ורד טוהר, ילידת באר שבע. ספר הפרוזה שלה, "שלג ודובדבנים" (בטאון שירה 2018), כתוב בעברית ורומנית במקביל בניסיון לייצג תודעה של בני מהגרים אשר חיים בשתי שפות.

---

בילדותך, רצית להיות אמנית, סופרת?

בעצם התחלתי מציור. ציירתי שנים רבות בכל מיני מסגרות ועד היום אני מקשקשת לי מידי פעם. אגב, כשילדיי היו קטנים נהגתי לצייר להם המון: טירות, נסיכות, אבירים, חיות, ספינות, מטוסים – והם ראו כמובן מאליו שאמא יודעת לצייר להם כל מה שהם מבקשים, זה בכלל לא נראה היה להם מוזר או יוצא דופן. במעבר לחטיבה העליונה החלטתי לא ללמוד במגמת אמנות אלא במגמת פיסיקה, מה שהפך את ההורים שלי ליותר רגועים בנוגע לעתיד שלי. ואז במקום להמשיך ללימודי רפואת שיניים פתאום נרשמתי ללימודי ספרות אז כנראה שלא לגמרי ברחתי מהאמנות.

האם את כותבת במכה אחת?

כן. יש לי מעין התפרצויות של רעיונות שאם לא אכתוב אותם מיד הם נעלמים ונשכחים אחר כך. קצת כמו חלומות לילה. אני גם נוטה לא לתקן אחר כך את מה שיצא. לטוב ולרע.

איזה ז'אנר מדבר אלייך?

יש לי תקופות. בילדות קראתי המון רומנים היסטוריים. אחר כך היתה תקופת מד"ב ופנטזיה. אחר כך הגיעה תקופת דרום אמריקה. בשנים האחרונות אני קוראת בעיקר ספרות נשים, מתחברת לספרות שמזוהה עם הגירה או פריפריה חברתית, אוהבת ספרות להט"בית, ספרות שחורה. יש משהו אותנטי, גולמי, לא מתחנף ולא מתייפייף ביצירות הללו. יש בהן משהו זועם. אני אוהבת להרגיש את הזעם המבעבע מבעד למילים.

איפה את כותבת?

אני לא בטוחה שאני עונה לשאלה, אבל אני מתחילה תמיד בשרבוטים בעט על נייר ורק אחר כך עוברת למחשב. כל רעיון, גם בכתיבה המחקרית, מתחיל אצלי בגרף או באיזה תרשים או מיפוי גרפי של הרעיונות שלי, ורק בשלב הבא אני מתרגמת את הרעיון לפסקאות או טורי שיר. כפי שסיפרתי בשאלה הקודמת, אני ממשיכה לצייר כדי לחשוב, כנראה שלא נגמלים מזה.

אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

אני אוהבת להצטופף. לא צריכה שולחן גדול, לא צריכה חדר עבודה. כל מי שנכנס אליי הביתה יודע שאני כותבת בדרך כלל על שולחן המטבח. באמצע הבלגן של חיי המשפחה. זה הכי נוח וגם סימבולי באיזשהו מקום. המטבח הוא הלב, הוא הנשמה של הבית. לכן מובן ששם מתבשלת הכתיבה, תרתי משמע.

מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

כתבתי פעם טור על כך שהאישיות שלנו היא סך כל מה שקראנו בחיינו. אני מאמינה שיש דבר כזה "ביוגרפיה ספרותית" שהיום גם הייתי מצרפת אליה את הפליי ליסט ואת הפילמוגרפיה של החיים שלנו. אנחנו סך כל מה שגרם לנו לצחוק, לבכות, להתאהב, להזדעזע, לפחד ממנו, להעריץ אותו. החוויות התרבותיות שלי בתור ילדה השפיעו עליי מאוד. למדתי על העולם ועל החיים מתוך ספרים.

האם ואיך את מצליחה לשמור על משמעת כתיבה?

בכתיבה המחקרית אני סופרת ממושמעת. לגבי השאר, ברור שלא.

האם כתיבה בסביבה מרעישה אפשרית עבורך?

לחלוטין כן. אני כותבת בבתי קפה, בשדות תעופה, ברכבות. נהפוך הוא, רעש קל ברקע, אנשים חולפים, מוסיקה, כוס קפה – כל אלה דווקא עוזרים לי להתרכז. היום אני כבר לא מסוגלת להתרכז בספריות דמומות, יש בזה משהו לא טבעי למהלך הטבעי של החיים, כי החיים הם בעצם מכת רעש.  

מה בולם או מרחיק אותך מכתיבה?

ענייני פרנסה כמובן. בדיוק כפי שדליה רביקוביץ כתבה: "לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר, אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ."

האם את משתפת אחרים בטקסט לפני הפרסום?

מעט מאוד, ובכל פעם שעשיתי את זה התחרטתי אחר כך.

מה את עושה חוץ מלכתוב?

בהכשרתי אני חוקרת. למעשה בזה אני עסוקה במרבית הזמן כבר שנים רבות. שזה לכאורה גם כן כתיבה, אבל כתיבה מסוג שונה לגמרי. מובן שיחד עם המחקר יש גם חובות הוראה, הנחייה של תלמידי מחקר ומילוי תפקידים שונים בתוך המערכת האקדמית. הכתיבה המחקרית כל כך שונה מהכתיבה הספרותית, שהפער ביניהן הוא לרוב בלתי אפשרי עבורי. כמו להפעיל אונה ימנית ואז לעבור לאונה השמאלית. אני ממש זקוקה לשינוי תודעתי כדי לעבור מצד אחד לשני. שני הצדדים הללו מסוכסכים ביניהם קשות אצלי בתודעה. מכבים אחד את השני.

עם איזה משורר היסטורי היית רוצה לדבר?

שאלה קשה. הייתי מחפשת אישה, כמובן, ואז מגיעה לשוקת שבורה כי כמה נשים משוררות היסטוריות כבר היו? לכן אבחר בסופרת וירג'יניה וולף. היא הסופרת שעזרה לי להבין את עצמי, הן ברמה האישית והן ברמה המגדרית. היתה לה כפי הנראה עוצמה אישיותית נדירה. ובכלל, הייתי מוכנה להיות זבוב על הקיר במפגשי חבורת בלומסברי. נדמה לי שהיה שם מעניין.