בין לטוב בין למוטב
חמישה ספרי שירה חדשים לקיץ
אל תגידו שחַם לכם עכשיו בקיץ ואין לכם חשק לקרוא דברים מורכבים ובטח לא שירה. דווקא זה הזמן המתאים להתרווח במזגן, כוס קפה קר ביד, לעזוב את נטפליקס ואת ספרי הטיסה: עוד הרלן קובֶּן פחות הרלן קובֶּן, מה כבר יועיל או יוריד? ממילא לא תזכרו את נפתולי העלילה בעוד חודש. לעומת זאת תצאו נשכרים מלחוות חמישה ספרי שירה שווים בהחלט קריאה, שיָצאו בהוצאות בוטיק שונות. הנה הערָכָתי באשר עליהם בין לטוב בין למוטב. קריאה מהנה וצוננת.
"קינה" | ענת לויט | עורכת: לאה שניר | עולם חדש | 46 עמודים | 54 שקלים | 2022
בגלל הכּנוּת:
צר לומר זאת, אך דווקא מוות קרוב ובעיקר מוות של אֵם, מוציא מן המשוררת או המשורר רצף שירים חזק ביותר. כך היה בעבר עם "עם מוות" (סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982) של אורי ברנשטיין למשל, וכך גם בספר השירים האחרון, השמיני במספר, של ענת לויט "קינה".
זהו ספר דק ביותר שהקלישאה מעט המחזיק את המרובה יאה לו בהחלט. את הספר עוטפים הקדמה ואחרית דבר קצרות וכנות שבמרכזן היחסים המורכבים בין לויט לאמהּ המנוחה שנפטרה מקורונה. לויט מצליחה באמצעות מינימליזם שירי מובהק להיות חדה כתער ולנגוע בלב החוויה הקשה של הפרידה המלווה לא פעם בזיכרון קשה. נראה שהצמצום המילולי וחד-הנושאיוּת ריכזו והשביחו את איכויות הכתיבה שלה כמשוררת.
הספר אכן נקרא כמחזור תמציתי וחזק ושמות השערים יעידו על כך: "הבשורה", "זוהר מחפֶּה על גוף", "עדות אחרונה", "חסד ראשון ואחרון", "מחֵלֶב נשמתך יעלה האור". לויט מצמצמת גם את עניין כותרות השירים ומשתמשת בפריווליגיה המשוררית שלא קיימת בעבור סופרים ומחזאים, היא אינה נותנת שמות לשירים, כי הרצף כולו רֶכֶּז אחד. ועוד דבר. לויט מרשה לעצמה להיות יותר מליצית ופחות דיבורית מבדרך כלל, אולי בגלל חד-פעמיות החוויה ואולי כי זהו מגן בפני הכאב המתפרץ, והדבר עובד לטובת המחזור.
ראויה לציון העורכת לאה שניר. אני משוכנע שנתנה כאן הערות מועילות וידה ניכרת כאן, וגם העטיפה המעוצבת לעילא של דורית שרפשטיין המשלבת בין אותיות כתב בשֵׁם הסופרת ואותיות דפוס בשֵׁם הספר ויוצרת מרחב אינטימי מידתי עם הקורא. הנה שניים יפים מתוכו:
"ותיבּקע האדמה, אֵם ובִתהּ / נגדעו לשתיים, וביניהן / תהום עלטה. // וַיִּכְבּו המאורות בהֶרֶף רגע / שלא יתקון, שלא ישיב הורותךְ / שנקטפה ממךְ באחת, שגָזְרָה הֱיותךְ / אֵם כל חיַי".
"רק מתוך העפר הסוכֵר את פּיךְ, שאין יבֵש / ממנו, אוכל לשמוע אותך אומרת / עד כמה אַתְּ אוהבת אותי,/ להאמין ולהשיב לך אהבה. // קיומך המתרושֵׁש. / נפשי המתאושֶׁשֶׁת".
