התוחלת של הרצון להיות ככל הגויים [אבל בצעירותו כמעט והתחתן עם מריה האוקראינית הנוצרייה האדוקה… עמ' 178]; והשיא: לשאלת הילד אם הוא מאמין באלוהים הוא מגיב במניפסט מסכם מכמיר לב: "פעם האמנתי… ועכשיו לא… אני שמח שאמא מחוברת אל הוריה ואל אמונתה. כך יאה. אבל אני משום סיבות שידועות לי, ורבות שנעלמות ממני, לא ידעתי להתחבר אל הורי וממלא החיבור לאלוהים נפגע. קשה לי להתעטף בטלית ולהתפלל, גם אם אני רוצה. הטבע: ההרים, היערות והמעיינות הם אמונתי. בטבע אני מרגיש מה שהרגשתי כילד: את יופייה ואת עוצמתה של הבריאה. ההורים שלי והסבים שלי ידעו לתת ביטוי להערצת הבריאה" (עמ' 137) – כנות שמבטאת בלבול ומבוכת נפש ושסע פנימי כרוני בלתי פתיר אצל גבר יהודי כפייתי, נחוש וציני.

אסופת התכונות של האב הולכת ומתארכת ומתמלאת בסתירות ללא תשובות חוץ מהתיאור: בלתי מתפשר עד כדי חוסר פרגמטיות, חריצות, עקביות והתמדה ללא גבולות (איך זה מתיישב עם הפסקת לימודים ועוד?), משיכה לסגפנות, שנאה ל"צרמוניות" (פרדות, טקסים ופולחנים), מידה לא קטנה של עסקי נשים מן העבר החבוי, ובדרך כלל בוז יוקד לאוכלי סנדוויצ'ים. המון ניגודים סתומים… ועם זאת הכרה באפסות ואי-השלמות של האדם "דוקטור צייגר הוא דיאגנוסטיקן מעולה, אבל אינו כול יכול. אין לייחס לבני אדם כוחות -על" (עמ'197), ועוד דוגמה ליובשנות לא עקיבה "המילה יקירי אינה מאוצר מילותיו של אבא. אבא מדבר לרוב לגופו של עניין ואינו נזקק לכינויי חיבה, אך כשהוא משחיז את האירוניה יש לו שפע של תארים." (עמ' 198), ועוד אחת, "אבא נוטה להתווכח, אך יש ימים שהוא נועל את פיו בשבעה מנעולים ואינו מוציא הגה מפיו." (עמ' 215). האיש לא יודע להגיד תודה, כך סתם מהלב, "איש אינו מבין את אבא, רק אמא. תמיד היא נכונה לצאת לקראתו ולהאיר לו פנים. אבא יודע את מסירותה, אך לא מודה לה על כך." (עמ' 222). והילד מסכם: "אבא הוא אדם ישר. הליכותיו מדודות, חשיבתו מסודרת ודבריו נסמכים על ספר או מאמר שקרא" ובכל פעם שנתקל בגבר או אישה רגשנים שמגיבים מהבטן הוא אומר "שוב אמירה סובייקטיבית שאינה נסמכת אלא על האני של הדובר." (עמ' 219), ובמקביל הוא אינו נמנע על העומדים מן הצד "כשהוא נתקל בעוולה הוא אינו בולם את קולו, ואם יש כורח – הוא אינו נרתע מעימות." (עמ' 237). גולת הכותרת של הגישה הזאת היא עקשנותו של האב לחנך את הילד להתגוננות ותגובה על תקיפתו בידי אחרים, הוא מתעקש על לימוד השחייה ואימוני כושר וכוח שהוא בעצמו מעביר אותם לילד כי "ארווין חייב לעסוק בספורט, להתחסן. לנער חסון לא יעזו לקרוא 'יהודון מלוכלך'!" (עמ' 223). והחינוך נקלט היטב. הילד חוזר הביתה אחרי קטטה עם פיוטר הגוי שקרא לו 'יהודון מלוכלך', קטטה ממנה יצאו שני הילדים חבולים ושותתי דם, "וכששב אבא בלילה וראה את ראשי החבוש, אמר, 'אני רואה שהתאגרפת. בראוו.' ניגש אלי וחיבק אותי" (עמ' 258) – סקירת מילות ומשפטי הטקסט כולו, מגלה שזה החיבוק האבהי היחיד!

סיכומון: בסוף הספר וערב תחילת הסאגה היהודית בשואה, מסכם הילד את אביו ואימו כצמד הניגודים שעבר כחוט השני בסיפור: "אבא, על אף חוסנו, מתייאש בנקל. אמא, אמונת אבותיה שבה אליה ברגעים קשים, והיא חוזרת ואומרת, 'אסור להתייאש'. בשעתו היו משפטים כאלה מוציאים את אבא מדעתו, עכשיו הוא שומע ואינו מגיב." (עמ' 259). אפלפלד משרטט דיוקן של אב (כאילו מאן דהוא, עלום ונעזב) על ידי השימוש בניגודיות רצופה בינו לבין בני השבט היהודי (בהכללה סטראוטיפית), האמא והוריה, ד"ר צייגר ואחרים. אין ספק שהילד נוטה לצד האם אבל בה בעת, מעריך את האב תוך כדי ביקורת על רוב תכונותיו, לא כולן… אבל אפלפלד עוסק בגחל הלוהט הזה בעדינות, בחמלה, ברגישות ותוך כיבוד אי-ההסכמות עם האב. יותר נכון לומר שהילד אינו מתחבר לנוקשות, לסנוביות ולציניות של האב ובסופו של דבר מרחם עליו. על הקשר בין הסיפור הזה שנמשך על פני שנות ילדות ספורות לבין המפגש עם האב ששרד, אחרי עשרות שנים, במדינת ישראל, אין אנו יודעים כמעט ולא כלום עד היום הזה. ולתחושתי הפרטית, טוב שכך.

