נולי עומר, "לענת הדבש", נובלה. קתרזיס, 2023, 125 עמ'

"קֶסֶם לִי קַסְמָה הַלַעֲנָה
בִּמְרִירוּת מִצָּהּ חֲרִיף-הָרֵיחַ.
רַק לְמַעֲנָה, לְמַעֲנָה
נָד אֲנִי וָנָע – אָדָם אוֹרֵחַ."

(חיים לנסקי, "קסם לי קסמה הלענה")  

ריאליזם ונובלה – שני המושגים עליהם הספר בנוי

בכותרת המשנה – נובלה – משויכת היצירה "לענת הדבש" לז'אנר הנובלה. משמעות המלה נובלה, שהיא במקורה איטלקית, היא – חדש, חדשה. בראשית הרנסנס, נוצר מושג זה כדי לומר כי זהו סיפור שעלילתו מתרכזת במקום אחד, הוא נמשך לאורך תקופה קצרה, וסובב סביב ציר רעיוני אחד או סביב עלילה אחת, המתארים משהו חדש במציאות. לימים, זוהתה הנובלה עם זרם הריאליזם. עם השנים נעשה המושג נובלה שם של ז'אנר ספרותי שהוא בין הסיפור הקצר לבין הרומן. ארוך יותר ומורכב יותר מהסיפור הקצר, קצר יותר ומורכב פחות מן הרומן.

בדיוק במקום זה מתקיים "לענת הדבש", ספרה הרביעי של נולי עומר. ביסודו הוא סיפור ריאליסטי, מקומי – האמור להיות מוכר היטב לקורא הישראלי היום. סיפורן של שלוש נשים בנות חמישים פלוס, מכרות מאותה שכבת גיל באותו בית-הספר, בנות מעמד בינוני במציאות ישראלית עירונית-תל-אביבית.

האחת מהן, נטע, חיה חיים בודדים. בילדותה לא הצליחה לחבור לחברות, מכיוון ששמרה על ה"אני" שלה כאילו מפני אחרים, ובעצם שמרה עליו בעיקר מפני עצמה. כך, לאורך כל חייה המתוארים בסיפור, עד לנקודת הסיום שלו, אינה מצליחה לחבור לאיש מן החיים. בסוף עלילת הנובלה, שהיא בעצם מספר עלילות משנה המשתלבות זו בזו, מת בביתה גידי, בעלה של הדמות השנייה מהשלוש, עדי, שהיא, אולי הדמות המרכזית מבין שלוש הנשים. הוא מת בביתה של נטע, בביקורו הראשון בו. אין ביניהם כל קשר אינטימי.

עדי, השנייה, היא, כאמור, הדמות המפורטת ביותר בנובלה, ואולי המפותחת ביותר. אפשר להעריך כי דמות זו נושאת יסודות אוטוביוגרפיים של היוצרת. זו צעירה מלהקה צבאית, שבצעירותה נפגשת עם גידי, סטנדאפיסט ישראלי מאוד פופולארי, נישאת לו, ויולדת את בנם היחיד, שאליו היא מתגעגעת לאורך הסיפור כולו. כמו צעירים ישראלים רבים, בְּנָהּ עזב את הארץ ללמוד, וכנראה לא יחזור. אתה קורא את ההקדשה שמקדישה נולי עומר לִבְנָה, ליונתן, וחושב על כך. בעלילה מתואר השבר בקריירה של גידי הסטנדאפיסט, שנפל מן הזוהר בו היה ולא ישוב אליו. בפועל, הוא מורה לתיאטרון בבית ספר לאומנויות. עדי וגידי חיים חיי שבר בצל הזוהר שאבד. מותו, בביתה של נטע, הוא סוף הנובלה. הוא סגירת שבר של מעגל אחד שמתואר בנובלה.

עדי חיה גם לצד נעמה, אחותה הפסלת המוצלחת, שנשואה לג'ינג'י, איש אמיד, יפה, נעים ונחשק, המהווה נושא קנאה לא רק לעדי, המקנאה באחותה שזכתה, אלא להרבה ישראליות. רק לקראת סיום הנובלה, זווית-הראייה על סיפורם של נעמה וג'ינג'י משתנה מקצה לקצה, ומתגלות פנים אחרות לגמרי, ה"הופכות" את חייהן של הדמויות. כך, סיפורו של זוג זה, סיפור האחות נעמה ובעלה, נקרא בתחילה כחלק צדדי מסיפורה של האחות עדי, אבל לקראת סיום, כשהוא משתנה, עלילת משנה זו נעשית מרכז הסיפור.

