איזה חלום מאיץ בך להוסיף ולכתוב?

החלום להתעשר מספרות. למרבה המזל, החלום הזה לא יתגשם לעולם, ולכן, אמשיך לכתוב לנצח.

על מה ספרך החדש, "כותבת הנאומים"? מי לדעתך יקרא או קרא את הספר שלך?

הספר מספר על עיתונאית שנחשפת במקרה לסוד אפל מעברה של פוליטיקאית מזרחית שנויה במחלוקת, ומרגע הגילוי היא נסחפת לתוך מערבולת של גילויים ותהפוכות בכמה נושאים, כשהחזק מביניהם הוא העיסוק בהורות אוטומטית – נושא שבקושי טופל בספרות. אני מקווה ש כ ו ל ם יקראו את הספר שלי. אני חושבת שכל מי שיקרא אותו, לכל הפחות, ייהנה מן הקריאה ומן המתח, ואולי (אם יהיה לי מזל) גם יגלה דברים חדשים על טבע האדם.

כותבת הנאומים. מגי אוצרי

האם הכתיבה היא בשורות קצרות או ארוכות?

ארוכות. לעיתים ארוכות מידי (ותודה לאל על קיומן/ם של עורכות ועורכי הלשון בעולם הזה).

אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

לרוב, אם מדובר במשרד קבוע – מדובר במיצב של ניירות שאינו מבייש שום תערוכה מחתרתית. לפיכך, לאור הבלאגניזם הטבוע באופיי, אני משתדלת לנוע ולנוד ממקום למקום עם הלאפ טופ, אל בתי קפה או מרחבי כתיבה משתנים – שם אני מנועה מלצבור ג'אנק, הצוות בוודאי לא יאפשר לי את זה.

האם יש לך משמעת כתיבה, איך?

יש לי משמעת כתיבה מדאיגה לעיתים. כשאני כותבת, אני עובדת בשצף – לא אוכלת, לא שותה, לא הולכת לשירותים. בסוף היום, אני מגיעה הביתה מיובשת וראשי כואב. עם כל חדוות היצירה, תקופות הכתיבה הן סיוט עבורי, בדיוק בגלל זה, זה מדאיג.

איך אפשר לדעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

יש לו התחלה, אמצע וסוף. די לי בכך. וגם אם זו רק טיוטה התחלתית, וגם ברור לי שהוא לא מספיק טוב, כשיש לי את השלד הראשוני אני יודעת שהגיע הזמן לתת לעורכת שלי, תמר ביאליק, לקרוא אותו. אני סומכת עליה כל כך, שאני יודעת שאחרי שתקרא אותו נצליח להפוך אותו לטוב ביחד.

במה את עוסקת חוץ מלכתוב?

אני עובדת על הדוקטורט (המרתק, לדעתי, אבל אני קצת משוחדת) שלי במשפטים, שבעיקרו מנתח את היחס המשפטי הרצוי להומור פוגעני. יש לי שני מנחים שאני מאד אוהבת – פרופ' אסא כשר ופרופ' מנחם מאוטנר – ואני לומדת מהם המון. כיף לי!

אפשר להתפרנס מכתיבה?

ובכן, לא.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?

תמיד חלמתי לכתוב, אבל זה נראה לי תמיד כמו חלום בלתי מושג שאין לי סיכוי להגשים, ולכן לא העזתי לכתוב, אפילו לא למגירה, מחשש שזה יתפרש כאיזו הצהרת כוונות שנראתה לי תמיד כביטוי לחוסר מודעות עצמית. בפועל, התחלתי לכתוב רק בגיל 28, כשכתבתי את הפרק הראשון של "שתי השמשות של דדיקה" – ספר ביכוריי.

מגי אוצרי. צילום: סם שמעון ג'קסון

מי נראה לנגד עינייך בשעת כתיבה?

אני. וזה לא קל.

האם את דומה לדמויות שלך?

חד משמעית, כן. אני מכניסה לתוך אפיון הדמויות שלי את כל מחשבותיי הפרוורטיות והכמוסות ביותר, אלו שלרוב אני מתביישת בהן מכדי לספר עליהן למישהו. במובן מסוים, הדמויות שלי הן אני בגרסתי החשופה והפגיעה ביותר.

האם הסיפור נבנה מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי?

לפני הכתיבה יש שלב ארוך מאד של "הבשלה" שאורך מספר חודשים. במהלך התקופה הזו, אני בונה תשתית כללית לעלילה, אבל גם היא לפעמים משתנה לאורך הכתיבה. עם זאת, לרוב, אני לא מתחילה בכתיבה לפני שאני יודעת בוודאות מה יהיו ההתחלה והסוף.

מאיזה סגנון כתיבה את מנסה להתרחק?

אני מאד מאמינה שספרות צריכה להיות מושתתת על הסיפור, במובן שאל לה להיות מכתם אידאולוגי או מאמר פילוסופי. בוודאי שאני מאמינה שספרות צריכה לשאת בתוכה רבדים נסתרים ומסקנות בלתי נמנעות בנוגע לערכים ולמוסר, אבל לדעתי – אלו צריכות לעלות מן ההתפתחות העלילתית, ולא להיאמר במישרין. בואו נגיד שאני הרבה יותר מתחברת לכתיבה של סופרים אירופאיים מן המאה ה-18 וה-19, ופחות לספרות האמריקנית בת ימינו, שעסוקה לדעתי יותר בצורה ופחות בעלילה.

איך את מתכתבת עם מחויבות? עם החברה? הממסד?

באופו שאני מקווה מאד שהוא ביקורתי במידה הראויה, ולא רק לשם הביקורת. אני מאד מאד מאמינה בכך שספרות צריכה להיות מוסרית – לא במובן שהיא צריכה להיות משל מוסרני, אלא במובן שהיא צריכה להציג תמונה מלאה ולא חד-צדדית של התוצאות הנובעות ממעשים בלתי מוסריים. אני מקווה מאד שהספרות שאני כותבת היא מוסרית, במובן הזה.