יורם קניוק | "פוסט מורטם"

יורם קניוק (2013-1930), צבר, יליד תל-אביב, פלמ"חניק, בן דור סופרי תש"ח ודור המדינה גם יחד. בן בכור ויחיד (ואחות, מירה, צעירה ממנו בשש שנים לערך) להורים שהיו צמד ניגודים נטול פשרות: האם, שרה, אשת חינוך, בת העלייה השנייה ממשפחת ברוורמן המפורסמת, האב, משה, איש חינוך מפורסם ביישוב, מזכירו של דיזנגוף, ממקימי ומנהלי מוזיאון תל-אביב – יהודי גליצאי (אוסטיודה) ש"התגרמן" לחלוטין והפך ליקה יותר מובהק מהיקים המקוריים, עלה ארצה ב-1927 בעלייה הרביעית.

קניוק מפרסם את "פוסט מורטם" ב-1992 כשהוא בן 62 ועשרים שנה אחרי מות האב – ביוגרפיה מכמירת לב, אכזרית, סרקסטית ומתחשבנת של הוריו (האם נפטרה כ-17 שנה אחרי האב) – ומעורר סערה רבתי שבה הוא מואשם כמי שעוסק בפנקסנות עם הורים מתים שאינם יכולים להגיב. בעמוד העטיפה האחורי של הספר כתב מי שכתב כי זהו: "פורטרט של הורי המחבר, לא אוטוביוגרפיה. האני-המספר עצמו אינו מתועד בספר, אך הוא נוכח בו כמספר לא-אובייקטיבי, ושותף סביל לסיפורם של שני אנשים קשים שיצרו משהו חשוב ובו בזמן הרסו זה את זה בעקשנות. יקה ורוסייה, ברלין ותל-אביב, מלידה עד מוות […] הוא מציירם כמות שהוא מכיר אותם, כבן, תוך מילוי הפערים באמצעות ניחוש ואינטואיציה: שמונים שנה מתומצתות לרגעים נבחרים. ספר שיש בו חשיפה אישית, נאטורליסטית, חסרת רחמים – […] כפי שהוא מסתנן דרך הפריזמה של חוצפת הזיכרון המתעתע".

מראש יש להדגיש, אצל קניוק, חלק מהסיפורים הם מכלי ראשון, יורם הילד, הצעיר והמבוגר חווה אותם על בשרו; חלק אחר הוא מכלי שני, מפי האם שרה או אחרים; וחלק נוסף הוא מכלי שלישי: שרה מספרת ששמעה אותם מפי בני משפחה שונים ובעיקר חבריו של משה, ארנסט ואשתו לילי, ד"ר הרמן ועוד רבים אחרים. המהימנות והאמינות של דברי קניוק מוטלים בספק מה, אך אינם גורעים מבחינה היסטורית או ספרותית שהרי מדובר בזיכרון ותחושה של הכותב.

אין בספר הזה "אבא", יש רק "משה" או "הוא". האיש היה בנו של אופה מטרנופול שבמזרח גליציה, יקה מזויף, אוסטיודה שהתגרמן תוך שכנוע פנימי עמוק. במלחמת העולם הראשונה הוא שירת כקצין בצבא האוסטרי. הוא היה מוסיקאי בעל הכלה מוזיקלית מדהימה, אוזן מוסיקלית מופלאה וכנר מחונן, אך כיוון שלא יכול להשתוות לשלמות הנגינה של הוברמן, נטש את הקריירה שלו ונשאר עם אהבה אפלטונית למוסיקה, ובלשונו של קניוק "חרמן-המוסיקה". משה עסק במספר לא קטן של מקצועות במהלך חייו, הוא "בא מגרמניה, למד שם רפואה, מוסיקה, פילוסופיה, לא הצליח לגמור או נכון יותר, לא רצה להצליח, היה משכיל ומקסים ואדיש וסנוב […] הוא לימד מוסיקה ואמנות" (עמ' 59); "משה הגיע מגרמניה לדגניה ב' ונהיה אופה. מלבד נגינה היה זה המקצוע היחיד שידע" (עמ' 57); הוא היה מורה ומחנך בעמק יזרעאל ובחיפה אך לזמן קצר בלבד. את רוב חייו בארץ ישראל בילה כפקיד (מזכירו של דיזנגוף) ומנהל ואוצר של מוזיאון תל-אביב לאמנות. בין לבין חלה ב"מחלת ירושלים" והיה משוטט ולומד אותה בלי סוף (את המבנים, הסיפורים והאנשים) ובלי תכלית. קניוק מאפיין אב בעל כישורים מופלגים אך מוחמצים בגלל פרפקציוניזם מצד אחד וחוסר התמדה מצד שני, אי-יכולת להיות עקבי, נחוש ודבק בביצוע משימה שלקח על עצמו (מה שמביאו לתחושת תסכול וניכור כרוניים כפי שקניוק מראה בהמשך הסיפור).

