מלחמת יום הכיפורים 1973
מידי שנה בעונת הרימונים זוכרת את מראה הזיכרון שידעתי מרוב קרבה לאותם שהלכו למות למשך הרבה זמן.
בגללם אני בוכה וצוחקת, נאנחת ונאנקת, צועקת.
בין כסה לעשור לוקחת מכונת ניקיון
מסרקת דמעותיי
ליצור חיטת חסד מוליכה מדיוק לדיוק
תפילה דקה בדחילו ורחימו
לשמור את הדרך העייפה
לזכר המתים שנשמתם לא מתה
והם שקט של זהב שנזכר בריח גוף מוכר
שחדל לשיר ביום הכיפורים 1973: "אבינו מלכנו"
ואין בידיו אמצעי זיהוי
רק קול שברים וקול מכאוב
תמיד אותה מנגינה
שדורכת בנבואות, בחלומות, דורכת ברוח,
ורק לב הדבר כולו מחזיק געגועים
בדברים שמתו
בדברי הימים
כל תקופות השנה.
הרהור פואטי נוגה ומתפתל על המתים שנשמתם לא מתה והם כתובים בספר החי של דברי הימים.
תודה וגמח"ט — צדוק