החברה השלישית, דניאלה, המוזכרת בסיפור בעיקר בכינויה, דנדוש, מתוארת לאורך כל הנובלה פחות משתי האחרות. המחברת המספרת נכנסת פחות אל תודעתה של דנדוש, ויותר אל תודעתן של נטע ושל עדי. מלכתחילה, דנדוש מתוארת כדמות "חשאית", קטנה בממדיה הפיזיים, שהיותם קטנים בולט עוד יותר כאשר, שוב ושוב, לעומת גופה הקטן, מתוארות עיניה התכולות הענקיות. תרתי משמע, כולה עיניים, כולה שקט כחול וסודיות. גם היא, כמו נטע, חיה חיים בודדים יחסית, בצל חשאיותם של גירושיה. כפי שהוזכר כאן בפסקה קודמת, לקראת סיום מתהפכות העלילות. אז מסתבר סיפור-האהבה בינה לבין ג'ינג'י, בעלה של נעמה, המביא לשבירת חייה המאושרים, לכאורה, של נעמה, שהיא כאילו אומנית לא-מוכשרת שזכתה בכול. מי שקודם נקרא בכינויו, ג'ינג'י, נקרא מכאן והלאה בשמו, יוחאי, עוזב את הבית – ועוד מסגרת נשברת – ועובר לחיות עם דנדוש – ועוד מסגרת נסגרת. בתוך אלה משולבות עלילות משנה קטנות אחדות, כמו תיאורי חיי הזוגיות של הוריה של עדי, שעוד מעט אכתוב עליהם.

לא במקרה אני מפרט כבר בפתיחה את פרטי העלילה של הנובלה. באמצעות הפירוט אני רוצה להדגיש את האופי הקונבנציונאלי, היומיומי, של העלילה הריאליסטית הישראלית. נובלה וריאליזם  הם שני מושגי היסוד, עליהם סיפור זה בנוי, ושניהם מושגים מוכרים ושחוקים בבסיס התרבותי שאנחנו חיים בו. הריאליזם הוא מושג שלכאורה מיצה את עצמו; מה עוד אפשר להוסיף על תיאור אדם מודרני ופוסט-מודרני בכל מקום בעולם, וגם כאן בארצנו הקטנטונת, מעבר למה שכבר תואר? מה כבר אפשר להוסיף בתיאור אנשי דור-המדינה –דור-המדינה השני או דור-המדינה השלישי, אלה שהם היום בשנות החמישים או השישים שלהם – שעוד לא תואר בסיפורת הישראלית הריאליסטית? ועם זאת, כדאי לכתוב על נובלה זו, כי יש בה מעבר לזה, בכמה מובנים שיורחבו עכשיו.

סגור ופתוח; סגור ושבור; כאן ומעבר

בכישרון רב, נולי עומר, שחקנית, קומיקאית, סופרת ואמנית רב-תחומית, בתו של ע. הלל, שהדרמה והקומי הם חלק מהיסטורית העיסוקים שלה, כתבה כאן נובלה, שקראתי בעניין, כמעט בנשימה עצורה. אמנם הרגשתי כי כאן כבר הייתי, את הדמויות ואת עולמן אני מכיר מן היומיום שלי, אבל בנוסף, הרגשתי הרגשה טובה של תוספת, הן ביכולת ההבעה הרגשית, הן ברעיונות המועלים. יכולותיה המרשימות של הכותבת מביאות לכך שפה ושם היא מביאה את הקורא לראות במתואר כוחות שהם מעבר לריאליזם הפשוט. כדי להסביר כל זאת, ייעשה שימוש במושגים: סגור ופתוח, סגור ושבור, כאן ומעבר.

אבל לפני, הערה אחת קצרה: לצערי, העריכה קצת מרושלת. הצירוף הלשוני "כששלושת הנשים…", המופיע על גב הספר, שצריך להיות "כששלוש הנשים…" הוא דוגמא אחת למקומות לא-מעטים, בהם רשלנות של עורך בולטת. העריכה המרושלת בולטת עוד יותר, כשהקורא מתוודע לכישרון הסיפורי המרשים של נולי עומר.

הנה, למשל, אחד מאופני הסגור בסיפור – בכל פרק בנובלה יש התמקדות באחת מן הדמויות הראשיות. בפרק הראשון, ההתמקדות היא בנטע, הדוחפת את מנשה, הגרוש שלה, השקרן הכרוני השנוא, במורד המדרגות. הוא נופל במורד המדרגות ונעשה נכה. סיום העלילה, בפרק חמישה-עשר, ששוב ממוקד בנטע, הוא במידה רבה סגירת מעגל, שכבר הוזכרה כאן קודם. גידי, הסטנדאפיסט השרוף, מזדמן לביתה פעם ראשונה, ושם הוא מת מצחוק, פשוטו כמשמעו, על הספה מול הטלוויזיה. עולמה של נטע מתחיל באסון, בפגיעה מכוונת בגבר שנוא, ונגמר-נסגר באסון, במוות סתמי של גבר בדירתה, כאשר מערכת היחסים ביניהם לא התחילה, וכלל לא ברור אם היתה מתחילה. סגירת מעגל סתמית.  

בסיפור יש מבנה – שהוא פתיחה, מול סיום המתחבר עם הפתיחה. יש בו עלילה, שהיא הסדר הסיבתי של ההתרחשות.

במבנה סיפורה של נטע יש סדר, כפי שהודגם כאן. לעומת זאת, סיפור העלילה של נטע, היומיום שלה, נראה ריאליסטי סתמי. אבל בתוך שרירותיות ריאליסטית זו, במבנה של דמות זו, ניכרים מרכיבים שונים לגמרי. כך, למשל, הסיפור של רועי, בחור שהיא מאוד אהבה, והוא לא החזיר לה אהבה, שהוא סיפור מרכזי בחייה של נטע.  רועי עצמו מת מזמן. מסתבר כי אחרי מותו נטע ממשיכה ומנהלת קשר עם הרוח של רועי, המופיעה בחייה כשהיא מזכירה אותו. כך, כשהיא יושבת בביתה עם עדי ועם דנדוש, שתי הילדות איתן למדה, והן שואלות על תמונתו של רועי התלויה בחדר ונטע מזכירה אותו, האור כבה. קורה קצר במערכת החשמל בביתה. אז מסבירה להן נטע כי הקצר הוא תוצר של רוחו של רועי; הקצר קורה כל פעם בה היא מזכירה אותו. לכאורה, עוד היבט קומי, עוקצני, של המחברת. אלה לכאורה הזיות של נטע, הנובעות מבדידותה. אבל בנובלה שזורים רמזים שהקיום הוא אכן מעבר להיבט ריאליסטי. בנובלה יש רמזים שיש מערכות פתוחות, שאותן הריאליזם – לא כהתנסות אמפירית יומיומית, לא בפרשנות הפסיכולוגית שהוא נותן לחלומות ומחשבות ורגשות – אינו יכול לפרש, אינו יכול לסכם ולסגור.

לשיאו מגיע עיצוב הפתוח בשני מהלכים הנבנים בשני פרקים בנובלה. בפרק חמש – סיפור ביקורן של עדי ודנדוש בביתה של נטע, זה שהוזכר בפסקה הקודמת – ובפרק תשע.

בפרק חמש, לאחר שחושפת נטע הצמאה לקרבה, בפני שתי בנות בית-ספרה, את העל-טבעי בחייה, שכאמור מתרחש בכל פעם בה היא מזכירה את רועי, אהבתה האבודה, מתוארים עוד דברים מוזרים, שאינם מתוארים על-ידי המחברת באירוניה: תנשמת נכנסת לביתה. ברוריה, אימו של רועי, מתקשרת אליה, וטוענת כי היא מחזירה לה שיחה מאחר שנטע היא שניסתה להתקשר אל ברוריה. ועוד. הדברים כולם על סף המציאותי, ניתנים להסבר סמלי מסוים, והם, לכל הפחות, מוזרים.

בפרק תשע מתואר ביקורה של נטע אצל מרגלית דדון, "רואה" בעולמות נסתרים. מרגלית דדון מכונה "מכשפה מומלצת" – "מרגלית מכשפה מומלצת, והיא [נטע, א.ב.] החליטה פעם אחת ולתמיד לברר אם היא [נטע, א.ב.], איך לומר את זה, מקוללת" (83). ובהמשך, בוקע קולו של רועי המת, בצליל קולו הזכור לנטע, מגרונה של מרגלית. לאחר שהוא מסביר לנטע כי חברותם לא התממשה רומנטית משום שהיה הומוסקסואל, הוא אומר, בין השאר: "נטי, נטי [—] הטקס שעשיתן [מרגלית דדון ונטע, א.ב.] נועד לשחרר אותך מקללה שאת שמת על עצמך. קללת האשמה התמידית שיש בך. את תמיד עסוקה בריצוי אחרים, למצוא חן, כשהחן בכלל נמצא בך." (85).

דבריו יכולים להיות מובנים על-ידי הקורא כפרשנות פסיכולוגית שחוקה של משמעות ההאשמה העצמית, והקורא עשוי לנטות לראות בזאת סאטירה. אבל בהמשך, כשמרגלית דדון, הרואה, מספרת לנטע על חוויה שהרסה את חייה, חוויית יחסה הנוראי של אמה אליה, כשהיא, נטע, היתה בת שנתיים, מסתבר לקורא שאין זה תיאור פסיכולוגי-אירוני, אלא תיאור של חוויה שהיא מעבר לריאליזם של נטע. הקורא מגלה בנובלה זווית נוספת של ראייה פתוחה, מחייבת. זו זווית של "מֵעֵבֶר", של המטאפיזי, שנובלה קצרה זו מספיק מורכבת להכיל גם אותה, ומשאירה אותה, בסופו של דבר, פתוחה אל הלא-ידוע. פתוחה אל הלא-ידוע, גם במובן של תהייה מול הגדול מאיתנו.

האוקסימורון, "לענת הדבש"

נושא הזוגיות הוא נושא מרכזי בחייהן של שלוש הדמויות הנשיות בנובלה. הוא מרכזי גם בסביבתן, גם ברקע של כל אחת מהן. מרבית הדמויות חיות במסגרות חברתיות צפויות, סגורות, בנליות ושגורות. בחלק גדול מן הנובלה, בנליות זו מתוארת באופן קומי עד נלעג. הקורא, המכיר את עיסוקיה הקומיים של נולי עומר, עשוי לחשוב עליהם, כשהוא קורא תיאורים חברתיים אלה. אבל בנליות שגרתית זו יכולה להיות גם בנליות חיובית, ערכית וראויה.

בנליות, המאופיינת כנלעגת, היא זו שבחיי הוריו של גידי, בעלה של עדי, בקטע הקצר מאוד בו שניהם מתוארים – עדי מהרהרת, "ישראל, אבא של גידי, על מיוט כל החיים" (38) ואז היא נזכרת כי גידי נוהג לומר לה, הכותבת תסריטים ותמלילים לסדרות טלוויזיה, "אולי תכתבי על חוסר תקשורת? ישראלאה יככבו" (שם). זו צורה אירונית, סאטירית-ביקורתית, בה מוצגים מאוד בקצרה הורי גידי כגוף אחד, כ"ישראלאה", והם, כמובן, ניגוד לדברי ספר בראשית, המהדהדים ברקע, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית, ב, 24).

והנה, הוריה של עדי, דרורית ואילן מרוז, הם היפוך גמור. בחייהם יש בחירה בבנליות היומיומית, שאינה מתוארת כלל באירוניה, אלא כדבר להשתוקק אליו: "כשדרורית, אמא שלה, הייתה צעירה ויפה, היא שרה בלהט שירי מולדת במסגרת שירותה בלהקה צבאית. [—] כשהלכה יום אחד לנגריה בדרום תל-אביב כדי לקנות להוריה שולחן חדש למטבח, ראתה את אילן מרוז וידעה – הוא, הוא יהיה בעלי. [—] הם התחתנו כעבור חודשיים ודרורית ויתרה על קריירה ופרסום כדי להיות מורה לפיתוח קול." וזוהי – אמנם ברקע, אמנם בדמויות משניות אם לא שוליות – התמונה הבנלית בה בוחרת הדמות, והמחברת מקבלת אותה ואינה מאירה אותה בלעג. גם תמונה סגורה עשויה להפוך שבורה, כמו שמתגלות מסגרות רבות בנובלה כסגורות-שבורות. גם תמונה סגורה-חיובית זו נגמרת בשבר כשאילן אינו יכול להחזיר חוב, ומת מהתקף לב בגיל שישים ושלוש, ואז דרורית, אלמנתו, "בכתה שש שנים רצוף מהבוקר עד הלילה" (40).