למשה היו רומנים מחוץ לנישואין אבל עיקר פריצותו באה לידי ביטוי בתקופת הרווקות בגרמניה שם היה הולל חסר מעצורים: "הוא הכיר כל מוכרת סיגריות עם ישבן יפה […] הוא היה מנגן להם בנשפים שם היו טרנסוונטיסטים ונקבות עם קול עבה וסיגריות מצריות בפומיות; בחורים צבועי שיער, עיר אחרת, עיר של חושך […] פעם מצאו אותו באיה הילולה קודרת שניגן בה לכבוד חמישים יצאניות […] הוא היה מאושר כשחזר עטוף בריח הוולגארי שלהן, בבושם הזול, בסיגריות, בגסות הזאת מהרחוב, בין זבנים וחלאה […] עם פה מרוח מליפסטיק זול ועם ריח של פרפיום מזונזן […] כל החברות האלו היו מספרי טלפונים ומפגשים בבתי-קפה או בבורדלים שם ניגן […] הנער היפה החולמני, ציוניסט אה? […] האיש הנקי ובמסודר הזה שמצא בגרמניה, בניקיון הגרמני, את המולדת האמיתית שלו… לא סבל שנוגעים בו, היה מכבס את העור שלו לבדו [… ולבסוף] נשאר סוד הצילום המפורסם" (פרק יג', עמ' 56-48) – סוד גלוי בקרב המשפחה והקרובים: בתצלום הישן מופיע משה במלוא הדרו, עומד בתוך סירה ועל ידו יושבות שתי נשים צעירות ובקצה הסירה יושב גבר מזוקן. אומרים שהגבר היה בעלה של אחת מהן ואביה של האחרת… למשה היה רומן עם שתיהן והגבר המקורנן היה פרופסור באוניברסיטת היידלברג ומורו של המאהב הסטודנט המטורזן… היה גם ילד מהרומן הזה וזו אולי הסיבה לכך שהוא "קם בוקר אחד, נפרד לשלום מידידיו ונסע לארץ ישראל, עזב את גרמניה אהובתו כשאת לבו הותיר בהיידלברג ורק מוחו הקר מוליך אותו לארץ היחידה שלא רצה ללכת אליה" (עמ' 56). כאן, קניוק הבן מטיל ספק בציוניות של אביו ואף בחששות האב שחזה את עליית הנאציזם, ומרמז שאולי אביו הגיע לציון מכורח "תקלה רומנטית" זולה.  ועם זאת, בפרקים רבים בספר, חוזר הסיפור על האהבה האמיתית היחידה בחייו של האב – האהבה הבלתי-ממומשת ללילי אשת חברו הטוב ארנסט – כולם ידעו עליה, כולל הרעיה שרה, אך דבר לא קרה במציאות. כל אלה מבליטים את הפער בין חיי הזימה שניהל משה בביבי השופכין בגרמניה לבין הניקיון והפוריטניות היקית שהפגין מאז עלייתו ארצה, נישואיו לשרה ועד יום מותו. פער זה ונוספים מזכירים את "מצווה הבאה בעבירה" של גרשום שלום שאצלו למד קניוק באוניברסיטה העברית לפני שנסע לעשור של הוללות בנוסח אביו (אחרי הלם הקרב שלו בתש"ח), וחיי המשפחה המהוגנים שניהל עם שיבתו ארצה בתחילת שנות השישים. קניוק מתאר את אביו ובעצם את עצמו: "כל חייו חלם על פרצוף ללא איש ונשיות ללא נשים, כי אהבה  לגבי דידו הייתה מוחשית, לא האוהבים, לילי הייתה באהבה כי היא הייתה של אחר. לאהבה אין פנים, רק געגוע." (עמ' 53).

משה נהג כיקה יותר מהיקים מלידה. סדרי חייו של משה היו מורכבים מאוסף אדיר ומפורט של גינונים, טקסים והתנהגויות שנכפו על הבית, הסביבה, הרעיה והילדים. העדויות הדחוסות והגדושות מפוזרות בין דפי הספר ומתוארות בדקדקנות לא פחות כפייתית עם קורטוב של ציניות וסרקזם. ההשפעה של התנהגות האב על הילד והמשפחה הייתה טראומתית ונצרבה בין קפלי מוחו של המחבר המעיד "למדתי ממשה להשתין לא לתוך המים באסלה כדי שלא ישמעו. לא לגהק, לא להפגין רגשות מיותרים, לא לשהק…" (עמ' 35).

לאם לא היה מושג בבישול והיא סלדה מהמטבח. בדוגמאות רבות, קניוק מקבע את מעמדו הקולינרי של האב כעליון על זה של האם ומבהיר יותר מפעם אחת כי מבחינה זאת משה איזן את הטראומה של הבשלנות הקלוקלת של אשתו. בסך הכול, המחבר מתאר אב שבנוי מאין סוף סתירות החל מתחומים הרי גורל וכלה בבישול והשתנה נכונה. משה חזה את השואה וברח ארצה ולציונות. הוא הביא אתו גלות מזרח אירופית וגרמניות משכילה עד זרה שהתנגשה חזיתית בציונות הסוציאליסטית של העלייה השנייה ודגניה ב' המיוצגים על ידי האישה שרה, וניסה בכל כוחו ובחוסר התחשבות מוחלט, להשליט את בטהובן ובאך על "לבלבו אגס וגם תפוח", ו-"מה יפים הלילות בכנען".

היחס החם (באופן יחסי) של קניוק לאביו בסוף ימיו של האב, עומד בניגוד חריף לנטישתו את האם באחרית ימיה. בעשור האחרון לחייו אחרי שפרש לגמלאות, הלך משה ודעך באופן פיזי ונפשי. אחרי שני שבצי-מוח הפך הזקן למומיה מריירת ללא יכולת לתקשר, נע ונד בין הבית לבתי-חולים ומוסדות סיעודיים, נתון לחסדי מטפלים זרים ואשתו שרה שעשתה הכול למענו בשמחה (לאיד), גאווה ומסירות מתריסה ונוקמת, ועוד בנוכחות הבן הסורר שמתעד בצורה הכי גרוטסקית ומעליבה שאפשר בתוספת רסיסי חמלה וכאב. קניוק מתאר את עליבות זקנתו של משה במהלך חמישה פרקים עוקבים במחצית השנייה של הספר, תיאור שגובל לעיתים בפרוורסיה אכזרית חסרת רחמים ובושה: "כשהחזירה שרה את משה שלקה בשבץ מניו-יורק, הכניסו אותי לאמבולנס יחד אתו […] דיברתי אתו והוא לא הכיר אותי […] בגוף התנועע משהו, התרומם באיטיות מתחת לשמיכה ולקח לי דקה להבין שלפגר יש זקפה […] משהו זועף נראה זוחל על פניו המבוישות והמבוהלות. הוא הביט בי בחוסר אמון, ובחוסר ישע המנסה לשמור על גאווה […] לא ידעתי מה לעשות, ריחמתי עליו, רציתי לעזור, לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. בלי לחשוב עקבתי אחרי אישוניו שנעו יחד איתי וכיוונו אותו, לקחתי את ידי והזזתי לו את הזקפה. הוא נראה כאילו רווח לו." (עמ' 97); העד יורם נוכח בחדר שבו האם הזקנה והחולה (סרטן שד) והאב הגוסס "מתנים אהבים" בפעם האחרונה ומתאר "משהו" אינטימי בצורה הכי איומה והכי רחומה באותה העת: " הוא ישב מולה בכיסא הגלגלים, ראשו שח, דמעה מוגלתית זלגה מעינו שנפגעה מהשיתוק. ידו הרועדת ניסתה לקרב את שרה אליו, הוא נראה מושפל, תינוקי ואבוד והיא אמרה, משה שלי, לא! הוא נהם והיא אמרה תגיד לשרה שלך מילה! למה רק לחנה התראפיסטית, לי! הוא המהם משהו, ניסה לחייך, החיוך נשאר על פניו היפות קרעים קרעים, היא צעקה, תגיד! לתראפיסטית אתה אומר! והוא שח עוד יותר, כנראה ראה את הזקפה שלו, ניסה להגיע אליה ולא יכול היה […] הדליקה נרות שנעצה בתוך עוגה, ישבה מולו ואמרה, משה שלי, דבר איתי, אני אוהבת אותך, אתה כל מה שנשאר לי, […] דמעות החלו לזלוג מעיניו והוא פנה אל שרה והחל למשש לה את השד האחד שהיה לה והיא צווחה והכתה אותו ואז התיישבה וחיבקה אותו והוא נהג כאילו לא קרה כלום, ניסה לסחוב את ידה אל אברו והיא ביקשה ממני לצאת… […] והוא גרגר וניסה. כשחזרתי, הוורידים שלו כמעט התפקעו והוא צעק במקוטע, קניגסברג ונפל מתבוסס בקיא שפרץ ממנו והרס לה את השמלה החדשה" (עמ' 93) [במקומות אחרים בספר מובהר כי האב והאם ישנו כל חייהם בחדרים נפרדים שייצגו שתי תרבויות נפרדות עם מדרג ברור: חדרו של האב היה פרטי ופנה לים בעוד האם ישנה בסלון המשפחתי]… אין מה להוסיף על תיאור הזה!

בכמה מקומות בספר מוזכרת העובדה שהאב שרת כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. בפרק יב' (עמ' 44) מספר קניוק על שיחה שהייתה לו, נער פצוע וצולע בן שמונה עשרה שהגיע לביתו אחרי חצי שנה של קרבות מרים, עם אביו שמזלזל בפציעתו… ובאותה הזדמנות מספר לו אביו כיצד כמעט ירה באביו שלו (ששרת בצבא הרוסי, האויב), וכיוון שלא ירה, הועמד למשפט וזה כל מה שהרגיז אותו! ההעמדה למשפט ולא העובדה שנמנע מלהרוג את אביו מולידו! במבט מוסגר נראה שמשה איננו פוסט-טראומתי למרות שכמעט הרג את אביו בעוד הבן יורם שחוזר מקרבות תש"ח הלום עד לשד עצמותיו… רוצה להדגיש את אטימותו היקית של האב… ועם זאת ואף על פי כן היו נקודות אור במערכת היחסים בין האב לבנו:

כשיורם היה בן שבע עשרה, הוא חוזר לביתו ומספר להוריו שניסה למנוע מעשה לינץ' של יהודים בערבי. בניגוד לתגובתה הקשה של האם (היא אמנם מגלה דאגה קלילה לשלום הילד אך בולטת יותר הדאגה לעצמה, איך לא חשב מה יהיה עליה אם היה נפגע, אין לה שום בעיה מוסרית עם הלינץ', ובוודאי שהיא אינה משבחת את בנה על התנהגותו החיובית) האב מתעלה על עצמו: "פתאום קם משה, האיש הסגור הזה, המכודרר לתוך מסכת הרגליו, קרב אלי ונגע בי. הייתה זו מחוות קירבה שלא הכרתי. הוא אמר, בני אדם לא עושים דבר כזה […] זאת בושה וכלימה, שרה? מנוולים […] ופנה אל שרה ואמר, הוא בחור גדול וראה אסון" (עמ' 41). בפעם אחרת, יורם מגיע לביתו לחופשה בת 24 שעות באמצע הקרבות. הוא יושב, בוהה ושותק, כשבגדיו מוכתמים בדם. הוא מותש ושרוי בהלם פיזי נמשך ובולט. ושוב בניגוד מוחלט לתגובת האם ( שכועסת על בנה ומאשימה אותו באי-אהבה אליה, באטימות כלפיה, זו האמא שאינה ישנה בלילות בגללו…). האב הנוקשה מפגין הערכה, הבנה וחמלה, " הרים את קולו ואמר בקול רם, הוא ידבר כשיהיה לו מה לומר! הוא קרב אלי, עמד מעלי ואמר בנדיבות פתאומית שדבריה של שרה עוררו בו […] שתוק כמה שאתה רוצה!" (עמ' 41).

סיכומון: ב"פוסט מורטם", אין ספק! קניוק המבוגר מתחשבן עם הוריו ועושה זאת בשפה בוטה, אכזרית ומתנקמת, אירונית וסרקסטית, בבחינת הצגת הכביסה המלוכלכת בפרהסיה. אמנם התיאורים מכילים תמהיל עדין של שבבים של כאב, רחמים וטיפות של אהבה וחמלה ללא שמץ של הבנה, השלמה או חרטה. כאן לא עסקתי בדמות האם והרעיה, אבל מתוך התיאור של דמות האב (בספר הוא תמיד מנגיד אותה עם דמות האישה ועושה רושם בהיר שהילד נופל בין שתי הכיסאות פעם אחר פעם) ברורה התהום שרבצה בין ההורים והשפיעה קשות על נפשו של הילד, הנער המתבגר והחייל הצעיר עוד לפני הלם הקרב שחווה במלחמה. ברם-אולם, באותה המידה ברורה נטיית ליבו של קניוק הבוגר שמעדיף, למרות הכול, את דמות אביו.

חיים באר | "צל ידו"

חיים באר, סופר ישראלי, יליד 1945, צבר ובן יחיד נולד בירושלים לזוג הורים מבוגרים, שומרי מצוות ולמודי סבל, קיבל חינוך דתי-ציוני בנעוריו. האב אברהם רכלבסקי (1964-1893), יהודי אדוק, משכיל, ציוני וסוציאליסט, יליד העיירה אוברוץ' שבאוקראינה, חווה את אימי מלחמת העולם הראשונה והמשטר הקומוניסטי שלאחריו, נשא לאישה את אהובתו ליובה, לא הביא צאצאים לעולם ועסק בכול מיני מלאכות ובתחילת שנות השלושים עלה ארצה. אשתו נפטרה כעבור שנים ספורות. אזי התחתן בשנית עם ברכה, אישה מבוגרת למודת ייסורים בת למשפחה ירושלמית אדוקה מהיישוב הישן, מצאצאי רבי ישראל משקלוב, תלמידו של הגאון מווילנה שעלה ארתה ב-1809 – היא אימו של חיים. ולה הוא הקדיש את ספרו חבלים (1998) שם  מתואר האב כ- 'אמיגרנט רוסי, חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, מחוק וכנוע שהחיים מחצו אותו משום שלא ידע לעמוד על שלו לנוכח צוק העיתים החוזר ונשנה בדמות האנטישמיות האוקראינית, הקומוניזם הסובייטי והעבריות הישראלית הבזה ליהודים הגלותיים ילידי השטעטל החיים ונושמים יידיש ופסוקים קדושים ועם זאת, נאחז בחיים בכל כוחו' – בניגוד מוחלט לאם שמתוארת כ- 'בת-ירושלים, נאורה ועשויה לבלי חת, המורדת במסורת אבותיה ובערכיהם, ונאבקת מאבק-איתנים בשכול, בבגידה ובהתפוררות חיי הנישואין… על רקע העיר הנחנקת בתפארת עברה'.

בסוף 2021 מפרסם חיים באר בן ה-77 את הספר "צל ידו" שמוקדש לדמותו של אביו. שם בכריכה האחורית נכתב: "צל ידו מבקש לחולל תיקון במקום שבו תיקון אינו אפשרי. האם תיתכן פגישה מחודשת עם אב שהשנים הקצרות במחיצתו היו טעונות וקשות? האם יהיה אפשר לברר סוף-סוף את כל מה שלא התברר בזמנו, ואולי גם להתפייס? כמו בהמשך מהופך לרומן חבלים פונה באר אל המקומות ששתק בהם ואל דמותו של אביו שנשארה בצל" – כאן נעסוק אך ורק בטקסט האחרון, באותו ניסיון נואש לתיקון. משום מה, בחר הפעם באר בסיפור סוריאליסטי-מיסטי כדי לתאר את המפגש, השיחה וסגירת המעגל עם רוח אביו בטירה דמיונית אי שם באירופה – האם למילוי צורך של הרחקת עדות? הזרה? חשש מעימות ישיר וריאליסטי או אולי פשוט מנוחות של כתיבה מנקודת מבט אירונית או אחרת כלשהי? – לכאורה האב ששמו כאן חווקין אינו יודע שהוא מדבר עם בנו והבן מסווה עצמו בהתאם לכך כאילו שיותר קל לשניהם, כל אחד בדרכו, להעריך את מאורעות חיי האב כאילו אינקוגניטו… סיפור חייו של האב (מופיע גם ב"חבלים", מזווית ראייה של הבן והאם מול האב ובאופן ריאליסטי-ביוגרפי) נפרש פעם חוזרת, אך הפעם דרך פריזמה של חישוב מסלול מחדש, חרטה תוך חידוש וגם תוספת של הבנה ותיקון קל של העימות דאז. הפעם הבן משוחח עם רוחו של האב, רוח מצטדקת במעט. להלן כמה קווי-רישום מהירים מתוך הטקסט שמציירים את הדיוקן העולה מן האוב:

