על מפתן הבוקר הזה

על מפתן הבוקר הזה
בין התכלת הדקה לדמדומי אמש
געגועיי אלייך מונחים

בשעונך
בין מחוג הדקות והשניות
השארתי זר פרחים

תחת יצועך
בין נשימה לנשימה
אני פורץ אלייך דרך הפתחים
לוטף בשיערך
וחותם בנשיקה
עד התכלת הדקה

לידה

הריני מקבל על עצמי עול מצעדי גבר.
בשם ומלכות נוטל עלי משא זכרות עתיק יומין.
באורך רוח, באומץ, בסבלנות פוקעת עצבים.
בגלים גבוהים של אימה. בשגיונות הלב המתקוטט.
הולך הנער מתמוטט.
ומן הציץ הנובל עולה צומח הברזל. צנוע, חף מיומרות, נדיב ללא גבול.
את התהום הפרושה תחתיו יותר לא יכחיש, בניגוני חליל חדשים ייצעד דומה בראש פטיש.
ברוך שעשני איש. צוהל, קורס, מתקפל תחת כדורים שורקים, מביא גאולה לעולמות התחתונים. קם, נופל ומתבזה, ועת דמו שותת נושא לאלוהיו תפילת מנוצחים.

בעבותות אש
בלחישות טירוף עיקש
בשפתיים חשוקות פלדה
ענני

בכנות אילמת איומה
בזיעת אפיים ערומה
בתקוות נפש בודדה
ענני

באיברים דרוכים כקשת
בלב נחוש באפלה גוששת
באונות זרע מבורך
ענני