close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • סיפורי קולבים

    יונה סידרר | סיפורים | התפרסם ב - 27.09.20

    מה זה קולבים? מי כותב על קולבים? אבל הרי מידי יום, אפילו פעמים אחדות ביום, אני לוקחת אותם ליד, מורידה מהקולב מה שמורידה, מחזירה אותו למקום ובין כה וכה רואה ולרוב יודעת מיהו הקולב הזה, מניין הוא, ממה הוא עשוי, מה צבעו, גודלו, נוחות השימוש בו ומה הסיפור שהוא נושא איתו עבורי. והסיפורים של הקולבים אינם נותנים לי מנוחה וממשיכים לטעון, ספרי אותנו. בנסיעה ברכבת אני נענית לפנייתם, נראה מה יעלה הזיכרון המיידי ומה יישאר כדי להוסיף אחר כך, בבית. אבחר אולי קולבים אחדים ונראה מה הסיפור המיוחד של כל אחד מהם.

    קולב עץ דק, עליו כתוב בעפרון “מחסן חברים”, קולב שני, “מתפרה”, בצד השני של כל אחד מהם כתוב נאוה NAVAH וסמל עגול שכמעט נמחק בין שתי המלים. שני אלה קולבים עוד מימי נעורי בקיבוץ, שאז נקרא קבוצה, עשויים עץ פשוט, עם וו תלייה מכופף ממתכת,  ומגרעת קטנה בכל אחד מקצות המוט הקמור, למתלים של בגד, חצאית למשל. הקולבים, כמו שמכריזים עליהם שמותיהם – ממחסן החברים, לשם היו הבגדים מגיעים מהמכבסה, מקופלים ומוכנסים לתאי החברים, או מגוהצים ונתלים על אחד מקולבים אלה. מחסן החברים היה בצריף גדול על הגבעה, ליד חורשת האורנים ובה בריכת המים הגבוהה, והסולם האנכי הצמוד לאחת מארבע רגליה. כמה גבוהה היתה  ואיזה פחד היה לעלות בסולם האנכי, אולי עליתי עם אבא, והגאווה כשהגעתי  לעמוד למעלה, ולהשקיף מזרחה, אל שדות עמק חפר. המתפרה ניצבת בסמוך לבריכת המים, בניצב למחסן הבגדים, צריף עם כיסוי אספלט כהה, שתי כניסות לשני חלקי המתפרה, שפעם היתה בניין מגורים. בכל צד של המתפרה עבדו שתים או שלוש חברות. אמי ישבה באחד החדרים, יחד עם חברת קיבוץ נוספת, ותופרת שכירה מחדרה, גבעת אולגה. בקורס התפירה בתל אביב, לשם נסעה אמא במשך חודשים אחדים, תפרה לי אמא חצאית יפהפייה, קפלים דו-כיווניים מבד תכלת ופסי רוחב לבנים, צרים, מבהיקים. “לא מתאים לקיבוץ”, גערה בי אחת הבנות, קינאה אולי? חברות הקיבוץ שבחרו דגם חולצה, חצאית או שמלה מתוך אחד הז’ורנלים הזרים, בורדה ואחרים, היו מביאות בד שקנו בעיר הסמוכה נתניה, שכונתה בפי מישהי פריס של ימי ילדותנו, לגזירה ותפירה, ואחר היו חוזרות למדידה, אחת או יותר, ובין המדידות היה הבגד הנתפר תלוי על קולב או על מנקין. אהבתי לבוא לבקר את אמי שם. אני נזכרת בישיבה עם אמא בחורשה והיא קולפת תפוח עץ ואני אוכלת בשמחה את ספירלת הקליפה שנוצרה, לפני אכילת פלחי התפוח. וגם מוצאת צנוברים, מבין דפי האצטרובלים שעל הקרקע,

    קולב עץ בצורת קשת רחבה עליה מחובר וו מתכת שהחליד בחלקו. על קשת העץ בצידה האחד יש כיתוב באותיות שקועות וצבועות בחום-שחור ללא פגם Albert Kronenberger, Hoppstädten Nahe. בצד השני של הקשת כתוב בעפרון חיה וולפנהויט, שם הנעורים של אמי, כנראה שאמי הביאה קולב זה מפולין, כשעלתה בעזרת סרטיפיקט ששלחה אחותה ציפורה ממשק הפועלות בנחלת יהודה ממש לפני המלחמה. חיפוש באינטרנט מביא את שם העיר Hoppstädten בה ישבו יהודים מהמאה ה-17 וגורלם. ואילו שם היצרן  Albert Kronenberger מוליך לכיוונים שונים ומשונים, עד רצח אלברט קרוננברגר בארה”ב, עד כותבי ספרים ואחרים, אך איני מוצאת את יצרן הקולבים. 