אחד מחבריו של האב (חווקין) מקהילת אוברוץ' ההולוגרמית בטירה שבאוסטריה. מצהיר בפניה ובפני המרצה, הבן חיים: "לדעתי, כל עוד קיים בעולם אדם אחד בלבד שנוצר בליבו את זכרו של מישהו שנפטר, האיש הזה עדיין איננו בחזקת מת" (עמ' 46) – וכך נפתח פתח צר לאופציה של תיקון, ומוסיף על כך האב (חווקין) "סיפור טוב אמנם אינו חייב להיות אמיתי, אבל חייב להיות מדויק, כלומר המבחן איננו אם אכן התרחש בפועל, אלא אם הוא נאמן לאמת הפנימית שלו.", והבן חיים מגיב: "'תרשמו בבקשה את המשפט המכונן הזה במחברת שלכם,' הודיתי לחווקין במבט נפעם ויעצתי למשתתפים לשנן את המשפט נזה לעצמם בוקר וערב, פעמיים ביום" (עמ' 99) – ובליבו של באר המשפט נצרב כחלק מתהליך התיקון הבלתי אפשרי.

בפרק 14, בעמ' 154-147, חוקר, מגשש ומפשפש הבן בקורות עלייתו ארצה של האב ואשתו הראשונה. במהלך בילוי חג הסוכות אצל אחיו בעמק יזרעאל (בנהלל חי האח יעקב ומשפחתו והאם הזקנה מינדל, ובכפר יהושע חי האח יוסף ומשפחתו וכולם נפגשו בחג  ובילו יחדיו). באר שואל: "איך הייתה השיבה אל המשפחה הגרעינית, ובעיקר אל אימא שלו. [כאן הסופר שם פיתיון בקצה החכה] הרי מהאודיסאה של הומרוס, אמרתי, ועד ליצירות הכי עכשוויות […] השיבה הביתה העסיקה ומעסיקה יוצרים במרכז יצירותיהם, ובכולן משולבת שיבתו הנפתלת של האב אל ביתו בחיפושים הקדחתניים של הבן אחרי אביו, בדיוק כשם שחיפושיו של טלמאכוס אחרי אביו ארוגים בתוך המסע הארוך ורב-התלאות של אודיסאוס השב הביתה אחרי המלחמה בטרויה. 'אתה בעצם שואל איך היו הימים הראשונים שלנו בארץ ישראל?' תהה אבא, והתעלם ביודעין או שלא ביודעין מהסיפא של דבריי, שכרכה את מסעו של הבן עם מסעו של האב [… האב מנסה לבקש את עזרת אחיו בקליטה בעמק] 'אני מוכן לעשות כאן כל עבודה שתידרש, בצרכנייה או במחסן הטכני, במחלבה או במכון התערובת, ואם זה יהיה התנאי של ועד הכפר, אני מוכן לפנות אשפה, לגרוף ביבים ואפילו לפשוט נבלות ברשות הרבים, העיקר שלא נחזור לחיות לבדנו בקייב… מי כמוך יודע שכל מלאכה, באמת כל מלאכה, מכבדת את בעליה' [אחרי דממה מעיקה שואל באר] 'ומה הייתה תשובתו של אחיך?' אבא בחר להתעלם מהשאלה, אף שחזרתי עליה פעם ועוד פעם, והסתפק באמירה: 'לצערי, הדבר לא נסתייע.'" (עמ'150; 152) – ואידך זיל וגמור – וכך האב ואשתו הראשונה ובהמשך השנייה (אימו של חיים באר) הושלכו לחיים האומללים בירושלים המעטירה… עליהם הוא מצהיר באחת מהשיחות המאוחרות עם הבן "תדע לך שאין דבר בעולם שיכול לעצור מגפות… המגפות, כשהן באות בחשאי כך הן חולפות בחשאי, עד שיורדת לעולם מגפה חדשה, והצרות החדשות, כמו שאמרו אבותינו, משכיחות את הישנות." (עמ' 158) – בלשונו של אב מגפות הן דימוי לאסונות החיים וכשאלה מצטברות, גם אם חולפות, אין מזור בשכחה וחייו שלו הם ההוכחה! הוא לא שכח והמשיך לשרוד ולהיות מה שהיה למרות הכול ואף על פי כן וכאן הובא אחד ההסברים…

