על עסקנים-גורפי-פרסים, רודפי-כיבודים-כפייתיים וחיות אחרות
דברים עקרוניים לשבוע הספר ה'תשפ"ה
כמה אירוני שהמלחמה הנוכחית עם מתקפת הטילים הצפויה בעקבות ההתקפה הישראלית באיראן (האם מישהו משחק ברולטה רוסית על חיינו?) נפלו בדיוק על שבוע הספר ומחצו אותו סופית לשנה זאת. שהרי מה מקומה של הספרות בחיים הציבוריים בציון מודל יוני 2025? כלום, אפס, אין מקום. זמן מושלם להשבתת המשק ולחיסולם של רגעים בודדים בשנה בהם נדחקת הספרות דרך אי-אילו חרכים בלתי-קיימים-כמעט במדיה השונים המתכנים "תוכניות תרבות" ועוסקים למעשה באופן בלעדי בתרבות הפנאי, כדי ללחוש כמה לחישות על ספרות ולהסתלק מייד. אז השנה אפילו לחישות על ספרות אין. ואולם, כל זה אינו מזיז לעסקני הספרות שממשיכים במרץ לקרקש במרכולתם ולפרכס זה את זה.
הביטאון לספרות "עמדה" מתריע כבר שלושה עשורים על התופעה הנלוזה, המוכרת לכל קורא מיומן, שבה מחולקים פרסים ספרותיים אך ורק למועדון סגור של חברים שאינם נמנים בדרך כלל עם מיטב סופרינו. לשם כך נזקקנו לטרמינולוגיה מיוחדת, שתתאר תופעה מיוחדת זאת, וכך נוצרו שני מושגים חדשים: עסקן-גורף-פרסים (עג"פ) ו-רודף-כבוד-כפייתי (רכ"כ), משמע: עג"פים ורכ"כים. בדרך כלל, כך מלמד אותנו הניסיון, מתקיים באופן עקרוני יחס הפוך בין כישרון ספרותי של ממש לבין מקבלי הפרסים הכרוניים. סימפטום צדדי של התופעה הוא שגם כשסופר ראוי מקבל פרס, הנס הזה קורא לעתים נדירות, למשל כשנתן זך קיבל את פרס ישראל, משמע הגיע אל שיא התהילה והכבוד בחיי סופר עברי בארץ ישראל, משמע הגיע אל ראש התור, מייד נמצא אותו בשנה הבא ממתין שוב לפרס, כלומר חוזר לתחילת התור, הפעם כדי לקבל את פרס ראש הממשלה. אבל זהו כאמור רק סימפטום צדדי. שהרי תמיד צריך לשאול את השאלה: מי לא קיבל פרס? כך, למשל, דווקא דוד אבידן, החשוב והמרכזי במשוררי דור המדינה, דורם של זך, עמיחי, רביקוביץ' ואחרים, דווקא הכי מוכשר והכי נועז לא קיבל את פרס ישראל. האם זה מקרה? בוודאי שלא. אבידן כידוע לא היה חנפן, הוא לא התחכך באנשי אקדמיה ובמבקרים, הוא בלט בכנותו וישירותו הבלתי מתפשרות שהביאו אותו לא פעם לעימותים עם אנשי ממסד שונים. התוצאה: אין כיבודים לאבידן, אין פרסים לאבידן. אבידן הוא לא עג"פ ולא רכ"כ, הוא בסך הכול משורר חשוב וזה לא מספיק בשביל פרסים. וכמה פרסים קיבל הרולד שימל? שאלה רטורית.
ברית כרתו כמה הוצאות ספרים גדולות עם כמה אנשי אקדמיה, חוקרי ספרות עברית בגרוש השולחים ידם גם בביקורת וכמה עיתונאים מתוקשרים ובכך יצרו את המועדון או הקליקה של הזוכים בפרסים (מז"פ – מועדון זוכי פרסים). מלבד יצירתה של פרדיגמה מופרכת לחלוטין לפיה שמעון אדף או דורי מנור או סמי ברדוגו או דרור בורשטיין למשל הם סופרים חשובים לדידם שכל גחמה שיוצאת מהם ראויה לכל פרס אליו הם מועמדים, והמפתח לכול הוא בבחירת השופטים לפרסים. מדובר בפרקטיקה המוכרת לכל איש אקדמיה: האוניברסיטאות כידוע מתנהלות באמצעות ועדות, קביעת הרכב הוועדה מבטיחה מראש את התוצאה הרצויה. אם רוצים מועמד X למשרה Y הרי שחברי ועדה מסוימים מאוד יבטיחו את התוצאה הרצויה. כך גם השופטים בפרסים. השופטים הללו, גמדים נסתרים מן העין, בדרך כלל תרכובת של חצי סופרים וחצי עסקנים ובעיקר סמרטוטים שניתן לסמוך שיעשו בדיוק את המוטל עליהם ובלי הפתעות ושיבחרו את מי שהוטל עליהם לבחור, הם המוציאים לפועל של המסחרה המכונה פרסים ספרותיים. הבה נדגים: בשנה החולפת זכה שמעון אדף בפרס לנדאו של מפעל הפיס בשווי 150,000 ש"ח. זכייה הזויה לחלוטין שהרי אדף הוא פרוזאיקון גרפומן שהרומנים שהוא מנפיק מלאים ברגעים מביכים ולא אמינים. כשכתב שירים שירתו סבלה מעודף ספרותיות, משמרנות כרונית. הפרוזה שלו היא קקופוניה מוחלטת. אבל יש פרדיגמה לפיה אדף הוא סופר חשוב שמוכרח לזכות בכל פרס אליו הוא מועמד. דמויות כניסים קלדרון או יגאל שוורץ אחראיות, בין השאר, ליצירתה של הפרדיגמה הזאת. מנחם פרי בנה עבור סמי ברדוגו פרדיגמה דומה. אותו מנחם פרי, נזכיר לקוראנו המיומנים, טען שישעיהו קורן חשוב מעגנון. דן מירון, ההוא שטען שאבנר טריינין הוא poeta docta, ערך מבחר מגוחך של שירתו הגרפומנית של דורי מנור והגדיל לעשות עם אחרית דבר הזויה הטוענת לגדולה אצל גרפומן חרוף. נחזור לאדף. אז לוקחים את סמי שלום שטרית, ענת שרון בלייס ואת אנה הרמן, שלושה סוסים עיוורים, או גרוע מכך, שמעניקים את הפרס לפרה הקדושה שלנו. נציין רק ששמעון כבר קיבל את פרס ספיר ופרס נוימן ופרס ראש הממשלה וכן הלאה והלאה.
העדרה הרועם של ביקורת ספרות בלתי משוחדת מקלה מאוד על הפרקטיקה הנ"ל. בהעדר קולם של מבקרים ערכיים של ממש מסוגם של ברוך קורצווייל, גבריאל מוקד או אמנון נבות, מתרחשים עיוותים גדולים, כמו למשל הענקת פרס ספיר בשנה החולפת ליוסי אבני-לוי, כתבן במשקל נוצה, במקום לסופרת של ממש, לאה איני. לא שמבקרים גדולים בימינו היו יכולים לעצור את הגרוטסקה. שהרי השפעתה המזיקה של דוקטרינת האג'נדה הנכונה נפוצה בכול והיום כלל לא מספיק לכתוב רומן חזק, מקורי, אמין, ניסיוני. לא מספיקות מספר ביקורות מנומקות.
השאלות החוץ ספרותיות הרבה יותר חשובות מהכישרון הספרותי: מוצא עדתי ומגדר למשל יקבעו מראש איזה יחס יקבל הסופר. הספרות העברית התרחקה מאוד בשנים האחרונות מכל שיפוט אובייקטיבי של טקסטים ונכנעה לסד הלחצים של האג'נדה הנכונה. במצב הנוכחי גם ביקורת ערכית לא תספיק כי כל מושג הביקורת שקע אל תהום הנשייה של האג'נדה.
פסקה אחת הפותחת את ההקדמה של קורצווייל לספרו בין החזון לבין האבסורדי (תל-אביב 1973) תבהיר לחלוטין את הדברים: "מאז אני עוסק במחקר הספרות – ובמיוחד במחקר הספרות העברית החדשה – נמשכת התעניינותי אחרי המיוחד שבתופעה האמנותית, שהוא גם הייצוגי והכולל כאחד. בשעה שניגשתי אל סיפורי עגנון, או אל שירי ביאליק וטשרניחובסקי, לא נכתבו דברי מתוך ההתרשמות העראית-הזמנית מסיפור אחד, או משיר בודד, אלא עקבתי אחרי מהות הפנומין הספרותי כפי שהוא מתגלה בעולמו של כל אמן אמיתי, היינו אחרי יסודות-כינון המצויים במפעלו של כל סופר או משורר-אמת. בספרי הקודמים השתדלתי להבהיר את דרכי, שהיא רחוקה מאוד ממה שהיה נראה לביקורת כאופייני לה: היינו, רחוקה היא מהניסיון לכפות על ספרותנו תפיסה אידיאית כוללת ולהעריך יצירות ספרותיות לפי מידת התאמתם לתבנית האידיאית המוכנה מראש." קורצווייל היה צריך להאבק באג'נדה הציונית ואילו אנחנו היום צריכים להאבק באג'נדה הפוסט-קולוניאלית למשל, הרואה בכל הספרות העברית החדשה שנכתבה בארץ ישראל ספרות קולוניאלית.
מוקפים בעג"פים וברכ"כים ובחיות אחרות אנחנו מוכרחים לפרוץ את המצור. מהות הפנומין הספרותי אצל סופרי אמת מוכרחה לחזור למרכז הדיון שהרי, בלעדיה, אין טעם בספרות כולה. מהות הפנומין הספרותי צריכה להיות הקריטריון היחידי בחלוקת פרסים. ושעסקני הספרות יפרכסו זה את זה.
אני מבקש לחזק את דברי עמוס אדלהייט, ולצדד בהם בלב שלם. מדובר בדברים נוקבים, אך כל מי שמצוי בשדה הספרותי והאקדמי בארץ יודע שהם משקפים אמת מטרידה שאי אפשר להמשיך להתכחש לה. כבר שנים שהמנגנונים המוסדיים – באוניברסיטאות, בוועדות הפרסים, ובהוצאות הספרים הגדולות – פועלים על בסיס קשרים אישיים, אידיאולוגיות צרות וקליקות סגורות, ולא על פי אמת מידה כנה של כישרון, חידוש ספרותי או ערך אמנותי.
האמירה "אין נביא בעירו" חורצת כאן במדויק את הלך הרוח: דווקא הקולות העצמאיים, החותרים נגד הזרם, המביאים אמת ייחודית ולא מתפשרת -הם שנשכחים, נרמסים, ולעיתים אף מודרים בפועל. בכל אוניברסיטה ובכל גוף מחלק פרסים, נמצא שוב ושוב את אותם שמות מוכרים, את אותם "שומרי סף" שדואגים לקדם את "אנשיהם". זה אינו מקרה, אלא מנגנון סגור שמנציח את עצמו שוב ושוב, על חשבון הסופרים והיוצרים האמיתיים.
אני גם מבקש לציין את הערכתי הרבה לאכסניית סלונט, שהפגינה אומץ אמיתי בפרסום המאמר. פרסום מסוג זה איננו מובן מאליו בנוף התרבותי של היום, שבו חשיבה ביקורתית לא קונפורמיסטית נחשבת כמעט אקט חתרני. חשוב שיהיו מקומות שלא נבהלים מלקרוא לילד בשמו – ושעדיין נותנים מקום לדברים שלא מיישרים קו עם הרוח הנושבת.
נכון מאד.
כמי שמצוי מעט הן בתחום הספרות, הן בתחום התיאטרון, והן באקדמיה, אני יכול להעיד שכל טענותיו וקובלנותיו של עמוס אדלהייט הן אמת מרה לאמיתה, ונכונות לגבי כל תחומי האמנות (מחברי, אנשי האמנות הפלאסטית, שמעתי טענות דומות, ובתחום התיאטרון — מוכרת לכל שיטת הכסאות המוסיקליים הנהוגה זה שנים בין מנהלי תיאטראות, ואם כבר נכנס איזה סוס חדש למרוץ — כמו נועם שמואל שמונה זה עתה למנהל האמנותי החדש של "הבימה" — הרי שזה במכרז תפור, מאחר שהמנהל הכללי כבר עבד איתו בעבר ומיודד איתו, והם החלו כבר בעבודה משותפת בטרם מונה רשמית, ובטרם רואיינו אלו שניגשו למכרז).
הבעיה היא שקינות לא תעזורנה. הפתרון – או אחד הפתרונות — נעוץ ביצירת מערך פרסים אלטרנטיביים, שיוענקו על ידי ועדות המאוישות על ידי מבקרים הידועים במקצועיותם ויושרתם ונציגי ציבור שאינם אליטיסטיים וידוענים בקריית ספר. תהליך הבחירה והנימוקים חייבים להתבצע ולהתפרסם בשקיפות מלאה ומוחלטת, וככל שירבו המשתתפים בועדות כאלה, וההחלטות תתקבלנה בשיטה רובנית, ותהיינה פתוחות לערעורים בערכאה אחרת — כך יש סיכוי שהאנשים הראויים באמת הם שיזכו. שיטה זו נוהגת למשל בתחום תיאטרון הפרינג', המעניק מדי שנה את פרסי "קיפוד הזהב" ליוצרים ולמבצעים הראויים, כאלטרנטיבה לפרס התיאטרון "הממלכתי". אפשר בהחלט לכונן פרס יוקרתי חלופי מרכזי, ולצידו פרסים מינוריים ביותר, בתחום הספרות, ואם אכן השופטים ייקבעו על סמך אמות מידה ענייניות וחפות מכל שיקול זר, זה עשוי לשנות את הגישה גם בפרסים המסורתיים.