ובכל זאת, אני מעדיף את לויט כסופרת יותר מאשר כמשוררת. לדעתי, לא מתקיים בה האיזון הנדיר שבין סופר למשורר והיא טובה יותר כסופרת בספרים חזקים שקראתי משלה כמו "שפת הלוליין" (גוונים, 1997), או "ניקול ופייר" (ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2000) וכמובן ספר הפרוזה האחרון שלה העוסק, להבדיל, במערכות היחסים המורכבות בינה לבין חתוליה וכתוב מצוין "מה זאת אהבה" (לוקוס, 2021).
הנשימה של לויט ככתובת היא של פרוזאיקנית. לא בהכרח במעשה הסיפור או העלילה, אלא היא צריכה את המרחב המילולי המשפטי והפִּסְקָתִי כדי להעביר את עוצמת החוויה בדרך כלל, אך בספר הזה היא מתעלָה על עצמה כמשוררת.
"תקליט מעופף בחדר" | עמוס אדלהייט | עמדה חדשה/כרמל ירושלים | 35 עמודים | 50 שקלים | 2021
בגלל המורכּבוּת:
פעם כאוהבי מוסיקה צעירים היינו מחפשים דברים נדירים מבלי שיעשו לנו חורים בכיסים ונוציא סכומים עצומים. התחרינו מי ישיג תקליטים לבנים של לד זפלין, פינק פלויד, ג'נסיס, ג'טרו טאל וכמובן כל חובבי הג'אז עטו על תקליטים של פרקר, קולטריין ומיילס. שרצנו בחנויות תקליטים כמו פאז בשדרות מסריק בתל אביב ואלגרו, חנות הענק שבשינקין, ולגלגנו שבית התקליט בפינסקר לא מספיק טוב בשבילנו. אבל קנינו גם שם, והיה לנו אוסף תקליטים ענק. כל זה קרה, מבלי להתרפק על העבר, הרבה לפני הקליפים ביוטיוב והניגון בספוטיפיי.
לאחרונה, שניים מחבריי המשוררים, בני הדור שלי, הוציאו ספרים הנוגעים בַּדבר: רפי וייכרט ועמוס אדלהייט. וייכרט, שאפילו עבד בשעתו כמוכר בחנות אלגרו, פרסם את ספר שיריו "זיכרונות מחנות תקליטים" (ספרי עתון77), שבו הוא חוזר בשירים לחנויות התקליטים של שנות השבעים, וגם למוסיקה הקלאסית ולשיעורי הפסנתר, זמנים שבהם המוסיקה הייתה מרכז עולמנו. הוא עושה זאת בליריות עדינה, אבל בלי שמץ של נוסטליה מתקתקה.
עמוס אדלהייט, לעומתו, דרכו אחרת לגמרי בשירה. הוא אמון על השירה הניסיונית, המורכבת, המופשטת, הבנויה רצפים, ולרצף האחרון הוא קורא בשם היפה "תקליט מעופף בחדר". הוא משתמש באובייקט הזה מן העבר הקרוב הנקרא תקליט שבעצם איבד את תפקידו השמיש כמוצר צריכה בסיסי והפך פריט אספנים כדי להעניק לו כנפיים ולקחת אותו למחוזות הדמיון המדעי והרגש האישי המופשט והטעון. אדלהייט נענה לצו של משוררים כמו עזרא פאונד וואלאס סטיבנס הסוברים כי שירה טובה היא לשון מתוחה עד הסוף וטעונת משמעות.