לאורך השיחות, יחסו של הבן לאביו משתנה, הוא חושף צדדים נסתרים ואירועים מסבירים ומצדיקים "ועם הזמן נעשו המפגשים שלי עם אבא משמעותיים יותר ויותר" ובעיקר בכל הקשור לנישואין עם האישה השנייה, ברכה, והולדת הבן היחיד, הסופר חיים באר. תיאור בולט ומקרין הוא של השיחה בין האימא הזקנה של ברכה לחתן המבוגר המיועד, אברהם (הוא חווקין שבטירה) : "האם הזקנה דיברה עם החתן המיועד ביידיש ובגוף שלישי רבים, ובעיקר עניינה היה נתון לשאלה מדוע לא נולדו לו ולליובה (האישה הראשונה שנפטרה) ילדים. לא היה לאבא ספק שאת היעדרם תלתה דווקא בו ולא באשתו המנוחה, ולכן מיהר לומר לה 'כי ארבעה מפתחות לא מסרם הקדוש ברוך הוא בידי שליח, לא מפתח גשמים ולא מפתח כלכלה, לא מפתח קברות ולא מפתח עקרות' [כמו ארבעת יסודות האנושות והכדור: מים, אוויר, אש ואדמה]. הזקנה נאנחה ואמרה שאכן, הכול בידי שמיים, ואל להם לבני האדם לחטוא בלשונם, 'מ'דארף ניט זינדיגן', היא גזרה על עצמה וסטרה קלות באצבעותיה על פיה." (עמ'252-251)… מסתבר לבן שהאב היה בכל זאת יותר אנושי ומבין ממה שתדמיתו שידרה!

שיאו של הפיוס הבלתי אפשרי מופיע בסופה של העלילה (עמ' 296-288): האב פותח את ליבו ומשחרר את האמת הפנימית שלו, אמת כואבת ומכאיבה ללא אופציה של תיקון אמיתי:

"עכשיו אני מוכרח לומר את הדברים בדרך הכי ישירה, או כמו שהחב"דניקים שהיו באוברוץ' נהגו לומר, 'מיטן תוחס אויפן טיש', כלומר עם התחת על השולחן," […] ותהה בקול איך אדם אמור לכתוב ביושר אך ללא שמץ של אכזריות ורשעות, באמפתיה ובאהבה אך בלי לגלוש למלודרמה ולקיטש, על כפל פניו של אותו רגע ביום שישי לפנות בוקר בהר הצופים, כשאחות בית היולדות הניחה בחיקו את הילד שנולד לו בזקוניו, רגע שבו בזמן היה הפלאי ברגעי חייו וגם הרגע שבו הרגיש שאינו נחוץ עוד לאיש, שכבר התחילה הספירה לאחור ושימיו תמים לגווע [כאן משתמש האב במשל "מעוף הכלולות של מלכת הדבורים"]… הוא הישיר אליי את מבטו, כאדם היודע בוודאות שאין לו עוד מה להפסיד, ואמר כי ברגע שבנו הגיח אל אוויר העולם היה הוא עצמו כאותו זכר של דבורים, שבשיא נסיקתו למרומים מתחוור לו בוודאות כי תם תפקידו ועליו לרדת מהבמה […] כשם שהרגיש את עצמו מיותר בעולמה של אשתו, אמר, אחרי שהעניק לה מקץ שנות ערירות מרות עולל יונק שדיים, כך הרגיש בחלוף השנים מיותר גם בעולמו של בנו. עד היום אין הוא יכול להבין איך קרבת נפש עמוקה כל כך כמו זו שהייתה ביניהם התפוררה בתוך שנים אחדות והייתה לתערובת מכוערת של ניכור ועוינות" – בהמשך אותם עמודים באים הסיפורים הכביכול מאזנים – האירועים בהם הילד הציל את חיי האב באופן מקרי ואף התבייש בו בילדותו על שום מראהו וכישוריו העלובים.

סיכומון: כמו קניוק, גם באר מתחשבן עם אביו אבל בצורה כל כך שונה ומכילה. אצל באר בולט הרצון והצורך להבין, לחוש, לחפש פיוס, להקהות את הכאב, לנסות לפתור חשבון פתוח ומדמם, יש אצלו המון חמלה ורחמים ואפילו צער והצטדקות ומעט רגשי אשמה על תרומתו שלו למעגל הניכור. תיאוריו אינם בוטים וגסים, אינם מחפשים את הדווקאי ואינם עוסקים בסטריפטיז נפשי לשמו, הכול מכונס, פנימי, מתסכל ומביך אבל תמיד מלווה בתשוקה לסליחה, מחילה וכפרה. באר מבקש, אינו מתאכזר, אינו מתנקם, הוא מחפש נחמה ותיקון ולו רק במעט ולאחר מעשה ובסוף שכבר אחרי.

ובכן, במה זכו האבות?