    קולב דומה ראיתי לאחרונה בספרה של אירנה פאוואל, בספר “הבת שמכרה את אמה, זיכרונות ביוגרפיים”, מראה קולב של חייט גרמני, שנשאר מהתקופה שהיא ואמה עברו בנדודיהן לגרמניה אחרי המלחמה.*

    אני מוצאת קולב עץ נוסף עם כיתוב לועזי במרכזו, Wilhelm Wulff ומשני צדדיו כתוב באותיות קטנות יותר שמות שבע ערים בגרמניה, שלוש מצד אחד, וארבע בצד שני, כולל המבורג. שנים רבות לא רציתי לנסוע לגרמניה, אבל בשלב מסוים החלטתי להתגבר על הדחייה. ביקרתי במינכן ערב אחד, במוזאון אלטה פינקוטקה שהיה פתוח בערב. על החדרים עם תמונות ישו הצלוב אני מדלגת, הן לא עושות לי טוב. ביקרתי בפרנקפורט וגם בברלין, ערים אלו אינן כתובות על הקולב. התארחתי בברלין אצל יוטה ובן זוגה, אותם היכרתי כשהיא היץה בתקופת פוסט דוקטורט במכון ויצמן, פיזיקאית. אחרי ימים אחדים שהדריכה אותי בעיר, ביקשתי לסייר יום אחד בעצמי והיא תלך לענייניה. בסוף מרץ העצים עדיין בשלכת ובנסיעה באוטובוס תיירים בקומה שנייה יכולתי לראות את בנייני המפקדה של הנאצים ולזכור את אביה של אמי  ואחיה ומשפחותיהם שלא שרדו את המלחמה ההיא. כנראה שגם קולב זה הביאה אמי מפולין, לפני המלחמה. אחרי סיבוב של שעתיים באוטובוס התלבטתי. הרי החלטתי לא לערוך קניות בנסיעה זו, כי המשרה שהיתה לי נגמרה. שאלתי את עצמי, תחזרי ארצה בלי או עם קניות, ממה תשמחי יותר? והתשובה היתה שנכנסתי לבוטיק קרוב וקניתי חצאית מעטפת מקסי אדומה וצעיף שקוף בצבע בורדו ושמחתי איתם גם אחרי החזרה לביתי.

    קולב עליו רשום “דינה שטיינבך”, מהתקופה של לימודי כיתה י”ב מקובצת בבית ברל. שנת לימודים ידידותית, בחברותא של בני קיבוצים אחדים, יציאה ראשונה מהבית, חזרה פעם בשבועיים. דינה היתה מהחברות מקיבוץ אחר איתן התיידדנו. בשיעור ספרות שלימד המשורר בן ציון תומר למדנו את שירו של נתן אלתרמן, “אסופי”. מסיבת סיום מתוכננת, וההכנות הרבות לקראתה בפזמונים הולמים, בוטלה בגלל פטירת הנשיא יצחק בן צבי. הביטול איכזב אותנו, למה עלינו לבטל? איך אנחנו קשורים לנשיא בירושלים? אבל בעצם, בקרנו עוד קודם לכן, בזמן הלימודים בתיכון, במעונו הנשיאותי בצריף בירושלים, ולבקשתו שרנו את השיר “עין גדי” שהיה פופולרי באותם ימים, ומכאן שהנשיא כבר לא היה כל כך רחוק מאיתנו.  כולנו התפזרנו לבתינו, לקיבוצינו – משמר השרון, אילת השחר,  עינת, נצר סירני ודורות, כדי להמשיך הלאה  לצבא, לשנת שירות, לבית ספר לאחיות או לחתונה.

    קולבים מפלסטיק שחור, פשוט – מגיעים מכל מקום. כשהגעתי לעבוד במכון אירופאי למחקר מדעי באיטליה, ליד לאגו מאג’ורה, האגם הגדול, לא היו מספיק קולבים בדירת המכון אותה שכרתי. הלכתי לעיירה הסמוכה, קניתי שתי שמלות קיץ ארוכות, כתומה וירוקה, והמוכרת נתנה לי קולבים אחדים נוספים מעודפי החנות. זכרתי לה זאת לטובה. קולב אדום, פלסטיק שטוח, רחב, בעל צוואר גאה, אולי נלקח מאותה דירה.

    קולב המספר על הרפתקה של קיץ, קולב בצורת משולש שווה שוקיים, עם וו מתכת מעוגל לתלייה, בחלקו התחתון מוט עגול. השוקיים עשויות  מעץ בהיר מלוטש מבריק, ועל אחת מהן, בחלק השטוח העליון כתוב באותיות אדומות TRIANON PALLACE VERSAILLES. הגעתי למלון בחברת ידיד אמריקאי, ביתו וחברתה, אותם הכרתי במלון בפריס, על האי סנט. לוטס. נזדמנו למסעדה סמוכה למלון והעזתי  לפנות ולבקש רשות להצטרף לשולחנם.  המשכנו בשיחה ולאחר הזמנתו הצטרפתי לנסיעה איתם לקתדרלה ידועה  בשארטר ולמלון בוורסאי, במכונית ששכר. הריצה ביער מסביב למלון, בין עצים גבוהים, היתה טובה, אבל אחרי זמן קצר הבת שרה התעייפה, התיישבה לשאוף אוויר. עצרתי לשוחח איתה. במלון  בחזרה סרקתי את שערה לאחר שחפפה אותו. באחת מחנויות הבגדים עודדתי אותה לקנות חולצה, אחרי שהתלבטה מה רצונה. בארוחה במסעדת המלון, מלצר צעיר הגיש לנו את המנות, ונראה היה לי שאולי הוא יהודי. לא רציתי לשאול ישירות אבל ציירתי על מפית מגן דוד ושאלתי אותו אם מוכר לו. איני זוכרת תשובה אבל מיד לאחר מכן נשמטה צלחת מידיו על השולחן והנחתי שזו היתה תשובתו. אחרי שהבנות הלכו לחדרן, ישבנו שנינו בבר, שתינו מארק, משקה אלכוהולי חזק שלא הכרתי, משקה של מלחים, אמר.  לקראת עזיבת המלון קיבלתי כמשימה תרגיל אומץ, לקחת למזכרת אחד הקולבים מהחדר. עשיתי זאת? נראה לי שחששתי והשארתי לו לטפל ב”סחיבת” הקולב, איני בטוחה, אבל המגע בקולב זה, כשהוא נקרה לידי, נעים תמיד.  במלון המהודר בוורסאי רשמתי בעפרון את פניה של שרה. אחרי שחזרתי לביתי ציירתי אותה בפורטרט בשמן, כשהיא לובשת את החולצה שקנתה בעידודי. הרקע הצהוב בציור נבע משדות השלף אותם חצינו ומזכיר גם ציורי איקונין.

    הבוקר נכנס לידי קולב ירוק, ירוק סלדין, עשוי פלסטיק אטום, מתלה מתכת ובקצהו צינורית לבנה קצרה. הסתכלתי בשורת הקולבים, אלו בחלק התחתון של הארון בחדר השינה, וראיתי עוד קולב ירוק, ירוק בקבוק שקוף, ועוד אחד, ואחד בכחול שקוף ויכול להיכלל בין הירוקים, זאת כיוון שביפנית יש מילה אָוֹי שמשמעה ירוק-כחול. אני תוהה על חבורת הקולבים הירוקים האלה. אין לי כמעט בכלל בגדים ירוקים, ואילו הגינה מוריקה כולה, ועוד משובצת בשלל פרחים בגוונים שונים, שפורחים בשמחה ומשמחים אחרי החורף הגשום. צילמתי אתמול את האירוס הצהוב, זקוף, והבוקר כבר נפתח לצידו אירוס שני, בסגול עמוק, חברים באותו עציץ גדול. ועוד עלים ירוקים-אירוסים שאולי עוד יפתחו. ועציץ תותי שדה, פריחה לבנה צהובה ותותים לבנים שמן הסתם יקדימו אותי הבולבולים ממעל או החלזונות שעל הקרקע ויאכלו אותם טרם האדימו. והירוק-ירוק הזה מזכיר לי שיר יפה של דן פגיס בספרו “גלגול” המתאר שלל גווני ירוק, גווני אזמרגד. 

    אתמול במקלט בקומת הקרקע המשמש כמקום אכסון, ארון לבגדים תלויים, ובו גם שידת עץ ישנה מאמריקה שהעבירה אלי בת דודה, וציורי שמן שלי, נכנס לידי קולב עץ מיוחד. צורתו מסגרת עץ מלבנית, החלק התחתון עשוי מוט עגול לא עבה, לרוחב. החלק העליון מוט עץ דק ניצב ובמרכזו שתול וו מתכת לתלייה. על המוט הרוחבי, מתחת למתלה יש כתובת בעברית ומתחתיה באנגלית. לקח לי מספר דקות לפענח את הכתובות. באנגלית באותיות דפוס VINKOR, בעברית באותיות מעוגלות, וינאׄר , מי היה מאמין שיטרחו לשים חוֹלָם אחרי האָלֶף, כנראה זו חֶבְרָה משקיעה שעד עתה לא שמעתי את שמה, ומי יודע אם עדיין קיימת בכלל. . על שני הקרשים האנכיים  הרחבים יותר יש ארבע מגרעות אלכסוניות, בעובי של המוט התחתון, בגבהים זהים זה מול זה. לכאן נכנסו מוטות עגולים, לתליית מכנסיים. ניתן לתלות ארבעה זוגות מכנסיים מבלי שיקמטו זה את זה. אבי היה משתמש בקולב זה. זכורים לי במיוחד מכנסי הקורדרוי החומים אותם אהב ללבוש, בפרט כאשר נסע לעיתים בשבת למשחקי שחמט סימולטניים שהתקיימו באחד מקיבוצי הסביבה בעמק חפר מול אחד מאמני השח המובילים בארצנו. מכנסיים אלו הביאו לו מזל ולכן חזר ולבש אותם. סיום משחק בתיקו מול רב האמן היה ממלא אותו גאווה. ואילו חולצה שלבש והביאה להפסד לא זכתה ללבישה חוזרת. אמא הדליקה נרות וברכה עליהם בערב שבת ולא נסעה בשבת. גם לנסיעה לים בשבתות לא הצטרפה אל אבא, אלי ואל אחיי. ניגבתי את האבק שהצטבר על הקולב ועל הזיכרונות.

    חולצות אחדות באותו מקלט-ארון תופסות קולבים אחדים, למרות שאינן בשימוש. אלו חולצות שתפרה אמי, ולמרות שאיני לובשת אותן איני יכולה לוותר עליהן. שמלה ממשי יפהפה שהבאתי מתאילנד תפרה לעצמה לכבוד חתונתו של הילד אותו אמצו הוריי לביתם בקיבוץ ובגר מאז. שמרתי את אותה שמלה במקלט-ארון זמן רב ואחר כך נתתי לתופרת החדשה שלי כדי שתיתן לאמה, שמלה לימי שבת וחג.

    על קולב עץ אחד כתוב אשי, קיצור שמו של אחי אשר שנהרג יחד עם אחינו תלי, נפתלי, ליד תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. במבואה לביתי ניצב שולחן עץ נמוך שבנה אשי בשיעור נגרות. משטח השולחן עשוי לוח שחמט בעבודת פורניר, משבצות מדויקות בחום ובז’ לסירוגין. משני צידי הלוח מגולפים צריח בצד אחד, וסוס מגולף בצד השני של הלוח באותו פורניר חום על רקע בהיר. רגלי העץ הדקות המקוריות של השולחן לא החזיקו מעמד בזמן שהיו במחסן  אצל הורי והוחלפו ברגלי מתכת. מזכרת יקרה לי שנמצאת איתי עד היום.

    אמש, ערב יום הזיכרון, שנת 2020, בחיפוש אחר קולב לשמלה במקלט שהוא גם ארון, הגעתי לקצה המוט עליו תלויים הבגדים, נכנס לידי קולב עץ נוסף שלא היכרתי. כיתוב שקוע “מפר” ומטושטש ההמשך. באור, חמושה במשקפיים, גיליתי שכתוב “מפרץ” וגם, מטושטש עוד יותר, MIFRATZ. ההפתעה הבאה היתה בצדו השני, בעט אדום בכתב יד כתוב מולי ברוג. מולי הוא בן כיתה של תלי אחי. זכרתי שבספרי “סיפור משפחתי” יש תמונה של ילדים לקראת רכיבה על אופניים, מולי בחזית, לבוש בבטלדרס כהה עם שרוולים ארוכים, וכתבתי מתחת לתמונה “אשי, תלי, וחבריהם במסע אופניים”. כאמור, מולי, בן כיתתו של תלי, תלי ואשי בחולצות לבנות שרוולים קצרים, ועוד שלושה ילדים מאחוריהם, כבר קשה לזהות מי הם. עומדים בהיכון לנסיעה על אופנים, על אזור מרוצף, אולי מגרש הכדורסל, ושורת עצים עבותים מאחוריהם, אולי באמת שדרת האקליפטוס מאחורי המגרש, בגבול עם המושב השכן כפר חיים. חיים שהיו ונלקחו בטרם עת.  בספר “סיפור משפחתי” שכתבתי וערכתי, רציתי לכלול עבודה  שחיבר אשי. היו שתי עבודות, ולא יכולתי להעדיף את האחת, על הסיוע הישראלי למדינות באירופה, אותה אשי כתב בצבא,  על השנייה, על גידול הארטישוק, שאשי כתב בכיתה י”א, ולכן כללתי את שתיהן, ותמונות שצילם, מחברים, מהצבא, חופות מצנחים בהגיעם לקרקע , וגדת תעלת סואץ. את הצילום הזה בשחור לבן זכרתי, ובעקבותיו, מהזיכרון, ציירתי ציור בין ריאלי לאבסטרקט, תעלת סואץ, חולות המדבר לפניה ותלוליות העפר אחריה, ומימיה הכחולים הופכים לאדומים. הציור נמצא עתה ב”יד לשריון” בלטרון. 

    הנה נתלו על קולבים אלו, בנוסף לבגדים, סיפורים מחיי, צמודים אליהם מבלי הפרד.

    1 במאי 2020


    *Irena Powell. The Daughter Who Sold Her Mother, A Biographical Memoir. AuthorHouse UK, 2016, p. 347.  

    יונה סידרר

    יונה סידרר פרסמה ספרי שירה אחדים בעברית, באנגלית וגם ביפנית. "מלוא גביע צוף" (1993), "וכל הזמן געגועים, רישומים מהדרכים" (1998). ספרה "סיפור משפחתי" (2004), מספר בתמונות ומלים את קורות משפחתה. שלושתם בהוצאת ירון גולן. הספרים Love and Landscapes - שירים וסיפורים קצרים באנגלית, "מכאן ומארצות אחרות" – שירים בעברית ויפנית. כמו כן יונה מציירת. שתי אסופות מציוריה יצאו לאור: "עולמות רחוקים-קרובים" – הציגה תערוכה בגלריה אפרת בתל אביב 1993, "ציורים וחפצים" – הציגה תערוכה בגלריה מילתא ברחובות, 2019. ב-1992 תרגמה לעברית את הספר "כר הדשא" מאת נאטסומה סוסאקי, בתמיכת "קרן יפן" להוצאה לאור. יונה היא ד"ר לכימיה ממכון ויצמן למדע, ובעלת תואר מוסמך במינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. עסקה במחקר ופיתוח בתעשייה האווירית לישראל ובמערכות סולריות לייצור חשמל במרכז הלאומי לאנרגית השמש בשדה בוקר. עבדה כמדענית ביפן, ארה"ב, אנגליה ואיטליה. בשנים האחרונות עוסקת בהיסטוריה של מדע ותרבות ביפן. מאמרה האחרון בנושא יפן התקבל לפרסום בסובסטנציה, עיתון בינלאומי להיסטוריה של הכימיה, בספטמבר 2020. משתייכת למרכז אדלשטיין להיסטוריה ופילוסופיה של מדע, טכנולוגיה ורפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים.

    מה דעתכם?

    • 1
    • 1
    • 2
    • 2
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בדרך לסנטיאגו

    ירון אביטוב
    הביואיק של לואיס, מודל חמישים ושש, השנה שבה הבארבודו (מזוקן, כינוי...

    שָׂפָה מַרוֹקַאִית

    שׁוֹשַׁנָּה קַרְבָּסִי
    (1) בְּמָרַאכֶּש שְׂפַת אֵימֵי מִתְגַּלְגֶּלֶת טִבְעִית, בַּת בַּיִת בְּמַמְלֶכֶת הַשָׂפוֹת שֶׁל...

    חמישים

    אבי גולדברג
    כחודשיים לפני התאריך היא כבר חשה שההכנות החלו. לא צריך להיות...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית