close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עבודה ייחודית

    יורם אורעד | סיפורים | התפרסם ב - 28.04.17

    היום המרגש ביותר בחייו של אמיר הגיע. הוא היה מרגש דיו גם ללא עבודת הסיום המופלאה שיציג עוד מעט בפני אולם מלא מפה לפה, משום שהיה זה יום טקס הכניסה שלו לעולם הבוגרים. מיליוני עבודות סיום מעשרות עולמות טבעיים ומלאכותיים בכול רחבי מערכת השמש הוגשו, אולם אמיר יהיה האחד והיחיד שיזכה לקבל את הפרס הגדול מכולם לשנת 2688. עבודתו הייתה מרגשת ומדהימה בייחודה. איש לא הגיש עבודה דומה לה  לפניו.

    הוא התרומם במיטתו שריחפה בגובה של כשלושים סנטימטרים והורה לה, במחשבתו בלבד, לנחות נחיתה רכה על פני הרצפה המוארת באור סגול עמום. לרצונו, הפך בהדרגה אור החדר ללבן רך.

    המיטה המרחפת נגעה ברצפה. מאחר שמזמן לא השתמש בפיו, ביקש בדיבור של ממש מוזיקה חרישית. מחשב הבית, שידע היטב את העדפותיו המוזיקליות, בחר בעבורו במהרה ביצוע של רביעיית מיתרים לאחת היצירות האהובות עליו, וממש באותו רגע הופיעו בסמוך לאחד מקירות הבית ארבעה נגנים, ממלאים את החדר במוזיקה ענוגה. ההקרנה התלת ממדית השתלבה היטב בחדר והתאימה את עצמה אליו. המכשיר שחולל כול זאת לא נזקק למרקע ממשי כלשהו. גודלו לא עלה על זה של ציפורן כף יד אנושית מצויה והיה חבוי באחת מפינות התקרה.

    לאחר יציאתו ממתקן ההלבשה האוטומטי, לבוש בבגד שהורה למחשב לעצב עבורו עוד בערב הקודם, ניגש אל מתקן אנרגיית הגוף. המחשב אותת לו על הצורך בהטענת אנרגיה, כבר יותר מיממה וכך גם הסימן המיוחד שעל זרועו השמאלית. לא היה לו חשק לאבד את הכרתו דווקא ביום טקס הסיום.

    זה לא נמשך זמן רב. המטען האלחוטי המוטמע באופן בלתי מורגש מתחת לעורו שאב אל גופו את האנרגיה הדרושה בזמן קצר להפליא. היא תספיק לו לכמה ימים של פעילות נמרצת ביותר. עתה, ביקש מן המחשב את הטעם שהתאווה אליו באותו הבוקר. עד מהרה שידר אליו המחשב טעם של גלידת תות שדה היישר למוחו. הוא התענג על הטעם.

    עד מהרה כבר נע ברכב אוטומטי מרחף לעבר ירושלים, לאחר ששיגר אליו במחשבתו את היעד המדויק. שם, יצפו לו מאות בני אדם נרגשים, שיהיו עדים להצגת עבודת הסיום שלו ולפרס הגדול שיקבל.

    מרחוק כבר הסתמן מבנה דמוי ביצה, שבאחד מאולמותיו שהו מאות האנשים המצפים. הוא החנה את רכבו בקומה המאה ושמונה, אך לא מיהר לצאת, ונשאר ישוב במושבו, מניח לעצמו לנסות להתגבר על סערת הרגשות שפקדה אותו.

    לבסוף קם, יצא מרכבו, נכנס בעד אחד מהפתחים הקרובים של הבניין והרשה לאחד מרובוטי השירות הרבים המצויים בו להנחותו אל האולם. בעד אחד מפתחי הכניסה המובילים לאולם גדול הממדים, יכול היה כבר לראות את המוני המוזמנים היושבים על הכורסאות הנוחות. יכול היה לחוש בהתרגשות שאפפה את האולם על פי הרחש המיוחד של הפיות המשיחים זה לזה. בנוכחות מאות מצלמות הטלוויזיה המרחפות ומשוטטות באולם לא היה ניתן להבחין משום שגודל כול אחת מהן היה קטן כגרגר חול. הן פעלו ללא הרף וצילמו את המראות כול רגע ורגע בתלת – ממד ושידרו אותם אל מיליארדי צופים ברחבי מערכת השמש. הן שידרו גם את הקולות, הריחות ואף את המרקם של כול אדם וחפץ המצויים באולם, כך שגם הנעדרים מהאולם יכלו למששם ולחוש במגעם.