גם כאן, כמו ברצפים קודמים של אדלהייט כ"עיר ההיטלים הנוצצים" (2016-2012) והדיפטיכון "מחקרים אסטרטגים על החלל" (2020-2018) ועוד בספרים שקדמו להם, קיים עיסוק בנוף הנראה מעיני אדם. קיים חיכוך מתמשך בין המִדְבָּר לעיר תוך זיקה למוסיקה מסתורית הבוקעת מנקיקים צִייתיים מחד גיסא ומחנויות תקליטים עירוניות מאידך גיסא כחלק מכרונולוגיה פרטית, היסטוריה אישית של צעיר, חייל ואזרח, שחי בארץ שבה המִדְבָּר והעיר נושקים זה לזה מבת ים דרומה. הרצף מחולק לצד א וצד ב, כאשר באמצע הספר בסיום צד א חייבים להפוך אותו ולקרוא מן הצד השני כספר המידמֶה לתקליט. הנה מקטע יפה מתוך צד א:
"כָּכָה מִתְכַּוְּצִים / חָלָל וּמִדְבָּר וּמוֹתִירִים עִיר עִם נְקֻדּוֹת חִכּוּךְ / עִם תַּחֲנוֹת הַאֲזָנָה לַחָלָל נֶחְתָּכוֹת בְּכִוּוּן אָ לֶ גְ ר וֹ תַּחֲנַת מִמְסָר בְּסִמְטַת בֵּית־הַשּׁוֹאֵבָה / אָלֶנְבִּי מִתְעוֹרֵר מֵהִתְנַמְנְמוּת לְבַנְטִינִית דּוֹהֵר לְפֶתַע כְּעֵדֶר מוּסְטַנְגִּים עַל גַּגּוֹת מִגְדָּלִים / דּוֹהֲרִים כְּעֵדֶר מִדְבָּרִי בְּדַרְכּוֹ לָעִיר / דּוֹהֲרִים כְּעֵדֶר רוֹבּוֹטִי בְּדַרְכּוֹ לָעִיר / בְּעִדַּן הַשְּׁרִיקוֹת הַזֶּה / הַמִּתְנַסֵּחַ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ / עַל גַּבֵּי הַצַּד שֶׁלְּךָ בַּתַּקְלִיט / שֶׁאֵין צַד אַחֵר זוּלָתוֹ / אַתָּה פּוֹעֵל מִתּוֹךְ עִיר שֶׁאֵינֶנָּה עִיר מִדְבָּר שֶׁהוּא לֹא מִדְבָּר מִתּוֹךְ נְקֻדּוֹת חִכּוּךְ / שֶׁהֵן נְקֻדּוֹת הַאֲזָנָה פְּלָנֵטָרִיּוֹת / שֶׁצִּבְעָן הַמִּשְׁתַּנֶּה לֹא מֵעִיד עַל תַּפְקִידָן הַמַּמָּשִׁי / מִתּוֹךְ הַקְשָׁבָה לָעִיר הַקְשָׁבָה לַמִּדְבָּר / בִּצְפִיפוּת אָטוֹנָלִית מִתְגַּבֶּרֶת נִפְעָרִים חֲלָלִים תַּעֲשִׂיָּתִים וְדַרְכָּם הַמּוּזִיקָה כְּדַרְכָּהּ / בִּדְרִיכוּת שֶׁל כּוֹכָבִים נְטוּשִׁים בְּתוֹךְ הַצִּמָּאוֹן הַמִּדְבָּרִי הַמּוּזִיקָה כְּדַרְכָּהּ / בְּצִמְצוּם הַפַּעַר שֶׁבֵּין הַמִּדְבָּר וְהָעִיר / מוּזִיקָה שֶׁל חֲלָלִים נְטוּשִׁים פּוֹרֶצֶת כְּלַבָּה וְחוֹרֶכֶת מִדְבָּר וּכְּבָר בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר / לַהֲבוֹת מוּזִיקָה בּוֹעֶרֶת עַכְשָׁו תַּגִּיד אֲדוֹנִי כָּל מָה שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לְהַגִּיד עַד עַכְשָׁו / תַּחֲנַת מִמְסַר פָ א ז עֲבֹר / תַּחֲנַת מִמְסַר פָ א ז עֲבֹר / אֲנַחְנוּ נְמוֹגִים כְּמוּזִיקָה בַּחָלָל / שַׂמְתִּי תַּקְלִיט נְמוּגוֹתִי בַּחָלָל / מוּזִיקָה חוֹרֶכֶת אֶת קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת…".
