א'

הכל התחיל משלט שגודלו 100X80 שנתלה בשמונה עשר ביולי באותה שנה, משני טרקטורים מדגם John Deere וכמה פועלים שעמדו לידו.

יצחקי הגדול, שכיהן אז כמנכ"ל העירייה הלך כדרכו בכל בוקר לבית העירייה. גם באותם רגעים התמקדתי בצעדיו המהירים למרות המשקל העודף שנשא על גופו.

ראיתי אותו נעצר ליד השלט, קורא לעצמו בקול את הכתוב, משפשף את עיניו, ומוחה זעה ממצחו:

"כאן יוקם מרכז קולות הנפש – מרכז תעסוקתי וחברתי לשיקום ושילוב נפגעי נפש מהעיר ומהאזור. המרכז מיועד לבני 16-25. שעות הפעילות הן בין 8:00-14:00."

יצחקי הגדול הוציא מכיסו טלפון מ"המילה האחרונה", וצילם את השלט.

אחרי זה שמעתי אותו מדבר עם ראש העיר: "מר שמעוני, אתה לא תאמין למשמע אוזניך."

"יצחקי, אני עסוק באישור התקציב לפתיחת מרכז הקניות החדש. דבר איתי עוד שעתיים".

"הנושא אינו סובל דיחוי". יצחקי הגדול החל להקריא בהטעמה את הכתוב על השלט.

"באיזו עיר מדובר, יצחקי?"

"כאן יוקם – הכוונה לכאן; רחוב שפרינצק 42".

"לא יכול להיות," למרות רעש הטרקטורים, שמעתי את ראש העיר צועק: "ליד התיכון? הנושא לא עבר להצבעה במליאה. אני לא חתמתי על אישור להקמת הוסטל."

"יש לי הרגשה, שלדינה השומדברניקית מהקומה הראשונה יש קשר לעניין הזה."

"מה לה ולהוסטל הזה?"

"אמרתי לך, שהעובדת סוציאלית הזו מתערבת בנושאים שאין זה מעניינה."

ב'

באותה השעה דינה שוחחה עם נעמה ממשרד הרווחה, וסיפרה לה כי מתחילים בבנייה. היא הודתה לה על המאמצים שעשתה למען הקמת ההוסטל.

"אם לא היית מקדמת את הנושא בכזו נחישות, דינה, לא היה מוקם מרכז שיקום לנפגעי נפש בעיר הזו ועוד במקום כל כך מרכזי."

שמעתי את דינה אומרת לנעמה, כי מאז שסיפרה לי על המרכז היא רואה שינוי בתיפקוד שלי.

"סוף סוף תהיה לה תעסוקה. אני מאמינה שגם תכיר חברים חדשים. חבל שהורינו לא זכו לראות בחייהם את הנס הזה מתרחש."

ג'

ראשון נכנס למשרדה של דינה יצחקי הגדול ואחריו ראש העיר.

"תגידי, יש לך קשר לשלט הזה שעומד בחוץ?" דינה הינהנה בראשה.

"אני רואה שאת לא מסתירה שפעלת מאחורי גבו של ראש העיר שלך, ומאחורי גבם של כל בעלי העסקים באזור, שקרוב לוודאי שהעסק שלהם היה קורס אחרי שהלקוחות היו שומעים שקיים כאן הוסטל לנפגעי נפש."

יצחקי הגדול הוסיף: "ומה יאמרו ההורים של תלמידי התיכון? נראה לך הגיוני שתלמיד בן 16 צריך לפגוש בדרך לבית הספר בשעת בוקר נערים ונערות פגועי נפש?"

"שלוש שעות מעכשיו," שמעוני נכנס לדבריו של יצחקי, "המקרה הזה מאחורינו. אני לא רוצה לראות לא את השלט ולא את הטרקטורים שעומדים שם מהבוקר. אל תגרמי לי לומר יותר מזה."

את המשפט האחרון יצחקי הגדול אמר לדינה בטון מאיים.

ד'

"מה קרה דינה? למה את נשמעת כך?"

"ראש העיר והמנכ"ל יודעים על המרכז. הם רותחים מכעס, ומצפים שאסוג מהתכנית. כל מה שחשוב להם, אלה הרווחים של בעלי העסקים באזור."

"משרד הבריאות אישר את הקמת המרכז בכפוף לחוק השיקום ולחוק תכנון ובנייה אל תדאגי. אם יתפתח משהו תתקשרי אלי גם אם זה בשעה מאוחרת."

ה'

אחרי זה ראיתי את יצחקי הגדול יוצא בחופזה מבניין העיריה לכיוון משרד יו"ר וועד ההורים בתיכון הקרוב, מר שמעוני.

למר שמעוני היתה מראה גדולה אותה הציב בפתח משרדו. המראה הוצבה באופן כזה שיכל לראות מרחוק מי מגיע למשרדו, ולהתאים את מחוות הגוף שלו.

"יצחקי, מה שלומך? נו, אישרתם את הקמת מרכז הקניות החדש?"

"ודאי, מדובר בתקציב של מיליונים לטובת תושבי העיר." באותו הרגע ליצחקי הגדול לא היתה סבלנות לפתח את הנושא שכל כך אהב לדבר עליו.

"אתה מכיר את דינה העובדת הסוציאלית שעובדת במועצה, נכון? זו, שעושה תמיד בעיות, ומתערבת בעניינים לא לה. היא סידרה לנו יופי של פרויקט. 300 מטר מהתיכון שלך, עומד להיבנות מרכז שיקומי לפגועי נפש, וכפי שאתה יכול להניח, צבי מתנגד נחרצות לעניין."

פניו של יו"ר הוועד האדימו. "אתה צוחק עלי נכון?" יצחקי הגדול שתק. "תקשיב לי טוב יצחקי. אם ההוסטל הזה יקום אני משבית לכם את בית הספר החל מאחד בספטמבר. שערי בית הספר יהיו נעולים."

אחרי המילים האלו, יצחקי הגדול הלך בצעדים ענקיים.

ו'

הטלפון בביתה של דינה צלצל בשעות הערב. שמעתי את דינה עונה לטלפון. מישהו מעבר לקו איים עליה, וניתק את השיחה. הצלחתי לשמוע מספר מילים שהותזו לתוך השפופרת כאילו היו נתז רעיל: "הוסטל, פגועי נפש, ילדים שצריכים להחביא אותם." לאחר השיחה ראיתי את דינה מרכינה ראשה ושוקעת בהרהורים.

כשהתיישבה על השרפרף כהרגלה מאחורי דלת חדר המקלחת, כדי לוודא שאני בסדר בשעה שהייתי מתרחצת באמבט, שמעתי אותה בוכה. אחרי זה אני כבר לא זוכרת כלום.

ז'

עמליה פותחת את ברז המים. ממלאה את האמבטיה, מוציאה את בגדיה מסל הכביסה בחדר האמבטיה, ומציפה אותם במי האמבט.

"התגעגעתי אליכם. אני כל כך שמחה שיש לי הרבה חברים טובים שאוהבים אותי.

אתמול אבא לימד אותי לצוף מבלי לשקוע. בואי דינה, אני יודעת שאת נמצאת מאחורי דלת האמבט, הכנסי גם את למים.

החברים שלי נראים מעט שונים, ולעיתים הנפש שלהם לא שקטה, אבל הם ילדים טובי לב. אל תפחדי מהם. בואי, נסי גם את לצוף יחד איתם.

דינה, מה פתאום, אני לא מסכימה שתצאי עם החברים שלי לטיול בחוץ. את רוצה שהילדים בחוץ ילעגו להם? הניחי להם. אני משגיחה עליהם. את יכולה לשחק איתם, אבל אל תיתני להם לצאת החוצה."

היום כשישבתי על הספסל בגן לאה נזכרתי באותו היום בו שמעתי קולות רמים מכיוון התיכון. כל כך פחדתי. ראיתי תלמידים כה רבים מתקהלים במקום בו עתיד להיות מוקם ההוסטל, ובידיהם שלטים גדולים. חשבתי, שאולי הם צודקים; מה הם צריכים לראות בדרכם לבית הספר נערים ונערות פגועי נפש? הרי הם לא מכירים את עולמנו. איך הם יכולים לדעת שאני אדם רגיל עם נפש לא שקטה לעיתים, שמנסה להתמודד עם הקושי שלי. איך זה שכלפי אדם עם נכות גלויה החברה מגלה יותר סלחנות?

העזתי להתקרב אליהם. קראתי את הכתוב בשלטים:

"כאן יוקם מרכז קולות הנפש"

"מחויבות אישית – עושים רק במרכז קולות הנפש"

"ילדי קולות הנפש – אנחנו אוהבים אתכם"

היתה זו הפגנה שטרם נראתה כמותה בעיר.

מרכז קולות הנפש הוקם בסיועה של אחותי דינה, ומספק כבר 15 שנים תעסוקה לנערים ונערות פגועי נפש מהעיר ומהאזור. מספר תלמידי התיכון המתנדבים בהוסטל גדל מידי שנה.