פרנסואז סאגאן, הסופרת שהרטיטה לבבות של מיליוני צעירים בכל העולם, פרצה לעולם הספרות כמטאור בגיל 18 בלבד, הפכה לחברת כבוד בחוג הסילון והיתה דו-מינית עוד כשהדבר היה לא מקובל. השנה יצא לאור בצרפת ספרה החדש שנחשב לאבוד

---

אם תשאלו את הצרפתים, האירוע הספרותי החשוב ביותר בארצם השנה היה צאתו לאור של הרומן "האבוד" של הסופרת והמחזאית הצרפתייה המנוחה פרנסואז סאגאן. כתב היד של הרומן הבלתי גמור, "ארבע פינות של הלב" שמו, נמצא על ידי בנה של הסופרת, הצלם הידוע דניס ווסטהוף, באחת ממגירות שולחן הכתיבה של אימו ב-2004. לאחר עבודת עריכה מאומצת, שארכה שנים, הוא סוף-סוף יצא לאור בצרפת לפני כחודשיים.

כמו ברוב הרומנים של סאגאן, גם ב"ארבע פינות של הלב" הנפשות הפעילות הן בני המעמד הבינוני-גבוה בצרפת. העלילה עוסקת במשולש אהבים שבמרכזו איש עסקים אמיד בשם לודוביק קרסון. יום אחד הוא נפצע קשה בתאונת דרכים, ואחריה, כשהוא מרוסק פיזית ונפשית, הוא נקלע ליחסים רומנטיים סבוכים עם חמותו.

בראיון לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP, אמר ווסטהוף כי הרומן "האבוד" הוא סרקסטי ואופייני מאוד לכתיבתה של אמו. "זוהי הרפתקאה יוצאת דופן, נועזת לפרקים, עם נגיעות של בארוק," הוסיף.

את גילוי הרומן הגדיר ווסטהוף כ"נס". לדבריו, כתב היד שמצא היה כה מבולגן, שקשה היה למצוא בו מה שייך למה ומה סדר הדברים הכרונולוגי שבו. במבוא לספר, כתב ווסטהוף, כי כאשר הביא בזמנו את כתב היד למו"ל (המנוח) של סאגאן, זה סירב לפרסם אותו בשל היותו בלתי גמור וכה מסובך לעריכה. לפיכך, החליט הבן לערוך את הטקסט בעצמו. הוא השלים מילים, משפטים ואף סצנות שלמות, "מבלי לשנות את סגנון הכתיבה ואת כוונות המחברת."

כמו בספרים

פרנסואז סגאן (1935 – 2004), שהיתה סופרת פופולרית ומפורסמת לא רק בצרפת אלא בעולם כולו, ניחנה בביוגרפיה שכאילו נלקחה מאחד הרומנים שלה: החיים הטובים, ארוחות ערב מפוארות, רומנטיקה ומחזרים רבים. אה, כן, וגם הספרים, שעוררו סערה בעולם הספרות.

הכוכבת של הספרות הרומנטית נולדה ב-1935 למשפחתו של תעשיין אמיד והיתה קוראת ספרים מושבעת עוד מילדות. היא בלטה בהרבה מעל בני גילה, אך רוחה המרדנית היתה לה לרועץ במוסדות החינוך השמרניים. היא התקבלה לחוג לבלשנות בסורבון, אך עזבה לאחר זמן קצר בעקבות כישלונות ברוב הבחינות. היא לא הצטערה על כך: עבורה בילויים בקרב חוגי הבוהמה בבתי הקפה ובמסעדות היו עדיפים בהרבה על לימודים במסדרונות האקדמיה. כפי שהדבר משתקף בחייה, השיעמום היה לאויבה הגדול ביותר, והיא תמיד ביקשה להימלט ממנו.

היא פרצה לעולם הספרות כסערה ב-1954, בגיל 18 בלבד, ברומן השערורייתי בזמנו "שלום לך, עצבות". לאורך כשני עשורים רומן זה כיכב ב"ערכה" המחייבת של כל נערה עם אספירציות ספרותיות-אמנותיות להחזיק בביתה לצד "ג'ון ליווינגסטון – השחף" של ריצ'ארד באך, "זאב הערבות" של הרמן הסה ואחרים (בישראל תמיד נכלל בערכה גם "החיים כמשל" של פנחס שדה). במרכז הרומן עמדה דמותה של צעירה תככנית המחריבה לחלוטין את חיי האהבה של אביה ושל אמה החורגת. פרט לנושא הנועז יחסית, הפופולריות של הרומן בעולם נבעה גם מפירוט, יש הטוענים פירוט יתר, של כל מפגשים אינטימיים בין גברים לנשים.

הספר זכה להצלחה בינלאומית מרגע צאתו, אך הנושא וסגנונו החושפני של הרומן הביכו מאוד את הוריה, ואלה הסתייגו מכך ששמם המכובד (קוארה) יתנוסס על עטיפות ספרים "מפוקפקים." או אז נטלה לעצמה הסופרת הצעירה את הפסבדונים הספרותי סאגאן על שם אחת הדמויות ב"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, אלא מה.

לאחר שזכתה בסכום עתק על ספרה, סאגאן הצעירה לא ידעה מה לעשות עם ההון הפתאומי שנפל לידיה. הסופרת הצעירה פנתה לאביה בבקשת עצה מה לעשות איתו. אב המשפחה השיב כי הכסף יהיה שווה ערך לרעל עבור בתו, ועליה לבזבז אותו מניה וביה. הבת המרדנית נשמעה הפעם לעצה, ובעצם במשך כל חייה הקפידה לשמור עליה.

עצלנית וחלולה

לאחר שזכתה להצלחה כה גדולה, חששה סאגאן מ"תסמונת הספר השני," ופחדה שתהפוך למה שנקרא "סופרת של רומן אחד." אך הרומן השני שלה, "חיוך מסוים", זכה להצלחה לא פחות גדולה מאשר "שלום לך, עצבות".

כפי שסאגאן הודתה מאוחר יותר, היא ממש לא ראתה ביצירותיה את פסגת היצירה הספרותית, ואת עצמה החשיבה כעצלנית. היא לא אהבה את עצם הכתיבה, והכריחה את עצמה להתיישב בכל פעם מול מכונת הכתיבה רק בשל ההשתוקקות שלה לחיים הטובים שמאפשר לה הכסף הרב שהרוויחה.

בסך הכל כתבה סגאן כ-20 ספרים, שרובם ככולם רומנים, העוסקים ביחסי גברים-נשים. שבעה מהם תורגמו לעברית, האחרון – "אחרי ככלות הכל" בתרגומה של מרים טבעון, יצא בהוצאת כתר ב-1990. הבולטים שבהם, פרט לשניים שהוזכרו לעיל הם "האם את אוהבת את ברהמס?" (1959), שאיים להוריד מפסגת ההצלחה את "שלום לך, עצבות", "בעוד חודש, בעוד שנה" (1957) ו"מעט שמש במים קרים" (1959). רבים מספריה תורגמו לשפות רבות, עובדו לקולנוע, ויוצאים לאור מחדש שוב ושוב.

סאגאן היתה נשואה פעמיים (למו"ל עשיר, ידיד המשפחה, שהיה מבוגר ממנה ב-20 שנה, ואחר כך לטייס חיל האוויר הבריטי, ממנו נולד לה בנה היחיד), וניהלה בגלוי רומנים רבים עם גברים ונשים. על ידידה הרבים נמנה גם נשיא צרפת המנוח פרנסואה מיטראן, אליו התייחסה סאגאן בפומבי כאל "ידיד יקר" בלבד. הידיד היקר, שמתוקף תפקידו, היה בעל השפעה לא מבוטלת, הוציא אותה לא פעם מצרות משפטיות שונות, כמו הונאת מס ושימוש בסמים אסורים.

סמים ואלכוהול

ב-1957, בעיצומה של הצלחתה, סאגאן כמעט מתה, כאשר נקלעה לתאונה עם מכונית האסטון מרטין המפוארת בה נהגה, ונפלה לתרדמת ארוכה. כעבור הליך ארוך של החלמה, היא מיד נסעה – הפעם ביגואר – מפריז לסיבוב משחקי הימורים במונטה קרלו, שגם להם היתה מכורה. במהלך האשפוז התמכרה למשככי כאבים, למורפיום ולסמים נוספים.

אורח החיים שניהלה לא יכול היה שלא להשפיע על בריאותה. גופה הוכרע על ידי האלכוהול והסמים הרבים שנטלה, וב-2004 היא נפטרה ממחלת ריאות קשה, בת 69 בלבד.

האם היתה אכן סופרת טובה? יהיה קשה לתפוס מישהו באמירה כזאת. סביר יותר שיכנו אתה חלולה, פסבדו-אינטלקטואלית ושמאלציונרית, שצלח מזלה להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. מכל מקום, הסבתות של היום, שכאשר היו נערות אימצו את דמויותיה כמודל לחיים, מן הסתם יתנפלו על הספר החדש מתוך רגשי נוסטלגיה, ויאנחו לעצמן: "הו, כמה שהיינו תמימות."