close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מחלקת אבדות

    יובל פז | סיפורים | התפרסם ב - 23.06.20

    במודעה היה כתוב: “דרוש עובד לפרויקט מיוחד לזמן קצר בדואר ישראל. העבודה פיזית ומחייבת אחריות וסבלנות. מתאימה לחיילים משוחררים ולסטודנטים. שכר נאה.” התקשרתי, ומיד הוזמנתי לפגישה. נסעתי בשני אוטובוסים, וכשהגעתי ראיתי בניין ישן, אפרורי ומתפורר ועליו רץ הצבי האדום. מנהל הפרויקט, איש קטן ששיערו הלבן המדובלל כיסה את ראשו הפחוס, נראה כאילו עבר סחיטה במכונת הכביסה. הוא לבש סוודר צמר ירוק מהוה שמחלקו העליון בקע צווארון צהוב ענק, שהזכיר לי עלי כותרת של חמנית המביטה אל השמש.  

    האיש הוביל אותי בצעדים מהירים אל אולם החבילות, ומבלי לשאול אפילו לשמי, פתח בהסבר נלהב אודות העבודה החשובה המצפה לי, שבסופה ייאספו הנתונים עליהם אדווח, ובזכותי דואר ישראל ייכנס לעידן חדש של מהירות ויעילות. מעבר להתייעלות בעבודת הדואר, הבטיח האיש כי “אנו עומדים בפתחה של מהפכה ממש, שאם תצליח, לא יהיה עוד צורך במחלקת אבדות כי כל החבילות יגיעו בבזק ליעדן.”

    “העבודה פשוטה מאוד, אך דורשת ריכוז ודיוק,” אמר האיש הקטן והוסיף בעברית מיושנת וקצת מוזרה: “עליך, בחור צעיר וחביב, להעביר במו ידיך את כל החבילות הארוזות שמונחות להן בעגלה העמוסה אל העגלה הריקה העומדת בסמוך לה. עליך להישמר פן תיפול חבילה זו או אחרת על הארץ, ונזק ייגרם לנמצא בתוכה. בסיום העברת החבילות, רשום את מספרן המדויק בטופס הזה.” הוא הושיט לי קובץ דפים זהים שעליהם היתה טבלה, שכותרת העמודה הימנית בה היתה: “עגלה מספר”, וכותרת העמודה השמאלית בה היתה: “מספר חבילות”. הנהנתי כמבין את גודל האחריות, אף שלא הבנתי מה הקשר בין עבודת הספירה שעלי לבצע לבין מהפכת ההתייעלות שבסופה לא יהיה עוד צורך במחלקת אבדות. שאלתי כיצד עלי לבצע את הספירה מבלי להתבלבל. האיש הסביר בסבלנות של בעל ניסיון: “בחור צעיר וחביב, בתום העברת כל עשר חבילות מהעגלה האחת אל רעותה, סמן לך על הנייר קו אחד. כאשר העגלה האחת תתרוקן ורעותה תתמלא, ספור את כל הקווים שסימנת, הכפל בעשר ורשום מיד את המספר המדויק בטבלה שבטופס שנתתי לך. רק אל תשכח להוסיף את מספר החבילות האחרונות שלא יזכו לחגוג יום הולדת עשר,” מלמל, מצחקק לעצמו, כמי שנהנה לשוב על אותה הברקה לשונית-ציורית מבדחת שהמציא. רציתי לשאול כמה שעות עלי לעבוד בכל יום ומה יהיה השכר, אבל האיש הקטן הסתובב לאחור ובצעדים קלילים נעלם.

    כך נותרתי לבדי באולם ענק בו ניצבות עשרות עגלות מלאות בחבילות ועגלה אחת ריקה. כל עגלה שהתרוקנה שימשה למילוי החבילות מהעגלה המלאה שאחריה. התלבטתי אם להתחיל בכלל בעבודה, או פשוט להסתלק משם במהירות, לפני שהאיש הקטן יחזור לבדוק את קצב עבודתי ודיוקה, ולפני שארשם כעובד דואר מן המניין. מראה העגלות המלאות עד להתפקע היה מייאש. לא הצלחתי לדמיין התמסרות לעבודה סיזיפית הדורשת שילוב בין מאמץ פיזי של סחיבה למאמץ מנטלי של ספירה אינסופית, גם אם במקטעים קבועים של עשר-עשר וסימון קווים שימנעו טעויות. היו שם חבילות קטנות שיכלו להכיל זוג עגילים או שעון יד, דרך חבילות בינוניות בגודל של קופסאות נעליים, ועד קופסאות גדולות שניתן להכניס לתוכן מכונת קפה, מיקרוגל או שואב-אבק.