    אמיר נשם נשימה עמוקה והעז סוף סוף להיכנס אל האולם. הוא ריחף את דרכו לבימה המרהיבה, מקפיד לשמור מרחק של מטר אחד לפחות מעל פני ראשי המוזמנים שבאולם.

    קול מחיאות כפיים הדהד ברחבי האולם כרעם מתגלגל. אמיר חש בהתרגשות הגואה בו, המאיימת לשתקו. אילו חי בתקופה קדומה יותר היה חש בוודאי בפעימות לבו המאיצות את קצבן, אולם לבו הוחלף, מיד בלידתו, כפי שנעשה הדבר לכול יילוד, במנגנון משוכלל ואמין בהרבה, מנגנון שאפילו לא דמה ללב, לא במראהו ואף לא בעיקרון פעולתו.

    עתה, כשכבר דרך על רצפתה המוצקה של הבימה, ניגש אליו מנהל הטקס והושיט לו יד. אמיר ידע שנחילים של מצלמות טלוויזיה מרחפות שטו אל שניהם מכול כיוון אפשרי ותיעדו הכול, למרות שלא ראה אותן. מנהל הטקס הוליך אותו אל קדמת הבמה, לנוכח ההמונים המריעים.

    “אני מתכבד להציג את הזוכה בפרס הראשון על עבודת הסיום המצטיינת לשנת 2688,” הודיע מנהל הטקס בחגיגיות. שאון מחיאות הכפיים גבר.

    “כול אחד מסיים את לימודי החובה שלו בגיל שלושים ושבע ונכנס בכך לאוכלוסיית הבוגרים של האנושות,” המשיך מנהל הטקס, “וכול מסיים חייב בהגשת עבודת סיום. עבודות יפות, טובות, מקוריות ונהדרות הוגשו מאז ראשית ההיסטוריה של טקסי הבגרות, מאז החלה האנושות להנהיגם בראשית המאה הקודמת, אולם מעולם לא הגיש איש מבין המסיימים עבודה כה מיוחדת כשל אמיר.”

    מנהל הטקס קד קידה קלה לעבר אמיר ולאחר מכן לעבר הקהל, ויצא בזריזות מן הבימה.

    עתה עמדה כול הבימה לרשות אמיר. לרגע היסס וברגע שלאחריו פנה אל הקהל ואמר:

    “רבותי הנכבדים, כולנו מקבלים כמעט את כול צרכינו ממכשירים אוטומטיים, ממחשבים משוכללים, מן האינטרנט, מכלי רחף העומדים לרשותנו בכול רגע ורגע. בידינו לבחור ולעצב, על פי רצוננו, את בגדינו באמצעות המכשירים המשוכללים הסובבים אותנו, למדוד אותם באופן וירטואלי כאילו לבשנו אותם ממש, ולאחר מכן להזמינם באמצעות האינטרנט או לייצרם בבתינו. אנחנו יכולים ליהנות ממיטב יצירות התרבות ולראותן, להסתובב סביבן ולמששן בלי להיות לידם בגופנו. באפשרותנו לשוטט במוזיאונים ובמוסדות תרבות אחרים, מרוחקים ככול שיהיו, כאילו היינו שם באמת. אפילו לצרכינו המיניים איננו זקוקים עוד לבני זוג. באפשרותנו לברוא לעצמנו כול בן זוג רצוי לצורכי מין, כול סיטואציה מינית רצויה, ולחוות אותה כאילו היא מתקיימת ממש.”

    הוא השתתק לרגע והביט בקהל הקשוב לדבריו.

    “הדבר נכון גם לכול מה שנוגע למזון. עד לפני כמה מאות שנים נזקקנו למזון של ממש, מזון העשוי מחומר, כדי לספק לגופנו את האנרגיה הדרושה לו. אבל תקופת המזון החומרי חלפה עברה. עתה אנו שואבים אל גופנו המשופר אנרגיה טהורה, אנרגיה שאיננה צמודה למזון חומרי כלשהו. לכולנו יש מתקני אנרגיית גוף בבתינו וכאלה קיימים גם ברחובותינו, במוסדות ציבור שונים, בגנים ואיפה לא. כול מה שאנו צריכים לעשות הוא לטעון את גופנו באנרגיה באמצעותם, באופן אלחוטי, וזאת אחת לכמה ימים בלבד, והאנרגיה תספיק לפעולת גופנו למשך ימים. נחסך מאתנו הצורך שבהכנסת מזון תדירה, מספר פעמים ביום, אל גופנו.”

    “אתם זוכרים איך אכלנו פעם?” זרק אמיר את השאלה לעבר הקהל. “כולכם למדתם את זה וראיתם בהקלטות וידיאו עתיקות כיצד זה התבצע. ובכן, כידוע לכם, נעשה הדבר דרך הפה.”

    רחש עבר בקהל.

    הוא השתתק לרגע בטרם פתח את תיקו.

    “גולת הכותרת של עבודת הסיום שלי היא לא פחות ולא יותר מאשר…” רגע ארוך חלף בטרם המשיך – “ייצורו של מוצר מזון שהיה רווח מאד עד תחילת המאה העשרים ושתיים. למדתי רבות על מוצרי מזון חומריים ממאות קודמות, ובמיוחד על המוצר הזה משום שהיה כה רווח. לאחר שלמדתי פרטים רבים על מבנהו המולקולרי, על אופן השימוש בו, על התייחסות החברה האנושית כלפיו ועוד, רק אחרי כול אלה – החלטתי להפיק אותו בעצמי, באמצעות המעבדה שעמדה לרשותי.”

    המתח בקהל גבר.

    “מובן שלהכנסתו הממשית אל תוך פי קדמו הכנות. אחרי הכול, גופנו איננו מורגל בעיכולו של מזון חומרי. עברתי בדיקות וטיפולים רפואיים מתאימים ורק לאחר שקיבלתי את אישורו של רופא מוסמך, העזתי והכנסתי אל פי את המזון החומרי. עשיתי זאת לראשונה לפני חמישה שבועות.”

    הקהל נע כאחוז תזזית במושביו מעוצמת ההפתעה והמייתו בקעה גלים גלים.

    אמיר המתין עד שהקהל יירגע מעט.

    לאחר מכן שלח את ידו, פתח את תיקו והוציא עצם מאורך, שאורכו כשלושים סנטימטרים ורוחבו כעשרה סנטימטרים.

    “זוהי גולת הכותרת של עבודת הסיום שלי,” אמר, ולאחר מכן, בהטעמה מיוחדת: “זהו לחם.”

    בחגיגיות, בצע אמיר פיסה מן הלחם, הכניסה אל פיו והחל ללעוס אותה לאט ובתנועות מודגשות, לקול קריאותיו המשתאות של הקהל.

    יורם אורעד

    כותב מאמרים בתחומים מגוונים ובהם - חינוך, מדע, טכנולוגיה ועתידנות, וכן סיפורים, בפרט סיפורי מדע בדיוני. פרסם את יצירותיו בבמות רבות. בין הספרים שפרסם: "בכלוב הזמן", אוסף סיפורי מדע בדיוני ו"מסע אל העולם האחר" - רומן מדע בדיוני לילדים. כתב ופרסם גם ספרי לימוד לילדים ולנוער בתחום הפיזיקה. עובד בפיתוח תכניות לימודים במדעים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 4
    • 1
    • 7

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, ניקולא יוזגוף-אורבך

    מערכת סלונט
    ניקולא יוזגוף-אורבך, מרצה, חוקר, עיתונאי ומשורר. יליד צפת 1984. פרסם מאמרים...

    נִשְׁכַּח

    בלפור חקק
    (מחווה לפנחס שדה) אָדָם קָם   בּוֹדֵד  וְעֵינוֹ צוֹפִיָּה: כֻּלָּם סְבִיבוֹ גְּאוּלִים...

    המלכה של ירושלים

    עמנואל בן סבו
    בעקבות ספרי השירים החדשים של הרצל ובלפור חקק, “שחרית לנצח”, “רשות...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית