על אֲנָדָד אֶלְדָּן (1924), משורר מצלולי מעניין ביותר, ששמו מֵעיד כבר על סגנון שירתו, כתבתי בשמחה פעמיים בימי חיי, ולאחרונה שוב חזרתי אֶל ספרֵי שיריו. אלדן הוא כבן מֵאָה ושרד גם את התופת האחרון בבאֵרי שבו נרצחו למעלה ממאה מחבריו לקיבוץ. הוא אינו רואה ושומע, ואשתו, שרי, בת 87, ניהלה דיאלוג עם המחבלים שהחליטו לא לקחת אותם איתם לעזה, לא ברור מדוע, ולא להרוג אותם, אלא רק לקחת את המכונית שלהם. ראיתי שתי כתבות ב"מאקו" וב"וואלה" על אלדן, אבל הכתבות התמקדו, בשל צו השעה, במקרה הנורא שקרה ופחות בשירתו של המשורר. אני איש ספרות ורואה עצמי כמבקר ספרות. פעם אחת כתבתי ב"מֹאזנים", ביטאון הספרות של אגודת הסופרים, ב-1994, על אלדן רשימה על ספרו היפה "לוחשת חולשתה" (הקיבוץ המאוחד) ופעם, לפני שנים, הוא התארח בפינתי המיתולוגית הקבועה "שיר והערה" במוסף הספרות של עיתון "מעריב".

מי שהאיר את עיניי והזכיר לי את אלדן בימים אלה הוא חברי, המשורר והצייר דודו פלמה מקיבוץ כפר הנשיא שבצפון המאוים כיום, שכתב עליו באופן מרגש כך: "לאחר שעברה סופת החמאס מעל בְּאֵרִי נותר בלתי מנוצח בממ"ד המשורר אנדד אלדן. עוד מעט בן 100. לוחם וסייר פלמ"ח. חבר טוב ומורה דרך. יחד איתו בממ"ד שרדה גם אשתו שרי. ואני בוכה מרה על המתים ובלב שבור אני שמח על כך שנשארו בחיים".

הוא נולד בפולין כאברהם בלייברג ועלה לישראל עם משפחתו ב-1930. הוא למד וגדל בקיבוץ חפציבה, הדריך בנוער העובד, שירת בפלמ"ח ונלחם במלחמת העצמאות. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בספרות עברית, מקרא וספרות אנגלית. עם תום שירותו חזר לחפציבה. בשנת 1960, לאחר נישואיו עבר לקיבוץ בְּאֵרי שבנגב הצפוני. בקיבוץ עבד שנים רבות בהוראה, בפרדס, תרם רבות לעיצוב דמות החגים בבארי. הוא מעיד על עצמו כי היה תלמידו ומעריצו של המשורר והמתרגם, אברהם שלונסקי. עסק שנים רבות בהוראת ספרות ותנ"ך בתיכון "מעלה הבשור", בתיכון קיבוץ בארי ובמכללה למבוגרים.

אנחנו באתר לספרות "סלונט" מבקשים תמיד לחשוף סופרים ומשוררים טובים ואפילו מעולים, מעבר לכמה כוכבים מוכרים הנמצאים בשפיץ של הפירמידה. אותנו מעניינת כל הפירמידה הקינטית עצמה בתזוזה, המערכת הספרותית הענפה והקשרים וההֶקשרים של הפרטים האלה בתוך המערכת. זאת הזדמנות לכתוב בנסיבות מצערות, שוב על הפואטיקה הייחודית של אלדן.

שירתו של אלדן מרתקת, אך מוקשה ואינה מתמסרת בחנופה לקורא. שלושה מאפיינים עיקריים לשירתו: האחד האסוציאציה של האליטרציה. הוא כמעט ויתר על כל האמצעים האמנותיים הנתונים תחת ידיו של המשורר כמו המטאפורה, הדימוי, ההאנשה וכן הלאה לטובת המצלול השירי גם אם הוא נראה תחילה מלאכותי אצלו, הרי שבקריאה חוזרת ונשנית של השיר הוא עושה היגיון ומתוך האסוציאטיביות הפרועה של השיר עולה קול ההיגיון הצרוף מתוך הצירופים היפים, הנה כבר התחלתי לכתוב כמו אלדן. זה מידבּק.

דבר נוסף הוא האלמנט הכנעני, או הנֵאו-כנעני, המתחבר אל הארצישראלי הנופי השורשי המקומי ובעיקר הילידי. דבר זה משים אותו מבחינה תוכנית סמוך למשוררים כנענים ונֵאו-כנענים, תלמידיו של יונתן רטוש כמו אהרן אמיר, יחיאל חזק, א. עלי (עלי אלון), ש.שפרה, מקסים גילן וכמובן איתן איתן, או הצד הילידי והלא אוניברסאלי של חבורת "לקראת" המיתולוגית הכוללת את משה בן-שאול, אריה סיון ומשה דור. יעידו על הארצישראליות הילידית והכנענית, למשל, השמות שבחר לילדיו, דוגמה: בתו היא האמנית הבֵּינתחומית המוכשרת אֶשְכָּר אלדן כהן. המילה אשכּר בלשון המקרא פירושה מתנה.

המאפיין השלישי הוא הצד הפוליטי החברתי החזק בשיריו. מתוך הנוף והאישי הוא תמיד יוצא אל החברתי והייתי מדייק זאת יותר ואומר אל הפוליטי המובהק. הבה ניקח דוגמה מתוך שיר אחד, ללא שם, אהוב עליי במיוחד, ונרחיב בה:

*

מִי יִזְכֶּה בְּמֹאזְנֵי כָּזָב וּבְכִיסוֹ אַבְנֵי מְזִמָּה

רַבִּים לְדָם אוֹרְבִים אִישׁ אֶת אָחִיו מַקְרִיבִים בַּקְּרָב

הַשַּׂר לִשְׂרָרָה שָׁר הַשּׁוֹפֵט לֹא שׁוֹאֵל בַּשְּׁפִיטָה מְבַקֵּשׁ שִׁלּוּם

מְשַׁלְּמִים בִּלְחִישָׁה אַל תַּאֲמִינוּ בַּנְּאוּם אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף

מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקְךָ הַחְבֵּא פִּתְחֵי פִּיךָ וּבֵן הַמְנַבֵּל פִּיו בְּאָבִיו בַּת

הַקָּמָה בְּאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ אַל תִּשְׂמְחִי

סִיסִי כִּי נָפַלְתְּ הָאֲפֵלָה נִפְתֶּלֶת לוֹפֶתֶת וּמִן הָעֲרָפֶל נִפְלֶטֶת הַהַפְלָגָה

אין זה שיר קל, לא תוכנית ולא צורנית. השיר הקצר הזה עושה את חשבון הנפש הנדרש מאיתנו, ובצדק, כחברה. הוא מדבר על חברה מושחתת, אוכלת יושביה, שאיש אינו יכול להאמין בה לזולתו, ובעיקר למנהיגיו. רק השורה אחרונה מעוררת תקווה שמתוך ההרס הטוטאלי, הגורם לאפלה ולערפל רגעי, נוכל לצאת אל ההפלגה החדשה.

שפת השיר היא גבוהה, כדרכו של אלדן בשירה, ומרבה באליטרציות (מצלולים) ואלוזיות (הרמזים). כאן מהדהד הקטע התלמודי הידוע מתוך מסכת "סוטה", המתאר את "עקבתא דמשיחא" (עקבות המשיח), התקופה של לפני בוא המשיח, שעל פי התלמוד ירבו בה הקשיים וירבו בה האי-סדר והאי-שקט בעולם – הידרדרות מוסרית טוטאלית הנקשרת לחברה שלנו כיום ולמנהיג המפלג והמשסֶה העומד בראשה, אשר בשל כך התרגש עלינו האסון הנורא:

"והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבּינו, זקנים יעמדו מפני קטנים. בן מנוול אב, בת קמה באִמהּ, כלה – בחמותה. אויבי איש אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב. הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים (סוטה, דף מ"ז,  עמ' א).

מה שיפה אצל אלדן הוא שקל מאוד לזהות שיר משלו בתוך שירים של קבוצת משוררים. הפואטיקה הייחודית שלו מחריגה אותו והופכת אותו מקורי בעל כורחו, מבלי שנתכוון בהכרח, כי רק כך הוא יכול לכתוב. עולמו הפואטי והסמנטי מובהק ושלם. הוא כותב שירים מצלוליים על הפרט, על הקיבוץ, על ארץ ישראל ועל החברה הישראלית. בשעתו התפרסם בשירים מחאתיים שנושאם האינתיפאדה הראשונה. שירה פוליטית היא בדרך כלל פזמונית, ונוטה, כאשר אינה טובה, לפלקטיות ולשטחיות. אלדן מוכיח כי אפשר לכתוב שירה חברתית-פוליטית גבוהה ומורכבת, המתעדנת ומידייקת באמצעות המצלול. את השיר לקחתי מתוך גיליון עבר של כתב העת לספרות "עתון 77", שעסק בארץ ובבית שלנו.

ואולי כדאי לסיים דווקא בנימה מחויכת את הרשימה הזאת הנושאת אופי קודר על רקע האירועים הקשים. קוריוז קטן שאולי שייך רק באופן אגבי לכאן, האחיין של אלדן הוא ההיסטוריון הנודע והפופולארי יובל נֹח הררי, בגילו המופלג של אלדן, עד מאה ועשרים, הוא בשקט יכול לאמץ את כותרת ספרו המוכר של נח הררי "קיצור תולדות האנשות", או במקרה של אלדן אם להיות צנועים יותר "קיצור תולדות הציונות". הנה עוד שיר מאוחר מאוד משלו מתוך ספרו "שש שעת שחר" (הקיבוץ המאוחד, 2016), השיר שנכתב לפני כעשר שנים, אקטואלי מתמיד:

על קירות בארי

עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ

מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר

עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ

נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפֵלַת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר

לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה

לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל

הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה

לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל

יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