close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שמלת כלולות

    ציפי הראל | סיפורים | התפרסם ב - 17.05.22

    עוד שנייה אני מתפוצצת, חשבה לעצמה. נמאס לי מהמבטים המתמוגגים שלה, מהליטופים הרכרוכיים… עוד רגע היא תתקרב, תעמוד מול המראה ותתחיל להתפעל מעצמה.

    עוד לא סיימה להרהר וליהי ניגשה אל שמלתה, הסירה אותה בעדינות מהקולב והשתחלה לתוכה בזהירות מרבית.

    "לא!" נשמעה צעקה, "מספיק עם זה!"

    ליהי קפצה לאחור מוכת תדהמה, כשהיא לוטשת עיניים אל השתקפותה במראה, "את…? את מדברת…?!"

    "ברור שאני מדברת," נצטעקה שמלה, "ומה חשבת, שאמשיך לשתוק? כמה אפשר?! ספגתי עד עכשיו את כל הדקירות שנעצת בי. המתיחות, הכיווצים, ההקטנות, ההקנטות – על כל צעד מדדת ושפטת אותי, מתחת עליי ביקורת מכל כיוון ומכל זווית…" המשיכה שמלה בלהט גובר, "שתקתי, השתדלתי להתאים את עצמי לשיגעונות שלך ולמידות שלך, אבל לא עוד!"

    ליהי התבוננה בשמלה המפוארת בעיניים פעורות לרווחה, נפעמת ונסערת בו־זמנית מהעוצמה שהקרינה, "לא… לא ידעתי שהרגשת… כלומר, שאת מרגישה…" גמגמה.

    "אל תיתממי," חתכה אותה שמלה, "בתוך תוכך, ברור שידעת! לא רק שאני מרגישה, אני גם חושבת, יש לי דעות, רצונות, שאיפות ואפילו חלומות משל עצמי. ואת?! מה איתך? עצרת לרגע לחשוב על זה או שהתייחסת אליי כאל חפץ או משאלה – משאַת־נפש חסרת חיים ותכלית מִשל עצמה. אפילו את בן הזוג שאני אמורה לבלות במחיצתו ערב שלם," הוסיפה בנימה של עלבון, "לא טרחת להציג בפניי."

    "לא, אי אפשר…" התפרצה ליהי לדבריה, מופתעת מהקלות שבה קיבלה את העובדה שהיא מצטדקת בפני שמלה, "את מבינה, זה מנהג…"

    "מנהג?!" קטעה אותה שמלה בלעג, "זה מנהג שלך לעשות מה שנהוג, לא שלי." היא הזדקפה ומתחה את גווה בגאווה גלויה, "המנהג שלי הוא להיות מי שאני – להיות קשובה לאמונותיי ולערכיי, לטפח את עצמאותי ועצמיותי, ובייחוד, לשמור על מרחב של ביטוי עצמי…" הכריזה, תוך שהיא מנופפת מצד לצד בנפחה המרשים. "נו, וכמובן שגם להתחשב…" הוסיפה בהקנטה, "ברגשות ובדעות של אחרים… מי אמר שאני בכלל רוצה ללכת הערב? לא עלה על דעתך להתייעץ איתי?"

    "להתייעץ איתך?!" מיהרה ליהי להשיב, "למה אני צריכה להתייעץ איתך? את… את רק שמלה…"

    "רק שמלה?!" התפקעה שמלה בצחוק מתגלגל, כשתפריה הדקיקים מאיימים להיפרם לחרדתה של ליהי,"אם כך אין שום בעיה. אם זה כל מה שאני בעינייך, לכי תבחרי לך 'רק שמלה' אחרת מהארון. אני לא באה הערב!"

    "לאאאא!" הזדעקה ליהי, "אין מצב! אני לא יכולה ללכת לשם בלעדייך! את יודעת שזה האירוע הכי חשוב בחיי!"

    שמלה התרככה והתנועעה קלות כשחיוך רחב מתפשט בין קפליה, "נו, עד לפני רגע הייתי 'רק שמלה' ועכשיו א נ י," היא משכה והדגישה את המילה, מרכז העניינים. את קצת הפכפכה היום, לא?!" המשיכה ברִשרוּש קנטרני, "אבל אני מבינה, בטח מתרגשת מנוכחותי…"

    "בסדר, ניצחת!" אמרה ליהי בהכנעה ילדותית, "את מלכת הערב – בעלת הנוכחות, המעמד, הדעה, התודעה, התבונה, התובנה, מה שתרצי… העיקר שתבואי! רק אם אפשר," הוסיפה בזהירות כדי לא להתפיח עוד את כעסה, "די עם החיוך המתרחב הזה…"

    "מלכת הערב?!" גיחכה שמלה, מתעלמת במופגן מהערתה של ליהי, "זוהי בדיוק הטעות שלך. זה לא רק של הערב הזה," המשיכה, "אבוא, אבל זה צריך להיות ברור ומוסכם על שתינו: את בעלת החזה – אני בעלת החזון. וזה המעמד שאני דורשת מעתה ועד עולם."

    ליהי התכווצה והשתתקה באחת. תחושה ממשית של אפסות התפשטה בה מול הדמות המרוממת שנשקפה מולה במראה. "את בטח לא מצפה שמעכשיו אלבש אותך כל יום," קראה בהתרסה והישירה לעבר שמלתה מבט, בניסיון להחזיר לעצמה תחושה של ערך.

    "ברור שלא," נפנפה שמלה בביטול, "אבל כן דורשת שבכל רגע ורגע בהמשך חייך תזכרי אותי, השמלה הלבנה שלך, שמייצגת את כל מאווייך ושאיפותייך – שתפרת והתאמת בדיוק לפי מידותייך והעדפותייך, שבחנת ובחרת כל פרט, מבלי להתפשר ומבלי לוותר על משאלות ליבך, אחרת…" המשיכה שמלה בשטף דיבורה, "אחרת תיוותרי רק כלי מילוי."

    היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה למלמל לעצמה בעגמומיות־מה: "מילוי… לכל השמלות היומיומיות שתלבשי על דרך השִׁגרה, לדרישות האנשים שיחוגו סביבך בכל מעגלי חייך, לאישך שיחדור למרחב גופך ונשמתך אף ללא שיתכוון או יבחין בכך, לילדים שיצמחו ברחמך, למזון שייאגר בשדייך, ולכל הצרכים התובעניים שישאבו ויינקו ממך במהלך החיים."

    ליהי התיישבה בקצה המיטה בתחושה של רפיון, מתעלמת מהחשש הרגיל ששמלה תתקמט, "אני כבר לא כל כך בטוחה," החלה לומר בלחש, "שאני רוצה להתח…"

    "ששש…" השתיקה אותה שמלה, "ברור שאת רוצה. תהיי בטוחה! ואל תתעצבי כל כך, רק ממני תיפרדי בסוף הערב – לא מעצמך. וזוהי, בעצם, המהות שעלייך לזכור."

    ליהי העבירה את עיניה מהמראה אל שיפולי שמלתה. "אזכור," אמרה בכנות תוך שהיא מחליקה בידה על פני חזה ובטנה.

    שמלה השתתקה לרגע והתמסרה לליטוף הרך של ליהי, נותנת לרגע ההדוק לחבר ביניהן.

    "רק עוד דבר אחד," הוסיפה בקול חנוק תוך שהיא מתמתחת בגאווה מעושה, "רק אל תשכחי שבנוסף לכל מעלותיי, אני גם יפה."

    "ברור," ניחמה אותה ליהי בקול מרגיע, "ברור שאת גם יפה," המשיכה בטון בוטח, "אבל עכשיו – אני רוצה שגם את תבטיחי לי דבר אחד."

    "מה זה?" שאלה שמלה תוך שהיא חושפת סקרנות מופגנת.

    "תבטיחי לי," אמרה ליהי וקרצה לשמלה, "שמרגע זה ועד סוף הערב – תהיי יפה, ותשתקי."

    *הסיפור מתוך ספר בכתובים "הגשם לא ממציא סיפורים", שעתיד לצאת בהוצאת עמדה.

    ציפי הראל

    ילידת 1959, רמת גן. בוגרת פילוסופיה ופסיכולוגיה לתואר ראשון וסוציולוגיה לתואר שני; שוחרת אסתטיקה, הרמוניה וחיבור של חומר וצורה. עוסקת בעריכה ובעיצוב גרפי. ספריה: "קווים ונקודות" (עמדה, 2021), "יללות ונביחות" (פיוטית, 2019), "איך זה שהמים שקטים" (פיוטית, 2017).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    לילה שקט

    ערן צלגוב
    לילה שקט, כמו רבים לפניו ואחריו. אנחנו חיים חיים של בורגנות:...

    אַל תֵּלֵךְ | לִבְּךָ

    אירֵן דן
    אַל תֵּלֵךְ אַל תֵּלֵךְ, אַל תִּשְׁבֹּר אֶת לִבִּי, אֲנִי יוֹדַעַת לְשַׁנּוֹת...

    נעים להכיר, תרצה פוסקלינסקי

    אבי גרוסברד
        מה לדעתך צריך בשביל לכתוב?   על מנת לכתוב,...