אדלהייט יודע יפה למתוח את השפה עד גבול האפשר, אבל ובעיקר, לחבר בין נוף קונקרטי שאַתְּ ואני מכירים וחזינו במו עינינו לבין נוף בדיוני מופשט שראינו רק על גבי אלבומים מצוירים של להקת הרוק המתקדם הפסיכדלי "יֶס" בשעתה בפרויקטים הגדולים שלה של אלבומים משולשים, כך מסע למדבר יהודה או לנגב בעצם יכול להפוך למסע טרנסגלקטי בזמן ובחלל, משל תֵּשֵׁב לך על התקליט שלך כאילו היה מרבד קסמים והמוסיקה המתנגנת, אבל גם המילים הנקראות בספר הזה, יישאו אותך למחוזות אחרים שבהם יצירי דמיון איומים וקסומים כאחד.
מי שמקבל על עצמו לקרוא ספר שירה מעין זה, צריך לדעת שהוא משחרר עצמו מיחידת השיר והבית וחי בתוך יחידת השורה, קצב הנשימה והרצף. זאת בפירוש לא שירה קלה לעיכול, אבל הקריאה החווייתית משתלמת. למה בעצם שלא נפתח את הראש ונקרא שירה קצת-הרבה אחרת? וכאמור גם עיצוב הספר הזה הוא ייחודי ביותר. המעצב מאיר סדן עיצב אותו כולו בשחור, כלומר כתקליט בּקליט או ויניל, ובמרכז הספר – חור.
"הארץ המובטחת" | ורדה בּרֶגר | עורך: אמיר אור | ספרי עתון77 | 56 עמודים | 60 שקלים | 2022
בגלל המגויסוּת:
מי מפחד משירה מגויסת? כמעט כל משורר או משוררת הדוברים בשם האני האותנטי שלהם וחוששים להפוך דקלרטיביים ופלקטיים. בידוע הוא שקשה לכתוב שירה פוליטית חברתית חזקה ומקורית. ורדה בְּרֶגר מצליחה לעשות זאת ביד רמה ובזרועה נטויה מנפיסטית, וזאת מבלי לוותר על הטון האישי בשירים.
בְּרֶגר היא אמנית מוכּרת בת 85. ציוריה הוצגו בתערוכות נחשבות בעולם והיא זכתה בפרסים בינלאומיים. היא ציירת אישית-חברתית בעלת טכניקה ייחודית ביותר. את זה לא אני אומר. זאת כתב משה צוקרמן, סוציולוג ישראלי ופרופסור אמריטוס במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. הנה:
"ורדה ברגר פיתחה סגנון פיגורטיבי חופשי בטכניקת אקוורל תוך שימוש בצבעי אקריליק מדולל. יש בעבודותיה שקיפות כנגד עוצמת צבע, היוצרת ניגודים מרשימים, יחודיים מאוד. אין לטעות בזיהוי עבודתה המופלאה במבט חטוף ראשון: הציורים מאוד אקספרסיביים, מלאי תנועה, עם איכות אמנותית המזמינה השתקעות אסתטית – הם פשוט נורא יפים – אך בד בבד הם צופנים בחובם מסרים חברתיים ואקולוגיים כואבים המעוררים הזדהות נרגשת בצופים. אין זה עניין של מה בכך – מדובר בהישג ברמת ההיגד הנובע דווקא מהבו-זמניות של האסתטיקה המרהיבה והמסר הביקורתי".
ואכן הציורים בספר המתכתבים באופן מעניין עם השירים והנושאים שמות כמו "סופדג", "הדור הבא", "פליטים", "רצח במשפחה", מרשימים מאוד. טלטול הנייר אצלה על מנת לגרום לצבע לזרום פותח פתח לכאוס אך גם לגילוי בעולמנו. לדברי פרופ' צוקרמן ולבלשונו האקדמית: "בחלק מהציורים היא משתמשת בדריסת גלגלי מכונית, בסוליות נעליה ובסימני תַּיִל כסמנים ציוויליזטוריים להשתלטות האדם על משאבי הטבע ולדחיקת חיות הבר". הנה אחד השירים היפים בספר דק זה הקרוי "איפה אַתְּ?" ומתכתב עם הציור הנהדר "איילה" שמִקטע תקריבי מתוכו מצוי גם על עטיפת הספר.
"עבודה אַחַר עבודה, אקוורֵל על נייר פַבְּרִיָאנוֹ, / שלוש-מאות גרם, מאה סנטימטר על שבעים, / מושלכות לַפַּח. / את מטלטלת את הנייר בניסיון אחרון./ כאוס של כתמים וזרמי צבע דַּקיקים, / ומתוכם עולָה הדמות – / אולי איילה כְּלוּאָה. / את מַניחה את המכחול. / אל תיגעי, זאת היא, סיימתְּ".
לטובה יש לציין את המְשׁוֹעוֹרֵך (משורר-עורך) אמיר אור שחילק את השירים המינימליסטיים הללו לארבעה שערים ממוספּרים קב ונקי, כשהוא והמשוררת משימים דווקא בראש הספר החברתי-פוליטי הזה שיר אישי רגיש מאוד. הנקרא "קְצה חורף" ומדבר דווקא על הגיל, על זִקנה בתוך ההוויה. הפְּנים והחוץ חוברים בשיר זה באופן מידתי ונאֶה. הנה:
"קר לי, קר. / חורף קודֵר מתמשך. / ציוּץ של שמש מֵעיר / גלימת אדמה ירוקה משובּצת / מרגניות ונרקיסים. / ואני? – שַׁלֶּכֶת. / מקרטעת אֶל התשעים, / נשענת על שִׁגרת יום-יום, שעה-שעה, / בין סירים, צבעים, שברֵי שירים, וְ / כל ה'איפה שמתי'".
עד מאה ועשרים. במה עוסקים השירים? בהיבטים רחבים של החברה שלנו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני העקוב מדם ובלתי נגמר בשיר מחאה זועם וחזק על רצח משפחת דוואבּשֶׁה בשם "הגִבעה", דרך מצב הפליטים בשיר "הארץ המובטחת" ומצב האישה במשפחה בשירים כמו "התריס מוּרד" ו"בראש מורם", ועד לאחריות האישית שלנו כבני אדם אוניברסליים על כדור הארץ בשיר "כדור אחד כחול".
אפילו כשהיא כותבת שיר הלל לְאישיות היא עושה זאת בצורה מינימליסטית, מנייתית ומקורית. הנה השיר על נלסון מנדלה הנקרא פשוט "חופש": "עשרים ושבע שנים בַּכֶּלֶא, / ארבע שנים נשיא. / רוחו חופשייה חוזרת הביתה – // רק כֶּלֶא אחד / וְכֶבֶל אחד, אדוֹם-דָּם, / יכלאו אדם – / רֶחֶם אמו וחֶבֶל טבּורו".
"ביני לבין מקומו" | דורון מנשה | עורכת: לילי פרי | סלונט – בית הוצאה לאור | 103 עמודים | 60 שקלים | 2022
בגלל השקיפוּת:
כמובן אי אפשר בלא ספר ביכורים. ספרו של דורון מנשה "ביני לבין מקומו" הוא מספרי השירה הכנים, השקופים והחשופים ביותר שקראתי לאחרונה, והוא מכה גלים בקוראים על פי התגובות הנלהבות במרשתת אליו.
אומנם זה ספר השירים הראשון של מנשה, אבל לא ספרו הראשון בכלל. הוא פרופסור חבר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה, עורך ראשי של כתב העת "דין ודברים", מגשר ובורר במסגרת המוסד הישראלי לבוררות עסקית והפדרציה לבוררות ועומד בראש התוכנית לתואר שני בתורת השפיטה וההליך הפלילי של אוניברסיטת חיפה. תחום מומחיותו הוא דיני ראיות.
הוא כתב מספר ספרים חשובים בנושאים משפטיים. ספרו המוכר יותר בקרב הציבור, בשיתוף עם אייל גרונר: "אולי נפלה טעות? התיאוריה של המשפט החוזר וניתוח פרשת זדורוב" (הוצאת נבו, 2021).
בשיריו משלב מנשה בעל התשובה ברגישות רבה טרמינולוגיה משפטית קרה ונתחנית של שקלא וטריא הכרוכה בלשון חז"ל, ומחמם אותה על אש קטנה של רגש בטוב טעם ובחוכמה. מונחים שנתפסים מופשטים כמו נשמה, אמונה ואהבה מעסיקים אותו.
ועוד דבר, יש לו צד ארס-פואטי קסום ומקורי בכתיבתו. כמי שעומד מחוץ לעולם הספרות, או כמי שהגיע אליו בשלב יחסית מאוחר, אחרי שהשתמש במילים למטרות אחרות פונקציונליות של הוכחות מקרים וטיעונים – זאת פונקציה אחרת של הלשון מן הפונקציה הפואטית – הוא יכול לראות לפתע מבחוץ ואחרת את המשורר, השירה והשיר הבודד.
לצד אלה, קיימת אצלו ראייה הומאנית אזרחית מקורית ומחאתית על מושגים כמו אכילות בשר ועוף, או טקסים אנושיים שכיחים כמו חתונה. הקיצור – הוא מצליח לשמור על חירות האמירה וראיית הדברים קצת אחרת, כפי שמשורר מודרני ופוסטמודרני טוב עושה באנטי-דיבור שירי החושף קול פנימי מובהק.
הנה דוגמה לשיר יפה משלו: "חצאים": "איני יודע למה מְלינים / על המוציא מתוכו / חצאֵי אמיתות. / האם מלינים באותו אופן / על מי שעושֶׂה / חצאֵי חסדים? / חצאֵי צדקות? / שמחַייךְ רק חצאֵי חיוכים? / שאהבותיו רק חצֵאי / אהבות? / שמציל רק חצאֵי / עולמות? // אולי במקום להלין / צריך לפשוט את הידיים / בחצאֵי חיבוקים / ולבקש בְּרֹךְ / מן הנֵר שֶׁבִּפְנִים / שיָאיר / גם אֶת החֵצי החשוך / של האמת".
והנה עוד אחד יפה משלו, העוסק במושא בעייתי בשדות השירה "נשמה" היכול להביא אותך, המשורר, אל עֶבְרֵי פי פַּחַת של הבנאליזמים האמוניים. מנשה לא נופל לשם ונשאר ישיר ואותנטי. הטכניקה שלו פשוטה. הוא נמנע משימוש במילה "נשמה" ורק מקיים איתה דיאלוג משל הייתה זאת אישה אהובה, ואולי זאת באמת, עמוק פנימה, אישה אהובה, הנה: "שיר אהבה אלטרנטיבי":
"משל לאני וְאַתְּ / שֶׁלַּילה לילה אנו יוצאים מן העולם / מחוברים בחוט דק של געגועים / משוטטים במרחבים וֶקְטורים / מעל השדות הממשיים והדמיוניים / ואחר כך היינו צוללים אל מתחת למימֵי אוקיינוס / כְּדגים שאין בהם חֵטְא / בדִממת חושך מתוק / ובעלוֹת הבוקר / ונלך אני וְאַתְּ לעמוד לפני האלוהים / וּבַחֵן הנשי המיוחד שלך תעודדי / אותי: דורון אַל תתעייף / וְאַל תרקיב בבקשה, / אמתין לך באותה המתיקות / גם / באחרית הימים".
"גֶּלֶם" | יָלִי שְׁנֵר | עורכת: לי ממן | פרדס הוצאה לאור, סדרת טקסטורה | 83 עמודים | 69 שקלים | 2022
בגלל הַהִתרבּוּת:
יָלִי (אייל) שְׁנֵר בספר השירה השני שלה "גֶּלֶם", הראשון נקרא "כותנה" (כרמל, 2016), היא משוררת שמדברת ברבּים וברבּות, לא ביחיד ויחידה, בין אם מדובר באנשים, בין אם בחפצים, בין אם במחשבות – הכול ברבים/רבות. יש כאן קול קולקטיבי היוצר מתוך האישי שבאישי, שימו לב לשמות השערים בספר: "שכבות", "רשויות", "זרויות", "אשמורות", "מעקב תנועות" ואפילו התודות בסוף הספר. הכול בריבוי נקבי גם ביחידת השער וגם ביחידת השיר. שָׁאפּוֹ מגיע כאן לעורכת הספר והסדרה לי ממן.
יתר על כן, שנר היא משוררת מאוד סנסואלית, רגישה לריחות ולטעמים, וניכרות בשירתה השפעות משל משוררות כגון נורית זרחי ודליה פלח. מדובר אפוא בשירה אסוציאטיבית המולידה מבעים מקוריים, חושניים וסינֶסתזיים (מערבבי חושים) המעוררים מחשבה בלב הקורא.
גֶּלֶם מעיד על חומר בראשיתי מתהווה, אולי חומר שמצוי כל הזמן במין התהוות, והמילה מהדהדת, להבדיל, גם את המילה גֹּלֶם, משהו אטום שהתכנס, ליבת דבר-מה, שם תימצא האותנטיות. ככלל, אם לנתח ניתוח לינגוויסטי של השירים, הרי ששנר אוהבת את קבוצת המלעיליים הסֶגוליים, אותה משפחת מילים חריגה בלשון העברית המלרעית במהותה, הטעם הוא בסוף המילה, ואילו בקבוצה הזאת הטעם מצוי בהברה הלפני אחרונה. מילים כמו גֶּלֶם, הֶלֶם, הֶדֶף, עֶרֶב, כֶּלֶב, טֶרֶם ועוד.
השירים מחפשים מקום אינטימי להתחבא בו מפני רוב הפרטים בעולם שהולכים ומיטשטשים והופכים למופשט. מהו המקום הזה? כף יד למשל, בחיבור שבין האצבעות בשיר יפה מאוד ללא שם הפותח את הספר ונושא מוטו מאת דליה פלח המשׂיא עצה ואומר: "אל תחזרו אל חברי הילדות", הנה:
"אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל הַיַּלְדוּת מִבְּלִי לַעֲבֹר בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת / הַצְּפוּפִים הָאֵלֶּה, שְׂרִיטוֹת הַמַּרְפְּקִים עַל הַקִּירוֹת. / אַל תַּחְזְרוּ אֶל הַיַּלְדוּת. אַל תִּקְּחוּ אֶת הוֹרֵיכֶם הַמִּתְכַּהִים יָד בְּיָד / וְתַרְאוּ לָהֶם אֶת כָּל הַמְּעִילִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ, פְּרֵדוֹת הַבֹּקֶר / שֶׁנֶּעֶרְמוּ בַּמְּגֵרוֹת. הֵם יוֹדְעִים. כְּשֶׁאַתֶּם עֲצוּבִים / אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַבִּיט בָּעוֹר שֶׁלָּכֶם, בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת; / אִם הוּא רַךְ תֵּדְעוּ שֶׁאָהֲבוּ אֶתְכֶם. אִם אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאָהֲבוּ אֶתְכֶם, / חִזְרוּ לְשָׁם. אַל תַּעַצְרוּ בַּדֶּרֶךְ, אַל תִּטְעוּ: אֶפְשָׁר לְהַסִּיעַ / פֶּצַע אֲחוֹרַנִּית, אֲבָל אַתֶּם לֹא. / יוֹם אֶחָד אִמָּא שֶׁלָּכֶם תַּחֲזִיק בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ אֶת בִּתְּכֶם וּפִתְאוֹם / כָּל הָאַהֲבָה הַזּוֹ שֶׁהִשְׁחִירָה לָכֶם מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם תִּשְׁטֹף / אֶתְכֶם וְאַתֶּם תִּבָּהֲלוּ כָּל כָּךְ; / מִפְרֶצֶת, דִּמּוּם פְּנִימִי, / לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה זֶה".
אם רוצים לעבור מן המופשט אל הקונקרטי, הרי שבספר נשי ואימהי זה, המשוררת מתארת מוטיב מוכר שבו מפגישה אותה לידת בנותיה עם ילדוּתה שלה, ובעיקר עולה כאן הרעיון המוכר כיצד תשלח אל העולם האכזר שלנו את מי שעטפתְּ וחיתלתְּ כל השנים משל היו אתרוגים יקרים וכיצד יהפכו אלה הצאצאים לאנשים טובים.
אך יש גם ביקורת על השירים. רבים מהם חסרים את העוצמה הסינגולארית של הֱיות שיר בודד לעצמו. אתה מסיים את השיר האסוציאטיבי מאוד, ההופך למשל את החיה טווס למשהו מופשט וארכיטיפי, ואומר נו, אז מה? זה הכול? חסר הזֵץ המתבקש המתפתח מתוך הרצף. מראֶה בעולם, נוף, חיה, אדם, איבר, אות, או חפץ הופכים לדימוי אֶפִּי, אבל זה לא תמיד מתעגן לשיר שלם אסתטית. עם זאת, "גֶּלֶם" הוא ספר מרשים ביוּמרתו הפואטית.
קיץ קריר לכם/ן: מזגן, ים, שמש, בריכה, חופשה והמון-המון שירה.
כמה טוב שרני יגיל מוכיח ששירה טובה לא תלויה בגלגל העונות
רוני היקר מאוד, חחחחה.
תגובה מעולה. אהבתי!
רני היקר , כמו שכתבתי לך במייל כבוד גדול להיכלל בהמלצותיך , ולפחות ככל שאמורים הדברים בספרי ( בקושי על עצמי לספר ידעתי )
דבריך אינם רק שבח אלא גם ובעיקר משביחים את הכתוב. הספר כשהוא נקרא ביחד עם הביקורת ולאורה הופך לטוב ומעניין יותר. יישר כוח
דברים יפים כתבת ויפים הכתובים.
יישר כוח לכולם.
מעולה רני. נהניתי מאוד לקרוא.
את ספרו של עמוס קראתי כמובן, ובעניין רב. לא ידעתי שתחנות הממסר החלליות הן חנויות תקליטים! זה נהדר.
לרני יגיל, תודה על המחוייבות והרצינות שבהן אתה נוגע בספרים. אני קוראת באופן קבוע גם את רשימות הביקורת שלך ב"הארץ", ואף על פי שאני לא תמיד מסכימה עם האבחנות, הן תמיד מעניינות ומלוות בהסתכלות רחבה יותר על השדה. מרשים שאפילו בסקירות הבזק שכאן אתה מצליח למקם את הספר בהקשר של כלל יצירת הכותב, לסמן השפעות ומאפיינים פואטיים, להצביע על ספרים דומים העוסקים באותו תת-ז'אנר, וגם לומר דבר מה משמעותי על הספר גופו ולצטט מתוכו באופן שממחיש את הדברים ומעניק טעימה מן הקול של המשורר/ת.
הסתקרתי באשר לספרים של אדלהייט ומנשה – שלא שמעתי עליהם עד כה וכנראה לא הייתי מגיעה אליהם בדרך אחרת.
השירה ראויה להתייחסות מעמיקה ורצינית כשלך, שלצערי הופכת נדירה יותר בשדה ביקורת השירה.
תודה, אמשיך לעקוב.
דורון היקר, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה, אבל בעיקר על הספר המפתיע והיפה – רן
מזי היקרה, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה. חיבוק ממני ושבת שלום – רני
יוסי היקר מאוד, אני שמח כל כך שקראת ומצאת עניין בהמלצה על ספרו של עמוס אדלהייט ובכלל. שלמי תודה. רני
לי היקרה, איזו תגובה יפה ומקיפה. אני שמח שבזכות הרשימות שלי הכרת את שירתם של עמוס אדלהייט ושל דורון מנשה שזה מקרוב בא. שלמי תודה ושבת שלום. רני
יופי של מאמר-סקירה. כמו תמ יד בכל ביקורת שלך: הערות והארות מכבדות ומסקרנות לקרוא את הספרים שברשימה.
נעמי היקרה, שלמי תודה. אכן הערות והארות. זה מדויק מאוד. שבת שלום – רני