    השעות נקפו, ונראה ששיירת העגלות לא התקצרה. טבלת המספרים החלה להתמלא: עגלה מס’ 1 – 879 חבילות, עגלה מס’ 2 – 566 חבילות, עגלה מס’ 3 – 901 חבילות, עגלה מס’ 4 – 845 חבילות, עגלה מס’ 5 – 680 חבילות. עגלה מס’ 6 – 724 חבילות. לאחר חמישה ימים החלטתי לייעל את קצב העבודה. במקום להעביר את החבילות אחת-אחת או שתיים-שתיים, כפי שעשיתי עד כה, העמסתי בידיי בין חמש לעשר חבילות ובתנועה מהירה ובטוחה השלכתי אותן לעגלה הריקה שהחלה להתמלא בקצב מהיר יותר מקודמותיה. ביום השמיני ויתרתי על הספירה המדויקת ועל סימון הקו לאחר כל עשר חבילות. זרקתי בכל פעם כמה חבילות שהצלחתי לאסוף בידיי יחד, ובסוף כתבתי בטופס את מספר החבילות המשוער שהעברתי. בינתיים איבדתי את ספירת הימים בהם עבדתי, ומספרים על מספרים הציפו את מוחי כמו נחיל דבורים שהתמקם על עץ וזמזומו הטורדני מפר את דממת הלילה.  

    כך חלפו ימים ושבועות, וטפסי הדיווח הלכו והתמלאו במספרים. מדי פעם הופיע האיש הקטן, התרשם מקצב העבודה, התפלא שאני נמנע מיציאה להפסקות, והציע לי לעבוד שעות נוספות. הוא הבטיח לי בונוס יפה אם אצליח לספור ביום עבודה את תכולתן של עשר עגלות. ידעתי שאין לי סיכוי להספיק כמות כזאת של עגלות, אולם הפיתוי לשדרג את שכרי לא הניח לי. בשלב זה הרגשתי מנוסה ומיומן מספיק כדי פשוט להעביר עגלה מלאה מצד אחד לצד שני, ובהערכה גסה לקבוע מהו מספר החבילות המונחות בה. בשיטה זאת יכולתי גם לספור ולהעביר מאה עגלות בשעה, אך כדי לא לעורר חשד, הסתפקתי בעשר עד שתים-עשרה עגלות ביום, כאשר את הזמן הרב שהתפנה לי מילאתי בקריאת עיתונים. הטפסים המשיכו להתמלא במספרים: 612, 883, 890, 728, 888, 799, 558, 931, 783, 694, 825…

    מדי בוקר המתינה לי שיירת עגלות חדשה, ובתוך דקות בודדות סיימתי את הספירה. שמרתי על דריכות למקרה שהאיש הקטן יופיע במפתיע, והייתי מוכן תמיד להסביר שבדיוק כרגע יצאתי להפסקה.

    ואז זה קרה. האיש הקטן הגיע מלווה בשני מאבטחים במדים אפורים. לכל אחד אקדח צמוד המזדקר מצדה הימני של חגורת המותניים ומכשיר קשר מחובר בצדה השמאלי, וממנו מטפס חוט דקיק ומסתלסל שבסופו אוזנייה זעירה תחובה באוזן. מאחוריהם הופיעו שלושה עובדים מבוגרים לבושים בסרבלים אדומים של הדואר, ידיהם מכוסות בכפפות גומי לבנות. האיש הקטן הביט אל תקרת האולם, שם היו תלויים גלאי עשן, הצביע לעברם, הציץ לעברי, וחייך.

    הוא אחז בידו קרטון חום מקופל, שבתוך עשרים שניות ובפעולת הרכבה פשוטה הפך לארון קשיח ובו שתי דלתות. מבלי לומר דבר, שני המאבטחים ניגשו אלי, הפשיטו אותי במהירות, תוך שהם נעזרים במספריים לגזירת החולצה והמכנסיים שלבשתי, חלצו ממני את הנעליים והסירו את הגרביים. נשארתי עירום. שלושת העובדים בסרבלים האדומים נכנסו מיד לפעולה. אוחזים ברולר של סרט הדבקה, השתלט כל אחד מהם על אזור בגופי, ובעבודה זריזה ונחושה החלו ללפף אותי ברצועות שקופות, כך שידיי צמודות לגוף ורגליי מחוברות זו לזו. כשסיימו את חלקם באריזה, חזרו לפעולה שני המאבטחים. האחד אחז בכתפיי, בעוד השני הניף את רגליי באוויר, וביחד הם הכניסו אותי לתוך קופסת הקרטון החומה. לפני שסגרו עלי את דלתות הארון המאולתר, הושיט האיש הקטן את ידו אל פניי, וכבעל ניסיון במלאכתו, הדביק סרט איטום שחור על פי. ניסיתי להתנגד, אך זה היה חסר סיכוי. צעקתי, אבל רק רחש חלוש של השתנקות נשמע בחלל ביתי החדש. קלטתי בליל מילים על שינוע ושילוח. מברג ננעץ בארון הקרטון שלי ונקודות אור חדרו פנימה לפני שדממה עטפה אותי. נשמתי באיטיות. לא חשתי כאב, גם לא פחד, ואפילו טמפרטורת החדר היתה נעימה. כעבור זמן שלא היה בכוחי להעריך, הבנתי שאני מונף באוויר ומונח על משטח מוגבה שנע על גלגלים. מבעד לחורים שבארון הקרטון חדר ריח נעים ומרגיע. הצלחתי לשמוע קול שהיה לי מוכר ולא זכרתי מאין, מסביר בסבלנות שמדובר בעבודה פשוטה מאוד, אך שדורשת ריכוז, דיוק ואמינות. עיניי נעצמו. כשהתעוררתי משינה עמוקה, שמעתי קולות דיבור מחוץ לארון בו הייתי כלוא. התפלאתי שהייתי נינוח ולא סבלתי מרעב או מצמא. לא היה בכוחי להעריך כמה זמן ישנתי והיכן אני נמצא כאשר לפתע נפתחו דלתות ביתי הצר, ומעלי ניבטו פנים זעופות של אדם שלא הכרתי, בחדר גדול שתקרתו היתה מנוקדת בגלאי עשן ובמנורות ניאון מסנוורות שהכבידו על עיניי. האיש החל להסיר מעלי את סרטי ההדבקה בידו האחת, בעוד ידו השנייה אוחזת בטלפון. שמעתי את תקתוק החיוג, ולאחר שהות את קולו המנסר בשפה שלא הכרתי:

    .Paketet har nu kommit från en förlustavdelning

    Du kan starta experimentet.

    לא ידעתי איפה אני נמצא, אבל אני חושב שהבנתי כמה מילים ממה שאמר האיש: חבילה, עכשיו, אבדות, אפשר, התחלה, ניסוי.

    ** מוקדש באהבה לדויד צ’יפרוט, לזכר ימי העבודה היפים בדואר ישראל.

    יובל פז

    מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. ספר השירים "תן למפלצות בשקט" ראה אור ב- 2013 בהוצאת אבן חושן.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מזג אוויר מטורף

    אלי תומר
    זה היה מוקדם בבוקר כאשר פרוסת הדג נתקעה בגרונו של יובל...

    אחרון העלים נָשַר מותק שלי

    ריקי דסקל
    מוּל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה בְּעָרִים זָרוֹת מִתּוֹךְ לוּחוֹת נְחֹשֶׁת בְּמַעֲלִיּוֹת מְמֹרָטוֹת בְּאִישׁוֹנֵי...

    שְׁרִיקוֹת הֲדָרִים

    אברהם ידידיה
    אָדָם עֵת לַכֹּל – לֹא! נֶחְפָּז לְיָמָיו, בְּקֹשִׁי אֶת הַזְּמַן מְמַשֵּׁשׁ....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית