ספריו וסיפוריו של שמאי גולן שרטטו בהתמדה את מסלול היחיד המתלבט והמתייסר בין גלות לגאולה, בין תופת שואה לחבלי התקומה.

כמה ימים לפני חג החנוכה. בכ"ב בכסלו תשע"ח, הלך לעולמו הסופר שמאי גולן. שמאי גולן (גולדשטיין) נולד בפולטוסק, הסמוכה לווארשה, פולין, בט' בניסן תרצ"ג. הוא נטמן בחלקת קבר שניצבת בצמוד לאנדרטה לקהילת יהודי פולטוסק, עיירת הולדתו.

מי שהכיר את כלל יצירתו חש כי צלילה לעומק יצירותיו מוכיחה עד כמה רב האור שנותר לנו. זה היה החותָם שלו כיוצר. לשמאי גולן היה פנס סתרים שבאמצעותו ידע להאיר חוויה של דור, ובעֵטו המוּאר באור יקרות היטיב לשרטט דיוקן של עם.

בלב אוהב ורגיש חשף בפנינו שמאי גולן את צלקות השואה ואת פעמי הגאולה והתקומה, דמים בדמים נגָעו.

הלכנו אחרי ארונו ונגעה ללבנו בקָשתו להיקבר ליד האנדרטה להרוגי קהילתו בשואה. הקֶשר של היחיד לשיירה היה חלק ממנו. הקשר לאחים, לציר הזמן של המשפחה והעיירה. והאומה כולה.

בימים שבהם  רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והישתנות. 

שמאי גולן, צילם: הרצל חקק

שמאי גולן אכן חשף בפנינו מאַין נחל את שירתו, וסיפר לנו כמה שיקפה הביוגרפיה שלו את נתיב הייסורים של גיבוריו:

 "כתיבת יצירתי הספרותית, בעיקר בראשיתה, היתה מעוגנת בחוויות הקשות והמורכבות של שנות ילדותי בתקופת השואה. עולם ילדותי שנהרס והמציאות שהוטלתי אליה כילד, בלי הבנת סיבותיה, פרץ אל כתיבתי בלא כוונה מודעת. או נכון יותר למרות המחסומים שהצבתי באופן מודע. ביקשתי לכתוב על הארץ הזאת, שקלטה אותי והעניקה לי זהות ישראלית בוטחת, שבה קינאתי כילד שנרדף על חייו, אבל לא עלתה בידי. כאב הזיכרונות פרץ את המחסום ועלה בי בשטף", כך כתב בכתב העת "אפיריון", 2006, גיליון 96.

 שמאי גולן היטיב לתאר בספריו אותם לבטים, בלב הולם תיאר את מאבק הקיום של העם, את החוטים המקשרים בין עבר להווה. סיפוריו כמו שרטטו במכחול  דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית רָטט מכאב, סיפר את הכול.

מעֵבר לאור ולאהבה ולסֵבל שבקעו מדפי כתביו, חשנו את הצמרמורת. עם כל רצונו להתקרב בעֶדנה וברעדה לכל המוראות והנוראוֹת, ידיו קרבו גם לגחלים: שמאי גולן היטיב לתאר את החושך הנורא. כיוצר רגיש צייר בעדינות וברוֹך את הערפל ואת הצללים. בין נשימה לנשימה צפה בגיבוריו מעל, וכמו ירד לרגע אל הבימה לגעת בהם, ללטף אותם. כיוצר התלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם  לבנות מציאות חדשה.

כקוראים חשנו דרך הֵדי האירועים ושובלי העלילות, כי שמאי גולן בא לבטא את המאבק של עם ישראל, את התקוות, את הייסורים, את החרדות. חזינו בשֵבר עמנו, גיבורים שידעו תהפוכות, חלומות נשבּרים. לרגעים היינו כמקהלה יוונית המלווה את העלילה על הבימה, את מה שמֵעבר, את הצל המרחף מעליהם, ובד בבד הלב נצבט: הרי אנו חלק מהם.

אותה תחושה של 'גוף ראשון רבים' נותרה בכתביו, פעימות הלב נגעו בנו. הדמויות שתוארו בכתביו היו גיבורי רוח שחשו את דופק הזמן, בני אנוש שהיה בהם הולם פעמיה של התקופה. גיבוריו האבודים חיו באופק היחיד ונאבקו על נפשן, והיו לסמל. נרעַדנו: זה גם הסיפור שלנו.

*          *          *

אורי פלד –  זה תמיד חוזר אליו

כדי להבין את יצירתו של שמאי גולן, ראוי לגעת קודם כל ביצירה המרכזית שלו,"מותו של אורי פלד", ( "מותו של אורי פלד", רומן, הוצאת עם עובד – הספרייה לעם, 1971).  לאחר צאת הספר לאור, זכה שמאי גולן על יצירה זו בפרס רמת גן לספרות.

המשפט שהיטיב לתאר את דמותו המורכבת של אורי פלד: "מה אתם מבינים", גנח ברגר במבטא הפולני שלו, מי שהיה שָם אצל הגרמנים, זֶה תמיד יחזור אליו".

סרן אורי פלד, לכאורה שֵם שנראה שֵם של "צבּר", ודרגות הקצונה כמו העניקו לו הילה של לוחם ישראלי שורשי, אבל מֵעבר לקנקן הישראלי הנוצץ, הסתתרה נפש יהודית רווּיה צללים של גולה דווּיה ושואה. סיוטי הזוועה של התופֶת והמוות, מֵעבר לגדרות המחושמלות, המשיכו לקנֵן בנפש הישראלית החדשה. המדים אכן שידרו עוצמה, אבל נקודות התורפה הישנות לא חלפו. היטב חשנו: זאת  המורכּבות הישראלית האמיתית.

שמאי גולן בנה דמות רוטטת, שהיה בּה סמל נושֵם לחיי עם שלם, עַם שהקים לו מדינה כדי להיות ככל הגויים. היה רצון עז להקים מודל של ישראלי חדש, שיֵדע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים  לא נעלם היהודי הקודם. שמאי גולן כסופר השואה והתקומה ידע לשרטט את חייו של אורי פלד במגוון מצבים שחשפו את הפצע שאין לו תקנה, את הניסיון לסלול דרך של הוויה נורמאלית על "פיגומֶיה" של  נפש פגוּעה רדוּפת ביעותים.

דפי העדות של שמאי גולן היו תפילה דרמתית על דעת הזמן והמקום: העלילה הובילה את אורי פלד בשבילי העלילה הציונית, ושמאי גולן שיקע בעלילת חייו חוויות יסוד של ישראל העכשווית. פלד, קצין צבא ישראלי לוחם במאבק של מדינה חדשה, כאשר בין תמרות האבק התנוססה השאלה: האם תחושת הגאולה והכוח והריבונות מחקו את הגולה  והשברים?

האמת הכּתה בַּפנים. נותרו פצעים, הֶעבר לא נעלם. דיוקן ה"צבר" החדש נסדק ונפער לאיטו. המציאות סיפרה הכּול. הרובד הגלוי לא יוכל לעולם לגלות הכול:  בכתיבתו עזת המבּע ידע שמאי גולן לקחת אותנו בשבילי המסע הנסתר הזה, צלל עמנו אל השכבות שמתחת לרבדים הגלויים, שכבות גנוזות של זיכרונות גולה, טראומה של שואה, ניכּור ותחושות של נטע זר.

סיפור העלילה, שרקם שמאי גולן, סחף אותנו אחר נפשו הרדוּפה של פלד, בנתיבים אשר טלטלו אותנו כמו בסחרחֶרת אחר סיוטי נפשו; הניסיונות הנואשים להינתק, רגעי אֵימה של עבר תובעני שהתעקש לחזור, התפתלויות של שיבה, וחוזר חלילה. היה משהו בדמותו של אורי פלד שהפך אותו לסמל קולקטיבי, דיוקן של דור הקלוּע בתָווך.

אנו קוראים את סיפורו ומנסים  להבין את הווייתנו בארץ הזאת, את החלום  להקים כאן מדינה ככל הגויים, ולרגע מפרפרת לעינינו דמותו של המספר, המסתתר מֵעֵבר לפרגוד, והוא כמו לוחש לנו: האם יש לכך  סיכוי?

לבטים בין יהדות לישראליות חדשה

ספרות עברית טובה תמיד הלכה לפני המחנה, גיבוריהָ דובבו ביצירות רבּות את סיפורו של הדור, את הגלים והמִשבָּרים. בין דפי ספריו של שמאי גולן למדנו וספגנו לבטים של זהות יהודית, שאלות טורדניות בין אמונה לכפירה. בכתביו נגענו בעצמנו, נשאבנו לסיפור הציוני-היהודי, לאותם קרעים שהיו יחדיו לדגל זהותנו.

אורי פלד הינו ראי לחיינו:  כגיבור למד הוא בדרך המייסרת שקשֶה להינתק, שיקשה עליו לשכוח את זעקת הקורבנות, את תחושת חוסר האונים. במעמקי נשמתו נותרו אותם רגעים נואשים של זעם כנגד האל והמצבים בהם קדחה הציפייה המתַסכלת לישועה. היינו קשובים בין השיטין לרגעים של מפולת ושבירה, לניסיונות התכחשות לדת ולאלוהים, לביקורת נוקבת כלפי השמים, לאותה תהייה, מדוע השמים החרישו.

בתיאור המצבים השונים האירה לעינינו הנפש היהודית החבויה באורי פלד, ומה שהשתנה באיש: אכן צמחה בו הערצה לריבונות, לסמלי הצבא והכוח, לרצון לבנות זהות של עוצמה, לשאיפה להתעלם  מן העבר חסר האונים. אבל הזהות הקודמת לא נמחקה. חשנו אותו משדר אהבה וקִרבה לאותה יהדות אומללה ובוכייה בצדֵי הדרכים.

שמאי גולן ידע לבנות ביד מלֵאת חֶמלה את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, שייצג עבורו את רגעי החסד של יהדות ערכּית. נותרה אותה עֶרגה לאצילות בנרות הקידוש, לעֶדנת המנגינות של התפילות שבקעו מבית הכנסת. אלה דברים שנותרו צרובים, פעימות ששבו ועוד תשובנה ללב, מסורת של בית-אבא.

המורכבות הזו של ציונות ויהדות, של רצון לנורמליות וזיכרונות העבר – כל אלה היו לאחד, הסיפור האמִתי השלם: תולדה של חיים במדינה שאך זה קמה על בסיס עבָרה, מתוך שאיפה לשנות הכול, לבנות "ישראלי חדש".

דמותו של אורי פלד היטיבה לשקף חלומות של ראשונים ובוני יישוב; ההידבקות בזהות הישראלית היתה לתערובת של רומנטיקה וריאליזם, הפנמה של שאיפות להקים מדינה שתהא חומת מגן, משכּן איתן וחדש של אידיאליזם וסילוק תחושות חוסר האונים. יישום החלומות התנפץ בחברה שקמה טלאי על טלאי, קוקטייל של רצונות מנוגדים, התנגשות בין שכבות חברתיות, ישן וחדש. במסתרים עוד לחשה המשאלה להקים הווה חדש מתוך התכּחשות לעבר, מתוך שלילת הגולה. האם זה אפשרי?

הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים ריתקו אותנו, נחשפנו לאותם פצעים נסתרים, משא העבר על צלליו ואורותיו. סיפוריו של גולן האירו פינות אפלות: לא קל ליוצר לבנות מציאות כזאת, לשקף הלכי רוח של דור: שמאי גולן השכיל לבנות הכול נדבך על נדבך, לבֵנה לבֵנה. החוטים העדינים היטיבו לשזור לנו גיבור מיטלטל, דמות חיה, מיוסרת, לעתים צל רפאים במציאות מדממת.

קידוש החיים, קדיש יהודי

גדולתו של שמאי גולן הינה בַּיכולת לתאר את נפש התקופה, האנשים, רוח הזמן. גם אנו כעולים שבאו מעיראק, חשנו שמֵעבר לצבּריות, כביכול, של ילדים הגדֵלים במדינה ריבונית, נסתרו רבדים שאינם נראים. יש עבר, יש סיפור שקרה בגולה. התחושות שתיאר שמאי גולן היו תחושות של  מועקה וכובד שאסור ואי אפשר לברוח מהן. אלה חיינו כאן.

הסיפור כל כך יהודי, כל כך ישראלי; אורי פלד, הוא יוזק, הוא יוסלה קופרמן, ותיאור חיבּוטיו הוביל אותנו אל שורשיו:  פלד הוא נכדו של ר' אברהם-לייב ראש ישיבה בעיירה גלותית. ההווה והעבר נמזגים זה בזה, הישראליות והסיוט: הנפש מפרפרת אחר ההיתוּך של  מרכיבי ההוויה אלה באלה.

שמאי גולן בבית הסופר, צילם: הרצל חקק

בלב הקרב נסחף פלד אל עבָרו, כי זו דרכו להיאחז בזיזים כואבים אל משמעות חייו:

"אולם אתה ידעת שהמלחמה שונה, שהמלחמה מביאה גרמנים והגרמנים מביאים את המוות. הגרמנים הוכנעו, אורי-יוזק ידידי, טפח לו מינץ על כתפו, וארצם חולקה, וארץ ישראל רחוקה, ולכאן לא יבוא עוד המוות. כי לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך, יוזק, מתגרה בו מינץ, ומביט אל אסנת המחייכת אליו את חיוכה העוגב. כדי שהארץ תוכל לקלוט אתכם הפליטים המגיעים משבעים גלויות. —

אבא מכר את מכונת התפירה, ואת כיכר הלחם השחור חילק בין שמשון אחיו לבין יוסלה-יוזק. למען תאריכו ימים, אמא אבא, כשחילק פרוסות ממכונת התפירה,והוא מפזם את ניגונו של ראש ישיבת פשלנו ר' אברהם לייב אביו. יהודים גססו מעבר לחלון, ואבא ציווה על בנו לברך, ללעוס ולבלוע. כי זה קידוש החיים, קדיש, אמר. קדיש עליך ללמוד, יוסלה בני". שורות מצמררות, תמונות שקשה לשכוח.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גם בשני ספריו הקודמים ראינו, ששמאי גולן לא היה חסיד הריאליזם הטהור: כבנאי עמוס צלקות הקים פיגומים על בניין מט לנפול, ידע לאֱזור עוז, להקים עלילה בדמעה ובאהבה, בכאב יצק לבֵנים ומֶלט ואריחים. גילינו מצבים ומעמדים שנראו כל כך מציאותיים וממשיים. אבל זה לא היה הכול. נוסף ממד נוסף: גוון  מעולם החלום, גוון סוריאליסטי. כך, למשל, מסיבת הפרידה של אורי מן הצבא, סדר העבודה ב"הר הזיכרון", מפגשיו הטעונים של אורי  עם הגברת עצמון, המסיבה ההזויה אצל מינץ והרגע הנורא מכל:  מותו של פלד במשימה כל כך ישראלית, כיבוש העיר העתיקה.

שמאי הצליח לשרטט  באומץ ובעוצמה נושא  קשה ורגיש, והקריאה חשפה אותנו  למאבקם האמיתי של אנשים החיים בינינו, אנשים מהפלנֶטה ההיא; הדרך להבין אותם באמצעות היצירה היא דרך אמנותית ספרותית, ניסיון לתאר את העובֵר עליהם, ניסיון נואש לבנות גשר בין התהום הפעורה והאפלה של אותו "שָׁם" לבין ההוויה החדשה של ה"כּאן", גשר על נפשות סוערות, רצון לרקום פֵּשר להבנת חיינו כאן. הדיאלוג של פלד עם החֶברה הסובבת הוא אחת הדרכים לכך.

שני הספרים הראשונים של שמאי גולן היו 'להקות החימום' לקראת הדבר האמיתי, לקראת המופע המצמרר של פלד. אותן תמונות יסוד, של עולם שלם והרמוני שמתנפץ, הן הבסיס להבנת עולמו של אורי פלד. בית אבא נהרס ביד מרושעת, וכל חוויות החיים השלווים בתוך בית יהודי מסורתי מאמין ובוטח הפכו לסיוטי זוועה; משכן הילדוּת התרסק, הכול נהרס באכזריות נוראה על ידי הגרמנים, ותמונות אלו לא נמחקו מן התודעה. הילד ההמום ראה את קרוביו ושארֵי בשרו היקרים לו  נלקחים או מתים לנגד עיניו, והתחושה הקשה מכול,  חוסר האונים, נותרה לָנצח.

גיבורו הישראלי אורי פלד כמו ניסה לבנות מנגנוני הגנה וכלי הסוואה, וכל זאת  כדי לחוש שהוא חלק מן הישראלי החדש, שהוא שייך לדור של הצבּרים יפי הבלורית, אבל קורותיו לימדו אותנו, שייסורי ההסוואה והניסיון לבנות זהות חדשה לא היו פתרון שלם אלא סוג של  התחפשות אומללה, התחפרות נוראה. גלֵי העבר היו חזקים יותר, אכזריים יותר, הישראלי החדש שבו נותר פתֶטי מוּל חוף המבטחים המדומֶה.

שמאי גולן הכין אותנו לַנורא מכל במתן השֵׁם לקובץ כולו, "מותו של אורי פלד".

הסוף ידוע, וכך צעדנו לקראת מותו כדרך של התרת הסבך, סיום לפרשת מצוקה בלתי אפשרית. פלד הוּבל כגיבור יווני לקראת הסוף הטרגי, וכל פרקי העלילה היו נתיב ידוע מראש של ייסורים, לבטים וחיפוש פתרונות נואש. לרגע נדמה היה שזו הקלה ומנוחה: מות הגיבור היה  הנקודה הוודאית ביותר, התחנה הסופית, כל קורותיו היו לאפיזודות חולפות וצירופי מקרים.

השורות הקשות הסתירו בקִרְבן פֵשר: "עם צרור היריות הקטלני, מול שער האריות, באה לסיומה פרשת חייו של אורי פלד, אך לא באו על פתרונן התהיות,  ההתלבטויות שהוצבו  כתמרורים על דרך חייו". פלד ניסה בתמימותו לבנות לו חוף כיסופים בטוח, אבל הסוף היה מר, המזח נשבר.

רחל המשוררת כה חלמה לאותו בן ישראלי חדש, לאותו אוּרי. והנה החלומות המנופצים. הדרך להבנת זהותנו קמה לעינינו, דרך של התפכּחות: הבנת המשמעות הכוללת חִייבה הפנמת כל מרכיבי הביוגרפיה הלאומית. לאורי פלד לא היה שום סיכוי לשאת תחפושת חיצונית ולחיות בשלום עם סביבתו. נגזר עליו לפרפֵּר באותה זהות מיוסרת, לשאת עבר קשה שנסתר בדמותו הקודמת, דמותו של  יוסלה קופרמן.  אין לפלד סיכוי לשרוד כישראלי חדש. הגזירה נראית כגזירת גורל, כמו מכוח אמת ספרותית אורי פלד צעד אל כישלונו, אל מותו.

אי היכולת לממֵש את החיים בַּמציאות הישראלית מצד אחד, והתחושה של זרות ונכריות מצד שני, כל אלה הפכו את אורי פלד  לתָלוּש ישראלי, שהחֱליף את התָלוש הגלותי. המסלול הוביל להתרסקות, לכישלון, למוות. לא נותר מוצָא אחֵר. המוות כמו בא לכפֵּר, כפי שאומרת אחת הדמויות, על רצון ההישרדות. אורי "מכפֵּר בדמו  על חטא הישארותו בחיים".

פרשת חייו של פלד היתה מגדלור לחיינו, ראי לחברה החדשה, חלומה ושִברה: הניסיון הבלתי אפשרי להרכיב פאזל  של זהות חדשה משברֵי זיכרונות וחלומות מרוסָקים. ההתנפצות אל סלעי ההתפכּחות מחכָּה בכל פינה; המפגש הטראגי בין עבר להווה, בין רצון למציאות, בין תרבות עבר לבין תרבות "נורמלית" חדשה. המפגש המיוחל הזה נגמר בבֶכי. אי היכולת להשתחרר מן התלישות של העבר נותרה בעליבותָה, דָלק והבהב אותו חוסר אונים של היהודי הגלותי.

גיבוריו של שמאי גולן – גיבורים נואשים

"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן. הלחן המיוסר הזה, שבּו נגנזו חוויות היסוד של  זיכרונות העבר, שבּו נסתרה התמוטטות האידיליה המדומָה – כל זאת ראינו גם ביצירותיו הקודמות: "באשמורת אחרונה" ו"אשמים". אלה היו רק פרקֵי הקדמה.

שלושת הספרים היו יחד לטרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים. היינו עדים לתיאור שלבּים שונים בדרך חתחתים של התמודדות, מאבקם של גיבורים, ששרדו את תופת השואה באירופה.

בקובץ הסיפורים "חופּה" משנת 1983 היינו עדים לתיאור נעורים בשואה, ובין השיטין חשנו ניצבים לנוכח החזית החדשה, אימֵי קרב לטרון: האב ביצירה הוא ניצוֹל שואה – והבן יליד הארץ מנסֶה ליצור חוויה מתקנת, להילחם כחייל של מדינה ריבונית. התחושה שניסרה בנו, לאורך הסיפור, היתה שהנה קם הבן מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה. האב לא יכול היה להושיע את בנו במקביל.

תמונות השואה לא הרפו מאתנו. זכורה התמונה הנוראה בסיפור "באשמורת אחרונה", שבה ניצב הילד הזועק מוּל המוות, אופנוען גרמני בפלישה לפולין דורס חתול ברחוב, ומול גופו של החתול המרוסק הבשילה ההתבגרות הפוצעת, כך צפה הילד את הבאות.

שמאי גולן תיאר ברשימה אישית בכתב העת "אפיריון" בשנת תשס"ו את הקשר בין הביוגרפיה שלו לגיבוריו:

"זו 'המציאות', שכפתה את עצמה עליי ותבעה לעצב אותה. בספרי הראשון 'באשמורת אחרונה' ("מסדה", תשכ"ב, 1962), יצרתי 'מציאות' הדומה רק באופן כללי לזו "האמיתית". לא רק זיכרוני עומעם, ולא רק מפני שההקשר הכללי של האירועים לא הובן לי, אלא גם מפני שבכל כוחי ניסיתי במשך שנים להדחיק את המראות הללו מן התודעה, ועתה כששבו ועלו – נפגמו מעט, ואולי אף היו כבר בפיקוח תודעתו של אדם מעוצב, הגדל במדינתו. ואולי יותר מכול ביקשתי להבין את שאירע, להביא סדר בדברים ולהקנות להם משמעות כלשהי, שחסרה להם".

האם קיבלו חיי השורדים והניצולים משמעות? מצאנו עצמנו מתוודעים לניסיונות פתטיים לבנות זהות נטוּלת עבר, חסרת כוח להתמודדות אמת. בזה אחר זה מופיעים מושיעים לרגע, וישועה אַין: המרצים באוניברסיטאות, החבר הוותיק בקיבוץ (ברזילי), המח"ט בצבא, הפרופסור והחוקר מ"יד ושם" – וכך הלאה.

נותרנו עדים לאותו מסלול התנגשות גם בספר הרביעי "בריחות  למרחקים קצרים":  אותה חוויה קשה, אותו מפגש מר עם המציאות, אותה מצוקה לנוכח  האמת העירומה, כשאין דרך חזרה. אין כל אפשרות לחזור למציאות הקודמת, לזהות הקודמת.

מספריו של שמאי גולן

זהויות במצוקה – שיבה ובריחה

קובץ הסיפורים "בריחות למרחקים קצרים" (הוצאת אגודת הסופרים העברים, 1975), שיקף דמויות ישראליות באותו מאבק נואש. נחשפנו לגיבורים שחיו וחשו את ההוויה הישראלית בכללה, באותו שילוב של תחושת עוצמה ישראלית ולצִדה שברון וחוסר אונים.

סיפוריו של גולן הציגו על אותה בימה מסתובבת דמויות אומללות: המורה המזדקן שהחֶברה דוחה אותו, הנָכה החוזר מן המלחמה ונאבק על מקומו, העולה החדש בייסורי הקליטה, מייסד הקיבוץ שתהילת מעשיו החלוציים נשכּחת מכול. בתיאטרון הייסורים הזה נגעו בנו סיפורים אמיתיים של ניסיונות לבנות זהות חדשה בתוך מציאות מורכבת.

כמו בשאר ספריו, גם בסיפורים אלה ההתמודדות היא מאבק, אך בו בזמן גם סוג של  בריחה. ציר הסיפורים מורכב מרגעי משבּר, תיאור של סדקים נסתרים הפורצים מֵעבר למציאות הגלויה, השלֵווה. כך, למשל, עובר מוטיב העקידה מטמורפוזה; האב נדרש להקריב עצמו כדי להציל את בנו, ובסיפור של גולן  "קרנות המזבח" – הבן משנֶה את שמו מאברשה לאברי. אנו לומדים כי העקידה ממשיכה לרדוף את ההתמודדות היהודית באותו עולם ישראלי חדש.

בתוך ישראליות הֶרואית המאמינה בנורמליות שלה, הזָר חש קורבן, עקוּד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בָּעת הם סובבים במציאות כנמשָלים של היסטוריה קשה מנשוא. גיבוריו נושמים וסובלים, אך במצבי התנסות אתה חש שהם אלגוריות, דמויות המייצגות חוויות שבָּנו אותנו כעם בתקופה הרת גורל, בין שואה לתקומה.

בסיפור "הלוויה", היינו עדים לתבוסה של דור, לשברונם של לוחמי מלחמת  השחרור, לפצעם של לוחמי השיירות. לא זהות ישראלית ריבונית הולכת ונבנית אלא התפכחות מול עולם חרֵב, ראיית השוקֶת השבורה: ריקנוּת של דור שבָּרח ממקורותיו, מערכָיו, מביתו האמיתי שהיה בּית רוחני, בֵּית סבא.

ראינו בסיפור גיבורים שניסו לבנות יחדיו קן משותף ונותרו  איש בעולמו. גם שָם, בתוך הנחלה הפרטית, התחושה היא של חורבּן. הדרך היחידה לשקֵם את ההריסות היתה לבנות חיים תוך שמירת העולם הקודם, מתוך שיבָה לעולם האבוד. לרגע קלטנו שגם אותם יפי בלורית, שגדלו בקיבוץ, לא היו חסינים מפני שֵבר. הם מצאו עצמם מתרסקים, בהיוותרם ללא שורשים, ללא חיבור למקורות הזהות ששמרו עלינו דורות.

גוונים אלה התחזקו בסיפור "ברושים בשלכת" ובסיפורים אחרים שתיארו דמויות, שחיפשו להן שביל בין הבריחות. שמאי גולן שרטט במכחולו דמויות נאבקות ומפרפרות מן האפוס הציוני.

גלֶריית הדמויות נותרה ללא "גלורִי", ללא תהילה וללא ברק; הנה דמותו המיוסרת והסדוקה של  הקיבוצניק המזדקן, האובד דרך, והנה סבלותיו הנסתרים של  איש המילואים הצעיר בסיפור "השיבה". לפנינו נגלָה איש מוכּה, רגליו נקטעו בעלוֹת הקומנדקר שלו על מוקש. ולצד זה הוּאר ניסיון שיבה אחר: מורה לספרות הבורח מביתו. שמאי גולן חצב בפנינו נתיבי חיים שלא היו אלא סמלים לדור שלם.

כמו בשאר גיבוריו היו אלה משעולים נידחים אשר צפנו סבל ושבר והתפכחות. כקוראים נשאבנו אחריהם, אחר מסלול המילוט, הדרך שלא היתה אלא מבוכה,  החוויה הכפולה של אין מוצָא. מצד אחד היה זה ניסיון בריחה מן הגורל, מן המציאות, ומצד שני ניסיון נואש לשוב. להשתנוֹת. בסיפוריו של שמאי גולן זו שיבה מיוסרת, מאוחרת, נתיב אבוד ומלא שברים. אין חיים קלים, אין אהבות שמחות, אין זהויות פשוטות ונטוּלות כאב. שמאי גולן טלטל את גיבורי סיפוריו על חבלים דקים, על  קו שביר, על קו הקץ. עד יומו האחרון בּיטא גולן בכתיבתו את הלם התַּרבּות של הדור, את הקושי לחבּר בין מה שהיה לבין מה שחלף מאז, וכמובן, לבין מה שקורה היום. בספרו "ואם אתה מוכרח לאהוב" ביטא את תחושת העקירה, המבוכה, האובדן:

"כעצים כּרוּתי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו".

ובהמשך, באותו ספר,  כתב על הפער בין הדורות, בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה:

"ליד שולחן השבת, נַרְאה לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתֶם?"

גולן כתב בדַם לבּו עדוּת של דור שחש יתום: "עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום".

תמיד זכר את הדור שכמעט  נשכח, את חבריו המתים, וכך כתב בתחושת שליחות: "הם מבקשים שאעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספֵּר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו".

"מותו של אורי פלד"  וקבצי הסיפורים שכתב בָּנו וחוללו אפּוֹס, הקימו כאנדרטה סיפור של תקופה, סיפורו של עם. אכן היתה ציפייה לבנות כּאן קשר מחודש בין אדם לאדמה, לבנות ישראלי שורשי ויציב, אבל בחלוֹף זמן נחשפָה האשליה. נותרָה אכזבה, נשאר ככלי חרס שבור אותו חלום רחוק. הפצעים לא הגלידו, הסיוטים עוד חוזרים. ועדיין יש עוצמות באותה היסטוריה ובאותו קשר עם העבר, ואלה תמיד יהיו הדלק להֶמשך הדרך. הכוחות הסוחפים של השוֹאה ושל התקומה יִוותרו שלוּבים זה בזה, חזקים מכול. חזון אבות ואידיאלים של "לבנות ולהיבּנות בה" ימשיכו להפעים לבבות, והחלומות להקים מתווה חדש בתכלית יספגו בהליכה הממושכת את מימד העומק מתוך הזיכרון, מן הניסיון המר ומן המסורת. השאיפות לזֵהוּת "נורמלית" תצטרכנה לחכות.

שמאי גולן, עיצוב: תפארת חקק