מיהם הארבעה שכתבו את אבותיהם הפרטיים? שלושה צברים וניצול שואה שעלה ארצה בגיל 14: מבין הצברים, אחד יליד קיבוץ, השני יליד הבורגנות התל-אביבית והשלישי יליד ירושלים הדתייה. מעניין שבצורה זו או אחרת כולם בנים יחידים לאבות לא צעירים: יזהר נשאר בן יחיד בגיל 26 לערך לאחר שאחיו היחיד והבכור נהרג בתאונת דרכים. הוא התייתם מאביו בהיותו בן 28; לקניוק הייתה אחות אחת צעירה ממנו אך הוא גדל כבן יחיד לכל דבר ועניין; אפלפלד היה בן יחיד שנפרד מאביו בגיל שמונה, בשואה; באר היה בן יחיד מובהק. מבין ארבעת האבות שניים היו אנשי ציבור ידועים (של יזהר ושל קניוק) ושני האחרים אנונימיים לחלוטין. כולם כתבו את אבותיהם עשורים אחדים אחרי מותם של האחרונים. בכתיבתם של כול הארבעה מתבצעת, באופן כזה או אחר, השוואה בין האבות לאימהות, ואיך שלא נפרש את הממוארים האוטוביוגרפיים האלה, האימהות זוכות בנוק-אאוט או בנקודות במרוץ האהדה של הבנים הכותבים ובכל מקרה, האבות יוצאים מ"הדו-קרב" בשן ועין בדרגות שונות. רק אצל קניוק זוכה האם ליותר קיתונות של ביקורת מאשר האב… ועם זאת ישנם הבדלים מהותיים בין הכותבים במידת הבוטות, העדינות וההכלה בתיאורי האבות.

 המסה הנוכחית מתייחסת רק לאבות, ברם-אולם, גם אם לא נפליג אל מחוזות תסביך אדיפוס על שלל גוונין ופירושיו בשדות הפסיכואנליזה, מספיק לחזור אל משפט המפתח מתוך "יוליסס" שמובא במוטו כדי לאשש את ההתייחסות של אותם סופרים לאבותיהם (כפי שבאה לידי ביטוי בטקסטים שהובאו): "משנולד [הבן] הוא מביא עמו סבל, מפלג רגשות, מרבה דאגה. הוא בן זכר: צמיחתו היא שקיעת אביו, נעוריו הם קנאת אביו, ידידו הוא אויבו של אביו". בבואו של הבן הסופר לכתוב את אביו, מי ומה שלא היה, עומדות בפניו כמה אפשרויות של רצון וכמיהה: לרצות להיות כמוהו וללכת בדרכו, להיות יורש ראוי; לשאוף להיות שלא כמוהו ואף להיות הפוך ממנו, להפגין אדישות וזלזול כלפיו עד התעלמות, להתריס נגדו, למרוד בו עד כדי התחשבנות, שנאה ורצון לנקמה בנוסח "חרדת ההשפעה" של הרולד בלום ["חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה", תרגום מאנגלית עופר שור, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2008 (פורסם במקור ב-1973)]; לא להסכים ולחלוק על חלקים מדרכו וכן להסכים עם חלקים אחרים, לבקר אותו, לחלוק עליו תוך כיבודו, להבין ולרחם עליו ואף להזיל דמעות של כאב על גורלו של האב… ויש כמובן וריאציות של כל אלה ואחרים. ומה היו ציפיות האב מבנו הכותב אותו? כבוד, צייתנות ולפחות הערכה אם לא הערצה; מנעד מאפתיה ועד קנאה; משאלת-לב לראות בבן כפיל אינטלקטואלי שלו בבחינת המשכיות ורציפות של חוליות בשרשרת ולעיתים דווקא ההיפך: אב כושל החולם על בן שיצליח ובכך ימחה את חרפתו ויחפה על כישלונו שלו וכול אלה בנוסח ספרות חז"ל [חיים וייס ושירה סתיו. "שובו של האב הנעדר", הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 2018]. עם זאת, חייבים לזכור כי את תגובת האבות לעולם לא נוכל לדעת… כתיבת הבנים היא חד כיוונית. ומה היה לנו אצל ארבעת המוסקטרים ב"בואם" לכתוב את אבותיהם?

יזהר מעריץ את אביו, הוא הולך בדרכו ונעשה סופר ואיש רוח המטיף בשער, הוא מגונן עליו כמיטב יכולתו. כתיבתו המפורטת היא עדינה וללא סימנים של בוטות וזלזול. זה אב שיזהר הכיר היטב כי נפטר כשהבן היה בן 28. אפלפלד מעריך את אביו אבל אינו חוסך את שבטו מחלק ניכר מתכונותיו, אבל הוא עושה זאת בחמלה ורגישות אין קץ, ללא שמץ של האשמה או התחשבנות… אפלפלד כותב אבא שהכיר בגיל 8-0 שנים בלבד!? קניוק התייתם מאביו בשנות הארבעים לחייו שלו… והוא מתחשבן אתו בגסות, אכזריות מתנקמת, ציניות וסרקזם כמעט ללא גבולות. מאידך, קשה שלא להבחין בשביבים של הערצה סמויה לאותן תכונות גבריות שנואות של האב הייקה הכפייתי כפי שהבן חווה אותו בנעוריו. גם באר מתחשבן עם אביו, אבל תוך כדי הרחקת עדות ובעדינות אסרטיבית. באר מחפש תיקון ונחמה ומשתוקק להבנה, סליחה וכפרה מול ומידי האב שהיה… הוא אינו מחפש נקמה ואינו מבייש, מאשים או מתאכזר, הוא כמה לסגור חשבון פתוח ומדמם בהוגנות כדי לזכות בשלווה עבור שניהם.

אי-אפשר לעשות סטטיסטיקה מארבעה מקרים "רפואיים", זו יומרה חסרת כיסוי, אי-אפשר לתת משמעות להבדלים של מוצא, ילדות, מאורעות היסטוריים, גיל התייתמות, מעמד סוציו-אקונומי או הדמויות של העזר כנגדם. כן אפשר  וצריך להרהר בכך באופן רפלקסיבי וגם להבין שמשפטיו של ג'ויס אינם תורה מהר סיני.