הסגור שנשבר מהדהד בכל הנובלה מתחילתה ממש, מכותרתה, "לענת הדבש", הנושאת אופי של אוקסימורון. אוקסימורון הוא צירוף לשוני מטאפורי, הבנוי על שני מושגים הנוגדים זה את זה ומשלימים זה את זה בה בעת. חיבורם הוא פרדוכס. וכאן – הלענה היא פרי מר ביותר והצירוף "מר כלענה" עולה בכל פעם בו מוזכר הפרי. מנגד, הדבש מתוק מאוד, והצירוף "מתוק כדבש" עולה גם הוא בתודעה מייד. "לענת הדבש" זה אוקסימורון- מטאפורה היוצר סמל דינאמי, שלא ניתן לסכם אותו, לסגור אותו. הוא נשאר פתוח ודינאמי. אכן, במיטבה, בצדדים החזקים שבה, נשארת נובלה זו פתוחה, כמו האוקסימורון, לענת דבש. המחברת מזכירה את הצירוף בעמוד 92. וכך כותבת, כשהיא מתייחסת לרומן שנוצר בין בעלה של אחות עדי לבין, דנדוש, חברתה הטובה של עדי: "אחרי כמה ימים מלועני דבש, עדי אורזת את חפציה ונוסעת אליה (אל דנדוש, א.ב.)." אתה קורא את כותרת הנובלה, "לענת הדבש", ונזכר גם ב"ימים של לענה ודבש", רומן מרשים שכתב אהוד בן-עזר על דודתו, אסתר ראב, אבל בעיקר צף ועולה בזיכרון שירו הבלתי-נשכח של חיים לנסקי, "קסם לי קסמה הלענה", (אותו כתב בבית-הסוהר בלנינגרד, כנראה ב-25.12.1934):

"קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה / בִּמְרִירוּת מִצָּהּ חֲרִיף-הָרֵיחַ. / רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ / נָד אֲנִי וָנָע – אָדָם אוֹרֵחַ. / נֶטַע-נוֹד חֲבוּט רוּחוֹת קָדִים / עַל לֹא חֵטְא רְגוּם בָּרָד חַד-רֶגֶב, / שֵׂיבָתוֹ הַלֵּזוּ הַיְּרַקְרֶקֶת / לִי יָקְרָה מֵאַרְגָּמָן וְרָדִים, / אַף מִשְּׁנִי שְׂפָתֶיךָ, בַּת הַיֹּפִי ! – / טוּר שְׂפָתַיִךְ אַל בִּצְחוֹק תַּחְשׂוֹפִי, / לֹא נָזִיר אֲנִי וְלֹא עָנָו – / קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה."

לנסקי נפטר משחפת במאסר בברית-המועצות ב-1943, וכמו לא נשאר ממנו שריד וזכר. והנה, משהוקמה המדינה, הגיע לארץ, בדרך לא דרך, קובץ שיריו, הנושא את השם המדהים "מֵעֵבֶר נְהַר הַלֵּיתֵי". נהר הליתי, או כפי שהוא נכתב בדרך-כלל בעברית – נהר הלתה – הוא אחד מחמשת נהרות השאול, והוא נהר השכחה. כל מי שקרב אליו, שותה ממנו, עובר אותו, שוכח שהיה אי-פעם, שוכח את קיומו האנושי. כל מי וכל מה שנמצא מעבר לנהר השכחה נשכח לגמרי. והנה, השירה העברית העבירה את זכרו של חיים לנסקי מ"מֵעֵבֶר נְהַר הַלֵּיתֵי " בחזרה אל החיים, אל הזיכרון, אל התרבות העברית. בקובץ שיריו זה שניצל, מופיע גם שירו הידוע, "קסם לי קסמה הלענה".

הקורא בשיר מבין כי המשורר בחר מרצונו בלענה, כי היא מצאה חן בעיניו, ולא אולץ ללענה, כי הטילה בו כישוף. אתה יכול לקרוא בשירו ולומר כי הוא נע ונד – למען הלענה, ולא נע ונד – בגלל הלענה; נע ונד משום שהיא מצאה חן בעיניו, קסמה לו, ולא משום שכישפה אותו. אפשר לומר כי שירו של לנסקי הוא שיר אקזיסטנציאליסטי, בו אדם מנצח את הגורל או את הסתמיות בכך שהוא אומר – בחרתי בכך. אדם אומר, אני מנצח את המר שבגורל או במקריות, מנצח את מר הלענה, בכך שאני אומר שבחרתי בה בעוז, ברצון ובשמחה, או כדבריו של לנסקי בסוף השיר, "לֹא נָזִיר אֲנִי וְלֹא עָנָו – / קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה".

"לענת הדבש" של נולי עומר מכיל משמעות דומה. אמנם, לענת הדבש גם מפתה, והמתפתה נופל בפח. אבל בלענת הדבש יש גם קסם מגביה, ואחדות מכלל הדמויות בוחרות בקסם זה שנותן טעם למשחק החיים. האפשרות, שיש לחלק מן הדמויות – להרגיש ולהדגיש את היותן בוחרות במה שנפל עליהן, ולא רק בוחרות אלא מנסות לחפש או למצוא את מה שמעבר להן – היא, בעיני, העיקר ב"לענת הדבש".