close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • קפה בוץ

    ישי ויסמן | סיפורים | התפרסם ב - 11.01.23

    פקחתי את העיניים והיתה לידי בחורה. היא נחרה.

    בגלל שנראתה עייפה לא רציתי להעיר אותה. למען האמת, הייתי חייב קפה.

    ניגשתי למטבח, הרתחתי את המים וערבבתי את הבוץ עם כפית סוכר אחד ומזגתי לעצמי גם משהו מוגז.

    הדלקתי סיגריה על עדן החלון, בוקר די רגיל, למעט סוגיית האורחת. חשבתי שאולי אפנה אליה בנימה ישירה:

    "מי את!?"

    "מה את עושה פה !?"

    "למה באת אליי?"

    "איך לעזאזל נכנסת לבית שלי?", או אפילו "תעופי מכאן לפני שאקרא למשטרה".

    אבל ויתרתי על הרעיון.

    איפרתי את בדלי הסיגריה בכוס והחלטתי להתיישב בסלון, לחכות שהיא תקום.

    בשנים האחרונות די ויתרתי על הבלגן הזה, נו איך קוראים לו בקלישאות "מרוץ העכברים", כן, כן, בית גדול יותר, חשבון בנק מכובד ורכב חדש מהשקית.

    העדפתי להשקיע את זמני ברביצה עצמאית. מה שהזכיר לי שהיה לי קצת Weed בחדר. "שיט," היא שם.

    "מה אני עושה איתה?!"

    הלכתי לחדר בצעדים גדולים, רועשים (בכוונה שתקום!).

    והיא באמת היתה ערה, עם הג'וינט שלי תקוע לה בפה, בהתרסה, בחוצפה. כאילו זה הבית שלה.

    "היי!" צעקתי, "מה נראה לך שאת עושה?"

    היא הסתכלה עליי במבט חלול, הבחנתי בכך ששיערה שחור ומתולתל וגופה צנום.

    "תלבש משהו?", אמרה.

    התנצלתי ומיהרתי להתלבש.

    היא התכסתה בשמיכת הפוך ורק הראש המבולגן הציץ.

    "צא, אני צריכה להתלבש," אמרה.

    "אפשר לפחות את הסוף של הג'וינט?" ביקשתי.

    "ממש לא!" אמרה וטרקה את דלת חדר השינה שלי.

    זה לקח דקה או שניים והיא יצאה מהחדר לבושה בטרנינג שלי.

    התיישבנו ליד שולחן האוכל. הדירה קטנה מאוד, אבל איכשהו הכילה את שנינו.

    "מה עם ארוחת בוקר?" שאלה, "אתה רוצה להרעיב אותי?"

    התנצלתי והכנתי לה ארוחת בוקר, חביתה מקושקשת עם שתי ביצים, ירקות חתוכים (מלפפון, פלפל ועגבניה) ואפילו קינוח. כי נשארה קצת גלידת בן אנד ג'ריס.

    היא אכלה הכל ברעבתנות, כאילו לא הגיע אוכל לפיה שבוע.

    לסיום ירקה בצלחת ואיפרה את שאריות הג'וינט בתוכה.

    עזרתי אומץ: "היי, אולי תלכי מפה? אני בכלל לא מכיר אותך!"

    "על גופתי המתה," סיננה בין שיניה, "עוד לא סיימתי פה אצלך."

    היא התיישבה על הספה המרוטה, הדליקה טלוויזיה וכיוונה לתוכנית הבוקר. זה נראה כמו ערוץ שתיים.

    התכנית הצחיקה אותה. התיישבתי לידה.

    "אתה לא רוצה לדעת איך נכנסתי לבית שלך?" אמרה.

    "מה זה משנה?" שאלתי.

    "לא הרבה, למען האמת, לא הרבה," אמרתי.

    לא דיברנו עוד מילים וסיימנו את הארוחה מהר.

    והיא נשארה עם הטלוויזיה עד שהתוכנית הסתיימה.

    לאחר שכיבתה את המסך היא צעדה שוב לחדר השינה שלי, הפעם באמוק. בעצבים. מתחילה לרוקן את המגירות ולהשליך את הבגדים לרצפה.

    קפאתי.

    נזכרתי ביום לפני שהצעתי למיכלי, כן זה היה לפני שהיא זרקה אותי לטובת הייטקיסט עם שיער שופע, גוף חדר כושר, דירה חדשה מפינוי בינוי ומשכורת של חמש ספרות פלוס.

    אני חושב שזה היה בבר מפונפן, או בלובי של מלון. שתינו יין אדום (בינוני) והקשבתי לשיחות בשפה זרה בשולחן שליד.

    מוזיקת ג'אז התנגנה ברקע, והמלצרים התהלכו כמו טווסים ואספו מטבעות ושטרות יורו שהתעופפו ברוח מהשותים כמו טיפים לזמרים בשתיים בלילה במועדון ים-תיכוני.

    הם היו חבורה של חליפות, שקועים בדיבורים הרגילים: מיסים, נדל"ן זיונים, ושוב מיסים ונדל"ן. הם היו אמריקאים, אני יכול להגיד את זה כמעט בוודאות.

    אף פעם לא התעניינתי במיסים, אולי פשוט לא הרווחתי מספיק בשביל לסבול מהם.

    זוג אחד דיבר בגרמנית שבורה.

    כשהם דיברו, זה נשמע לי כאילו הם מקללים אחד את השני.

    מיכלי נרדמה מוקדם באותו ערב, ואני נשארתי ער חצי לילה, שותה ומקשיב. מאזין לאחרים וכמו תמיד שותה יותר מדי.

    אני זוכר שהתארסנו בבוקר שלמחרת ואחרי זה גם התחתנו. זה קרה באותה שנה.

    השתעלתי ממש חזק, שיעול יבש ומציק. הבומים בראש לא עזבו אותי. פחדתי שהמוח שלי יתפוצץ, זה היה כמו מבול של רעמים וברקים.

    הרעש הזה בחדר, לא נתן לי מנוח, רצתי לשם.

    הבחורה מצאה את הפטיש הישן שלי והתחילה לשבור את המיטה.

    כאילו לא מספיק שריסקה לי את הארונות ופיזרה את תכולתם לכל עבר.

    התחננתי שתפסיק.

    אבל היא לא ענתה ורק המשיכה לפרק את החדר שלי מרסקת את הקיר, עושה בו חורים, עד שהכל הפך לעיסה דביקה ומכוערת של סיד, עצים ובגדים זרוקים.

    כשסיימה צעדה עם הפטיש לעבר הסלון והתקרבה לטלוויזיה.

    הנשימות שלי היו מהירות והרגשתי לחץ בחזה: "אם לא תעצרי אני אתקשר למשטרה, הבנת!", אמרתי.

    זו היתה טעות. איומים לא עובדים עליה.

    היא שברה את הטלוויזיה.

    ניפצה את המסך.

    הורדתי את הראש והתיישבתי על הספה.

    ואני לא מבין למה לא הצלחתי לבכות. כאילו הדמעות שלי נעצרו מזמן, התייבשו.

    "בבקשה תלכי," אמרתי, "פשוט תלכי. אני לא אגיד כלום לאף אחד, אוקי, אני לא אתלונן רק תצאי לי מהפאקינג בית."

    ואז היא שוב התחילה לבכות, הבכי הפעם היה קצר. רק כמה טיפות וקינוח של נזלת צהובה (הבאתי לה טישו כמובן).

    פניה נראו לי ילדותיות, קצת כמו תינוקת מגודלת, כשהיתה אסופה בתוך הטרנינג משבצות שלי. היא נראתה כל כך צעירה.

    "אני מצטער שהתעצבנתי. בסדר.  באמת שאני מצטער, אבל את מאבדת את זה, את פשוט כאילו, משתגעת לי פה. אוקי. אז בואי ננסה להגיע לאיזו הסכמה בינינו, מבינה, כמו הפסקת אש בין מדינות, הוּדנא," אמרתי וסיימתי ב-"ואז תלכי".

    "לפני שאני הולכת את מרשה לי לשמוע מוזיקה," שאלה, "אני אוהבת נועה קירל."

    "כן," אמרתי, "אני אשים בטלפון."

    כיוונתי את הספוטיפי והשיר התחיל. זה היה משהו מהראשונים שלה.

    לפני שהפכה לכוכבת בינלאומית-אולטרא ישראלית.

    והבחורה רקדה והתלתלים שלה רקדו איתה, עם הראש המבולגן הזה, הם הסתובבו לכל מקום.

    ואני נשענתי אחורה וחיפשתי את המרפסת שאין. איך התחשק לי להקיא. רצתי לשירותים.

    הסתכלתי על האסלה.

    מה ששבר אותנו זה לא היה הסטוץ הזה שלה. סקס הוא תמיד רק ריפוי זמני, תחבושת  לפצעים הרבה יותר עמוקים, כמו אקמול, כמו אלכוהול, כמו גראס.

    ומה זה שונה מארוחה יקרה במסעדה? או סם טוב, או ריצת ערב מוצלחת. מין הוא המרתון של הסמים הטבעיים, אבל הוא עדיין סם.

    אני זוכר שהיינו שמחים לכמה חודשים, כשהבטן שלה גדלה, והחיים גדלו שם, אבל בחודש החמישי הכל נעצר.

    הרופא אמר שזו היתה ילדה, איך רציתי ילדה. כמה? אני לא יכול לתאר.

    הפלה טבעית קוראים לזה, הקללה השקטה.

    התנצלתי כמו אידיוט, אבל מיכלי צדקה.

    בכיתי, צרחתי, התאבלתי.

    אבל כל הזמן היא היתה אומרת "אתה לא אלוהים, תפסיק כבר עם הסליחות, זה לא הכל שלך, לא הכל בידיים שלך."

    והשנים עברו בערמות. כמו טיל הן עפו. וניסינו באמת שניסינו הכל, אבל יש חלל שאי אפשר למלא.

    סיימתי להקיא וחזרתי לסלון. הייתי חייב לעשן משהו, אז הדלקתי אחת, אבל הסיגריה המזוינת צרבה לי את האצבע, פחדתי שעוד שניה אני אעלה באש.

    "היי," היא אמרה לי, "תיזהר  שלא תשרוף את עצמך."

    צעקתי לרגע, אבל הכאב עבר מהר. הפולשת נראתה דואגת.

    הפנים שלה התכנסו, כאילו אני יקר לה.

    "הכל בסדר?" היא שאלה.

    "לא. לא בסדר. כלום לא בסדר. הכל חראא! כואב יותר ממה שכאב לי הלב, יותר מדי שנים," עניתי.

    "מה אתה אומר," היא אמרה והד קצר המשיך את דבריה.

    והרגשתי את המילה "אבא".

    "אתה מתגעגע?" שאלה וההד הזה עדיין תסס, נשמע כמו לחישה.

    חשבתי מחשבות על המילה "אבא".

    "לילדה שלא באה, בטח, יותר מדי אפילו," חשבתי לעצמי ולבסוף אמרתי:

    "חשבתי שקראת לי 'אבא', ששמעתי את המילה מרחפת ברוח, אבל אני לא בטוח."

    ואז הלחישה נעלמה.

    הבחורה יצאה מהבית וסגרה את הדלת.

    כיביתי את הסיגריה, בתוך הצלוחית הרטובה של הקורנפלקס.

    והרגיש לי כל כך שקט פתאום שרציתי לבכות. ולא הצלחתי.

    ישי ויסמן

    ישי ויסמן, סופר, משורר ופזמונאי (כתב קרוב ל-70 שירים שיצאו לאור, בין האמנים שכתב להם: אריק סיני, עופר לוי, מושיק עפיה, רון שובל, גילי ארגוב, רינת בר ועוד רבים ורבות), מחבר סיפורים קצרים ונובלות, בימים אלו מסיים את העבודה על ספר הפרוזה הראשון שלו. בוגר אוניברסיטת תל אביב, תואר שני במדיניות ציבורית, עוסק בתחום הסושיאל.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שירה ישראלית עכשווית

    אפי הלפרין
    גֶּבֶר הֶטְרוֹסֶקְסוּאָלִי אַשְׁכְּנַזִּי וּמִזְדַּקֵּן מִשְׁתּוֹקֵק לְהַקְרִיא בְּפַרְהֶסְיָה שִׁיר שֶׁכָּתַב. לְכֶנֶס הַעֲצָמַת...

    המומלצים לילדים

    מערכת סלונט
    המומלצים לילדים של חודש דצמבר

    יצאתי

    יהודה ויצנברג ניב
    יָצָאתִי מֵעַצְמִי לְרֶגַע וְעָמַדְתִּי דַּי בַּצַּד וְעָמַדְתִּי דֵּי גָּבוֹהַּ וְרָאִיתִי אֵיךְ כּוֹס-הַתֵּה הַמְּהוּלָה בְּחָלָב מִתְקָרֶרֶת...
    דילוג לתוכן