close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שלושת המופלאים של ישראל לרמן

    אפרת ויצמן | הומאז' | התפרסם ב - 09.07.17

    מאחר שגעגועים הם שמי האמצעי, שיחות נרגשות על ימי התום, והפשטות של פעם, וספרי הילדים המיתולוגיים – הן לא דבר נדיר במחוזותיי.

    כל השבט הזה

    עד היום, כמעט בכל פעם שאני אומרת בהתלהבות שסופר הילדים האהוב עלי ביותר היה ועודנו ישראל לרמן, אני נענית במבט מזוגג או ב”לא שמעתי עליו”. רק שלוש פעמים (ספרתי!) נעניתי בקול נפעם: “וואו, חשבתי שרק אני מכיר אותו!” כמו כת סודית.

    בתקופה שבה קריאה היתה הבידור היחיד, היינו מקבלים במתנה ספרים ליום ההולדת. אלוהי הרייטינג של אז היו “חסמב”ה”, או “השביעייה הסודית”, אבל יום אחד קיבלתי פתאום את מתנה זוהרת במיוחד: “כל השבט הזה” של ישראל לרמן. זה קרה, כך למדתי לימים, כשש שנים אחרי שהספר יצא

    לאור. כשגיליתי שיש שני ספרי המשך –  “יורים על השכונה” ו“דרבנות ליגאל”,  הוריי לא עמדו בפרץ התחנונים, ולמרות שיום ההולדת הבא שלי היה רחוק-רחוק, תוך יומיים בערך כבר זכיתי להתנפל בתאווה על המשך קורותיהם של אהוד ואחיו – שני זוגות התאומים – יגאל ומיכה, ושאול וגדעון, וחבריהם בשכונה בנשר.

    “ראיתי את יגאל ושוקי מצטנפים מאחורי עץ התות ותרים וסוקרים את הצריף. כעבור אי אילו רגעים העזו ויצאו, ניגשו אל הצריף והציצו מבעד לחלון פנימה, ושוקי הצביע בידו ויגאל הסתכל ועשה תנועה בידו  ואחר כך גלגלו אבן גדולה עד יסודותיו של הצריף מתחת לחלון. יגאל עלה על גבי האבן, הציץ מבעד לחלון ומיד מעד ופתח בריצה משגעת הישר בלי הקפות בכיוון המחסן של ויס, שבצלו התחבאנו, ואחריו שוקי. יגאל הגיע אלינו נושם ונושף, התיישב על הארץ ורק לאחר שנרגע אמר: “בחיי, גויים’ (מתוך “כל השבט הזה”, “עם עובד”)

    בראיונות עמו סיפר ישראל לרמן שהוא רצה לתעד תקופה, ושהתקופה – ימי טרום המדינה בשכונת פועלים רחוקה – היא הגיבור האמיתי של הטרילוגיה הזו.  תקופה שבה היישוב היהודי בארץ מנה כחצי מיליון איש, ולא ידעו איך להקים שכונת פועלים, ובשכונה,

     

    כך סיפר לרמן, לא היו סבא וסבתא וכשהגיעה סבתא אחת מחוץ לארץ, כל הילדים רצו כדי לראות מה זה סבתא. ואת המים הביאו מהבאר, ובערב היו מאירים את הבתים בעששיות נפט, ופתאום היו מים מהברז, ונורות חשמל. איך הכל השתנה במהירות מסחררת. אבל לרמן מתעד הרבה יותר מתקופה. הוא בעל כשרון נדיר ללכוד את נימי הלב האנושי, ואת פלאי הילדו⋅ת, ואת הקסם הדק שמעבר למילים, והוא עושה זאת ברגישות ובאהבת אדם ובחן מופלא, שהוא רק שלו, ובעברית זרועת יהלומים וצובטת לב, שהיא רק שלו.

    לרמן במדי הבריגדה היהודית

     

     

    אז לא היתה כל חשיבות למיקום ולזמן שבהם התרחש הסיפור. כנערה בת 11 הרגשתי שהוא כותב על חיי, גם במרחק של יותר מעשרים שנה מימי טרום המדינה. הוא כתב עלי, ועל שהתחולל בנפשי, ועל חבריי, ועל הרפתקאותינו בשכונה שלמרגלות הים, ועל הוריי שישבו בלילות הקיץ במרפסת, קוראים עיתון ומתענגים על ה”אבטיח על הסכין” שאמי קנתה באותו יום מהמוכר שעבר עם עגלתו בשכונה. עשרים שנה חלפו אז מהימים שבהם התרחש הסיפור, והפשטות המתוקה עדיין היתה שם, בשכונה שלנו.

    ואיך הכל השתנה במהירות מסחררת.

    קסמו של “כל השבט הזה” לא זכה להכרה מיד. במתכונתו המקורית ייעד לרמן את הספר, שכלל בתחילה 600 עמודים – דווקא למבוגרים. הספר נדחה על ידי שתי הוצאות, אבל לרמן לא ויתר.  

    הוא שלח את הספר להוצאת “עם עובד” ולמזלו הוא נפל לידי הזהב של ט. כרמי, שהיה אז עורך ספרות הילדים בהוצאה. כרמי התלהב, אך סבר שהספר מתאים יותר לילדים ולנוער, וככזה, יש לקצרו מאוד. הספר יצא לאור בשנת  1966, ולדברי לרמן, כל מה שהוסר מהספר הראשון מצא את מקומו לאחר מכן בשני ספרי ההמשך, “יורים על השכונה” ( או: אסור לאכול חמאה אוסטרלית) ו”דרבנות ליגאל” ובספר נוסף, שיצא שנים מאוחר יותר: “המורה שלנו “חברה’מן”, שגם הוא תיעד את זכרונותיו של לרמן משכונת הצריפים בנשר.

    לרמן סיפר שאחרי ש”כל השבט הזה” ראה אור, כרמי עודד אותו להמשיך לכתוב, ואכן הוא אכן הפך את הכתיבה למנהג יומיומי קבוע, לאחר שהיה שב מעבודתו במפעל “נשר”.

    לרמן הגיע לנשר כשהיה בן שש. הוא נולד ב-1923  בעיר קוסוב בפולין ונקרא על שם סבו, הרב ישראל לרמן. כשהיה בן שנתיים, עלתה המשפחה לארץ, וכאן נולדו אחיו דוד וחגי, שלימים נהרג במלחמת השחרור.

    בתחילה התגוררה משפחת לרמן בעכו, שם עסקו ההורים ברפואת שיניים.

    ב-1929 , בעקבות מאורעות תרפ”ט, עברה המשפחה לנשר, שם עבד האב במפעל המלט. בתיכון למד לרמן בגימנסיה ביאליק בחיפה, ובשנת הלימודים האחרונה יצא להכשרה בקיבוץ אשדות יעקב, שם הכיר את אשתו לעתיד. ב1942 – התנדב לבריגדה היהודית  ולאחר מכן היה בין מייסדי רמות נפתלי, אך לאחר שנה חזר לנשר והחל לעבוד במפעל המלט המקומי. לאחר מלחמת השחרור, בה היה לוחם בחטיבת כרמלי, עבר עם משפחתו לקריית טבעון והמשיך לעבוד בבית החרושת למלט בנשר עד שפרש לגמלאות.

    הכתיבה ליוותה את לרמן כל חייו, והטרילוגיה שנפתחה ב”כל השבט הזה” היא רק חלק קטן מיצירתו, שגם זיכתה אותו בפרסים: פרס מטעם סמינר אורנים על “כל השבט הזה”, עיטור אנדרסן, פרס ספרות ילדים ונוער מטעם אוניברסיטת חיפה, ופרס זאב לספרות ילדים ונוער, על מפעל חייו.

    ***

    “כל השבט הזה” ממתין לי עכשיו על המיטה. הכתיבה כאן החזירה אותי אליו שוב, בצביטות של געגוע. ואני יודעת שאחריו אתנפל בכמיהה על שני ממשיכיו, ואתנחם לרגע. כי הנה, יש עדיין נצח בעולם, יש עדיין דברים שלא משתנים במהירות מסחררת.

    ***

    ישראל לרמן

    אפרת ויצמן

    אפרת ויצמן - כותבת ועורכת ספרים, מגזינים וכל מה שמבקש להיוולד במלים, ועוסקת גם בניהול תרבות לגיל השלישי. בעלת תואר ראשון בספרות צרפתית וב.א כללי (מוזיקה, ספרות ופילוסופיה) ובוגרת לימודי תעודה בעריכה. משרטטת את מפת הדרכים שלה אל הנפש בצלילים ובשירים, שראו אור בפרסומים שונים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 5
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    קפה כזה… אהבה שכזאת!

    הרצל  ובלפור  חקק
     קפה כזה… אהבה שכזאת!  שיחה קלה עם אסתר קל – על ספרה...

    חג היציאה לאור

    הרצל חקק
    יש בזיכרון יסוד של אור, יסוד שאומר – לשמור. כך ציוו...

    אני לא הדובי שלך

    שרון אפיאס
    אֲנִי לֹא הַדֻּבִּי שֶׁלָּךְ לֹא תּוּכְלִי לְנַגֵּב בִּי אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּךְ,...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית