close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יש לי סימפטיה – הומאז' לזכרו של משורר

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 31.03.23

    מאיר ויזלטיר, בין לטוב בין למוטב.


    מאיר ויזלטיר שנפטר עתה בגיל 82 היה משורר חשוב ביותר ברצף השירה עברית-ישראלית, בן נאמן של תפיסות ההקטנה של נתך זך ומתרגם מן הלשון האנגלית, בעיקר של ויליאם שייקספיר, אבל גם של פרוזה מודרנית מווירג'יניה וולף ועד מלקולם לורי. יש לו גם ספר קסום של מבחר אקלקטי משירת העולם הנקרא "פגימוֹת" שאני תמיד חוזר וקורא בו מפרנסואה וִיון ועד ג'ון אשבּרי. שם הוא מתרגם בעיקר שירה צרפתית, אנגלו-סקסית, רוסית וקצת יידיש. בשנת 2000 קיבל פרס ישראל לספרות ושירה. מבין שיריו שהולחנו זכורים לכולם: "יש לי סימפטיה", ו"שובי לפרדס".

    שנים כתבתי על מאיר ויזלטיר מתוך עניין בשירתו. בתחילה הייתי מעריץ טוטאלי ועם השנים נתפכחתי. הנה רצף רשימות שונות שלי על המשורר שהתפרסמו בבמות שונות במשך השנים. מאיר ויזלטיר שהשפיע עליי ועל תפיסותיי הפואטיות; מאיר ויזלטיר בין לטוב בין למוטב. יהי זכרו ברוך.

    מאיר ויזלטיר, רישום: רוני סומק. מתוך התערוכה "תמונה קבוצתית עם חברים", אוצר: מאיר אהרונסון, מוזיאון רמת גן, 2016.

    1.

    "דבר אופטימי, עשיית שירים", מאיר ויזלטיר, מהדורה חדשה + נספח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 125 עמ', 78 שקלים

    לא אגזים אם אכתוב כי ספר שירה זה משנות ה־70 הוא שיאו הפואטי של המשורר עד היום. ויזלטיר מתאפיין בשירים ישירים ובוטים שבמרכזם פעמים רבות שתי תמות: מין ואלימות. יש לו, כמו לכל משורר טוב, רגישות רבה למילים ולצירופים, ובתחילת דרכו הספרותית בשנות ה־60 הוא הפתיע בשירים מקוריים כמו "בוא תראה את המורדים שלי".

    אך בספר הזה הוא לכד דבר־מה שלא נתפס בעבר על ידי משורר. הוא תפס את תל אביב האחרת, עיר הבאוהאוס המתפוררת, עיר בלתי מרגשת, כפי שכתב בשירו הנודע "יש לי סימפטיה" שהולחן על ידי שלמה גרוניך; וכן את המעבר שלנו מארץ קטנה וסולידרית לארץ אינדיווידואליסטית וקפיטליסטית.

    ספר זה מתאפיין בשני מחזורים חשובים מאין כמותם לרצף השירה העברית־ישראלית, האחד הוא כאמור "שרטוטים תל־אביביים", וממנו אצטט לא רק את השורה "יש לי סימפטיה / לאנשים / שמתעקשים / בתל אביב", השורה שנישאה בשלטי חוצות בהפגנת המיליון בקיץ 2011, אלא את השורות היפות הבאות החותמות את המחזור: "שקט נמס / נמכר עתה בסופרמרקט / באריזה אטימה, במחיר מופקע".

    המחזור השני הוא "אלגיות על־יד חוּשים" שבו הוא ברגישות רבה טווה את האווירה של אחרי מלחמת יום הכיפורים, מלנכּוליה אחר אופוריה, הנה ציטוט: "שוב יורד אור חקי אפרורי / בענן דחוס ולא טהור / מול המרפסות הפעורות / של בתינו הנטויים בחול, // מול עצבּי פָּנים מתגעגעים / לרווחה בנגיעה של רוח סתו, / חלחלה קלה בלֶחי חרוכה, / שוב יורד אור חקי אפרורי:..".

    אל המהדורה החדשה הנוכחית מתווספים שני שירים שלא כונסו, האחד על מותו של המשורר האנגלי ו"ה אודן הנערץ על ויזלטיר, ואילו האחר העושה שימוש בפרפראזה על דברי שר החינוך דאז, יגאל אלון, שניהם בהחלט אבודים וטובים. על אף היותי בקי בשירת ויזלטיר, לא הכּרתים וזה רווח נקי.

    לעמוד הספר

    2.

    "השנים המופלאות, רשימות על שירת ויזלטיר", רפי וייכרט, ספרי עתון77 / הקיבוץ המאוחד, 150 עמ', 86 שקלים  

    אני התפכחתי מרה משירת מאיר ויזלטיר, אחרי שכחייל לפני עשרות שנים בנסיעות ארוכות להופעות בלהקה הצבאית הייתי קורא שוב ושוב את ספריו, אבל בן דורי בשירה רפי וייכרט לא. וייכרט, משורר, מסאי ומתרגם, בהגיע ויזלטיר לגבורות, בחר לקחת את כל הרשימות שכתב על משוררו האהוב במשך שנים ולהופכן למעין מונוגרפיה הפוכה מן המאוחר אל המוקדם, כתובה באופן מקורי, נגיש ומעניין ביותר.

    צריך לומר בכנות גלויה כי ויזלטיר עצמו הוא משורר ששווה מונוגרפיה. הן בגלל מרכזיותו בשדה הספרותי והן מפני שמהלך חייו כרוך בעליות ומורדות אישיים וחברתיים הנקשרים ישירות בחיינו כאן כחברת מהגרים הטרוגנית, ישראלית, שעליה כתב באהבה ובביקורתיות תוך ניסיון, לא תמיד מוצלח, כי בכל זאת יש לו סימפטיה, להתרחק משמץ סנטימנטליות.

    אלא מאי, הספר הזה מחלק, ובצדק, את שירת ויזלטיר למוקדמת ולמאוחרת, ועל אף שנכתב מתוך אהבה למשורר והוא קריא ביותר ונגיש לכל אדם ואינו לוקה בפרשנות יתר ובלי מונחולוגיה מיותרת המאפיינת כתיבה על… בכל זאת, ניכרת מתוך הכתיבה חולשתו של ויזלטיר כמשורר ואי היותו משורר מדרגתם של יונה וולך בת דורו או דוד אבידן הקודם לו בעשור.

    וייכרט כאמור מתחיל מן המאוחר והולך אל המוקדם, ועל אף שהוא מביא ציטוטים יפים אתה רואה, בדומה אגב למורו ורבו של ויזלטיר, נתן זך, את החזרה על אותם חומרים באותם אופנים, את ההתעקשות הלא ברורה על אי התפתחות כאמן, את התקיעות, את השחיקה השירית, תוך כניסה של איזה אינטלקטואליזם בורגני תרבותי המקהה את עוצמת שירתו של ויזלטיר הבנויה מעיקרה על מרד גברי, מין ואלימות, פרץ, סרקאזם, אירוניה, כעס. כל אלה מתעמעמים עם השירה המאוחרת שהולכת ומתעדנת משהו בעקבות דמויות מופת שיריות, כמו המשורר האנגלי ו"ה אודן, שויזלטיר הושפע מהן, ובשל היותו, אינני יודע מדוע, מי שלקח על עצמו להיות שומר החומות של התרבות החילונית המערבית, בין השאר כמתרגמן של יצירות מופת קאנוניות משייקספיר עד וירג'יניה וולף ומלקולם לורי.

    הרשימה של וייכרט הפותחת את הספר הנקראת "הלילה אנחנו קוראים שירים, עם פרסום מכלול השירים" מתייחסת לכינוס כתבי ויזלטיר בשלושה כרכים שראה אור בקיבוץ המאוחד, היא מופת, לא פחות מזה, על איך צריך לכתוב על מושא אהוב, במקרה זה משורר. היא פורסמה בשעתו קצת אחרת ב"עתון 77" והיא כתובה על פי האלף-בית המאיר ויזלטירי, מושגים מתוך עולמו הפואטי והנקשרים לחייו: גבריות, דת, תל אביב, מין, ביאליק, נתניה, לבנון, סונטות, פוליטי וכו'. בדרך מקורית זו נחשפת באופן אסוציאטיבי לקורא ההדיוט בקליפת אגוז, שירת ויזלטיר ברגעיה החזקים וגם חייו כמשורר. מי שלא קרא מעולם בשירת ויזלטיר, מוטב לו שיקרא מסה זו כסוג של מפתח לעולמו של המשורר. זו הרשימה הטובה ביותר בין העשר המצויות בספר.

    וייכרט גם יודע, בדומה למנחם בן המנוח, לנתח שירים יפה מבלי לשעמם את הקורא. ניתוח שירים כאמור יכול להיות עסק מַלְאֶה מאוד, תיכוניסטי ודידקטי, אבל לא היא. אתה הולך שבי אחר ניתוחיו הזורמים והמידתיים. וייכרט כותב על זיכרון ושכחה בשירת ויזלטיר, על האור בשיריו, על הצבעים בשיריו, בעיקר הוא נתפס, אולי בגלל האופנתיות המִגדרית, לצבע הוורוד שכביכול לא אמור לייצג שירה גברית, קשוחה ואנטי-סנטימנטאלית כשל ויזלטיר, מובן שאינו פוסח על השירים התל אביבים הנודעים במחזור המוכר "שרטוטים תל-אביביים" ובמקומות אחרים. הוא בודק את השמחה בשירת ויזלטיר, כן, יש דבר כזה וכמובן את המוות והקינה, וכמובן נותן דעתו יפה על משוררים הממשיכים את דרכו של ויזלטיר בשירה.

    מי לדידו של וייכרט ממשיך דרכו השירית של ויזלטיר בשירה? בראש ובראשונה יצחק לאור, אבל גם יוסף שרון, מרדכי גלילי, עוזי בהר, אלון אלטרס, אלי הירש, רובי שונברגר ויוחאי אופנהיימר. לא הייתי חותם על כל הרשימה הזו, אבל משורר שמושפע מוִיזלטיר מאוד והוא צעיר מכל אלה ואינו מצוין בספרו של וייכרט הוא יהודה ויזן. במבחר החדש שלו ויזן אפילו מסנגר על שם הספר החלש ביותר של ויזלטיר "מחסן" בפרגמנט בפרוזה הנושא שם זה. בעוד שנתן זך קבע בצדק, זה אף מצוטט בפרגמנט, כי "מה כבר אפשר לצפות ממי שקרא לספר שלו מחסן מה זה ככה מתייחסים לשירים? משהו ששמים בבוידעם במחסן אה!". ויזן בפרגמנט הרטורי היפה והגברי שלו מוכיח את זך כי מחסן יכול להיות מקום מרתק עם שלל מיני חומרי בנייה ותיקון, אלא שהספר של ויזלטיר ההוא אינו באמת כזה ולמרות שוייכרט מנתח אותו לעילא ולעילא הוא קובע בצדק כי הוא רחוק משלמות, אך לטעמי לא די ביקורתי כלפיו.

    צריך לומר ביושר כי מונוגרפיה מעין זו הכתובה היטב וברגעים מסוימים ממש מרתקת, אולי אומרת משהו על מושא הכתיבה עצמו ואיכותו. ועם זאת לא השתכנעתי כי ויזלטיר הוא משורר מדרגתם של וולך ואבידן, ודאי לא של ביאליק, אלתרמן או אצ"ג. שיריו המוקדמים חזקים מאוד ושיריו המאוחרים הולכים ונחלשים ואנחנו נשארים עם המבחר "קיצור שנות השישים" והספרים "קח" ו"דבר אופטימי, עשיית שירים". ויזלטיר הוא משורר ויטאלי עד הספר "מכתבים ושירים אחרים". אחר כך מדי פעם הוא מבליח עם שיר חזק, לעתים נדירות כמו השיר "טקסט" בספרו האחרון "האדם הנידף", שהוא מעין מונולוג של הומרוס כאיש זקן לקהלו, אבל אין רבים כאלה בשירתו המאוחרת. יוצא אפוא שהשנים המופלאות הן השנים המוקדמות.

    לעמוד הספר

    3.

    "האדם הנידף, או: סימני חיים בעשור השני של האלף השלישי, שירים חדשים 2009־2017", מאיר ויזלטיר, הקיבוץ המאוחד, 241 עמ', 96 שקלים

    פעם ביקשו חכמי הספרות למצוא חרוז לַשֵּׁם ביאליק, חיפשו בעברית ולא מצאו, אזי פנו לארמית, יגעו ומצאו ולבסוף כתבו: לֵית מָאן דְּפָלִיג כי משורר הוא נחמן ביאליק, דהיינו: אין חולקין על כך שביאליק הוא משורר. משפט זה טוב לומר אותו על מאיר ויזלטיר. אין עוררין על כך שמדובר במשורר מרכזי. כל שאר המשוררים, אפילו יהיו מקוריים ביותר, רק שורטים בציפורניהם את שערי הקָנון בניסיון להיכנס פנימה. נראה כי הזיכרון הקולקטיבי השירי שלנו הלך ונסתם בסוף שנות השבעים והמקום נעשה צפוף וצר מלהכיל את יושביו, וכעת הקָנון עומד בפני סדר חדש, לא ברור כל כך מהו ולאן פנינו מועדות.

    יוצא אפוא שספר חדש של ויזלטיר הוא בבחינת חגיגה לאוהבי השירה. אך נראה כי לויזלטיר קרה בדיוק מה שקרה למורו ורבּוֹ, נתן זך, האיש שממנו הושפע, וכיָדוּע הוא שכתב עליו בשעתו מאמר הרואה ב"שירים שונים" של זך מעין תנ"ך קטן. אבל זך עם השנים התנוון כמשורר וחזר על עצמו עד לזרא וזה גם מה שקרה למרבה הצער לויזלטיר. וזה חבל. כי ויזלטיר הוא אחד המשוררים שאהבתי בהיותי חייל צעיר, גבר עול ימים שמחפש את מקומו בעולם. הייתי נוסע באוטובוס של הלהקה הצבאית וקורא בשיריו. עד שגיליתי ששירה יכולה להציע לקורא הרבה יותר מבחינה חווייתית, כשפניתי אחורה ומצאתי את אלתרמן ואצ"ג, וגם אחרים.

    מהי תרומתו של ויזלטיר ומדוע בסופו של דבר הוא משורר נִגזרתי של תפיסת זך? זך, אבידן ועמיחי – לא רק דָּגלו בשירה משוחררת מכּבלי החרוז והמשקל, הם גם דָּגלו בתבנית ההקטנה בחזקת המינימום זה המקסימום. זה בא לידי ביטוי בשלושה אופנים: אירוניה בשיר, שימוש באוצר מילים מוגבל במכוון – אם כי לא בהכרח תמיד יומיומי, ובפאתוס שמפילים אותו אפיים ארצה – כלומר לבּאתוס. ויזלטיר סיפק לנו רגעי שיר נדירים בשנות השישים והשבעים וגם קצת בשנות השמונים, ולקח את אופני השירה האלה למקומות פחות מנומסים וספרותיים, והרבה יותר גבריים ובוטים. זה בא ישיר וחזק ובלתי נשכח כמו בספרים "פרק א פרק ב", "קח" ו"דבר אופטימי, עשיית שירים". טון זה השפיע רבות, אולי יתר על המידה, על יצחק לאור, למשל. תרומה נוספת של ויזלטיר היא העברת הוויית המקום במילים פשוטות. הלוקאליות הישירה שלו בשירי תל אביב לא תישכח.

    אך עם השנים חלה אצל ויזלטיר איזושהי התעדנות שלא לטובה. אולי מפני שהפך מתרגמו המובהק של שייקספיר, צץ איזשהו אקט סובּטילי תרבותי שלא היטיב עימה. המין והאלימות שהתאפיינו בישירוּת כתיבה ובספונטניות מִשיר מוקדם ונהדר כמו "בוא תראה את המורדים שלי" ועד המחזורים הקלאסיים שעליהם תפארתו כמו "שרטוטים תל-אביביים" ו"אלגיות על-יד החושים", התחלפו בניסיון לחנך אותנו, הקוראים, מהי תרבות טובה ובאיזה טון אלגי מהורהר שויזלטיר, להבדיל ממשוררים אנגלו-סקסיים נערצים עליו כְּוִיסטן יוּ אודן, אינו חזק בו. עד כדי כך נחלש ויזלטיר כמשורר ששתק שנים לא מעטות ממש כמו מורו ורבּו נתן זך, ולבסוף כשכבר הופיע עם ספר שירים רחב היקף נערמו השירים זה על גבי זה בלא הבחנה, והספר כשמו כן הוא היה "מחסן" שבו הכול נכנס ללא שום חוש של ביקורת עצמית.

    גם בספר הזה, ששמו הארוך והיומרני מזכיר לא מעט את ספרו העבה של נתן זך: "כיוון שאני בסביבה, בצד השני של שינקין, שירים לספר חדש, בחרוזים ישנים וחדשים", נכנסים שירים חלשים שויזלטיר לא היה מכניס אילו היה צריך לערוך את הספר הזה למשורר אחר. התמה המרכזית המיתוספת לספר מלבד התמות המוכרות שלו היא הזִקנה ואיתה כמובן גם המוות. ויש לו גם שירים יפים, פשוטים וחכמים בעניין זה, כמו השיר הבא: "הטקסט הוא כל מה שאני זוכר היום. הטקסט וּשמי. / הוֹמֶרוֹס, אומרים לי ידידיי הבאים לבקר, / סַפֵּר לנו על השנים המופלאות, המהוללות / עם חבריך המתים כשעוד היו מלאי חיים ותאווה, / סַפֵּר על המקומות הרחוקים, על טִלטוּלי ההפלגות, / על הנשים היפהפיות באיי הים, וגם בנות המקום – / על כל המַראות שנגלו לעיניך / לפני בוא העיוורון. // אבל אני כבר יכול לספר להם רק את הטקסט. / רוצים לשמוע שוב על הקיקלופּים ועל שירת הסירֶנות? / או אולי על שיחתו של אודיסאוס עם אֶבְמֵיאוֹס, / רועֵה החזירים הנעלֶה, שדיבר כחכם באדם? / אגולל כל פרשה שחשקה בה נפשכם, כל שיר באודיסיאה. // אך את הטקסט יוכלו לקרוא מתוך הדף, / אם יתחשק להם. לכן אין הם צריכים אותי – / זָקֵן רָפֶה, עיוור, שזיכרונו בוגד בו." ("הטקסט).

    אתם מבינים? כבר לא צריך את המשורר. די לנו בטקסט. זָקֵן הִנְּךָ, כְּלַךְ לְךָ! הסתלק מכאן. המשורר מיותר ושיריו נותרים לאחרים. הוא כבר אינו רוצה לספר לנו על זמנים אחרים, על המשתָאות עם יונה וולך ויאיר הורביץ, על הבוהמה של שנות השישים. הוא נותר והוא עייף. נשארנו עם הטקסט. ואכן עמודי הספר הראשונים כאמור מבטיחים למדי, ואז חלה ההידרדרות והכול נכנס בלי שום בקרה, כמו למשל השיר החלש והרע הבא: "את חושבת: / הפטמות שלי גדולות מדי. / ואומרת: / הפטמות שלי גדולות מדי. / את אומרת: / התחת שלי לא מה שהיה. / פעם אהבתי אותו, / פעם היה ממש יפה. / מזל שאתה / אוהב ת'תחת שלי יותר ממני." ("חושבת, אומרת"). טוב היא ישירה, בוטה, כמו שויזלטיר אוהב, פיה וליבה שווים. אצלה כנראה האמֶת בבית היא לא כמו מֵת בבית, אם לעשות פרפראזה על שורה נודעת של ויזלטיר, אבל זה גם מיזוגיני למהדרין וגם סתמי להחריד.  

    11 שערים, לא פחות. יש לספר הזה: על האני, על הנשים, על הערים, על הזִקנה והמחלה, על שגרת היומיום, על ידידה שאבדה, אבל עיקר חולשת הספר היא בשירים של ויזלטיר על מעשה האמנות, ובייחוד העיסוק המתנשא שלו בספרות של אחרים. הוא מלין, למשל, בשיר ארוך על הפרוזה הישראלית העכשווית בקווים כלליים, אבל אין לו באמת משהו חשוב לומר בעניין זה, ובכלל, מדוע שזה יעניין אותי בשיר? אדרבה, יתכבד ויזלטיר המלומד ויכתוב מאמר מאלף על נושא זה, כמי שכתב בתחילת דרכו כמשורר מאמר יפה ומשבח על קובץ הסיפורים "בכפיפה אחת" של עמליה כהנא-כרמון. אבל בדרך הרמזנית והביקורתית הזאת יש משהו חלש ופחדני שלא מתאים לויזלטיר. זו מחאה לייט, מחאת הנידף. אינני מתכוון לשירים המוקדשים לדליה רביקוביץ שבאה אליו בחלום וליורם קניוק, או לישראל פנקס וליהושע קנז, אלא לַשירים המתנשאים-משהו באגואיזם יבש על המילייה הספרותי, שלא לצורך, שירים חלשים לטעמי ויש רבים כאלה מחנכים ומטיפים. מדוע פחדני? כי ויזלטיר לא מבקר ישיר ולא נוקט בשמות, רק מלא בטענות כלליות. כבר עדיף אפוא רועי חסן המגדף ישירות את זך וקניוק ואנחנו יודעים היכן אנו עומדים. פה וָשם אתה מצליח להבין כי הוא בז להערצת אלתרמן, אבל אלתרמן, צריך להודות על האמת, הוא מילוליָן גדול מזך וויזלטיר גם יחד.

    שירת ויזלטיר יש בה משהו משום הקונוס, הצרת הגליל, לעבר שיח אינטימי פנימי של קוראים. זהו המעבר המסוכן משנות החמישים לשנות השישים והלאה. כי ויזלטיר, על אף עוצמתו, הוא משורר דריווטיבי לזך, לעמיחי ולאבידן, ובכך הוא מֵצֵר את היקף קהל הקוראים של השירה בשיח פנימי הבא לידי סתימוּת ואי-קהל בשיאו בשירת שנות השמונים של חזי לסקלי המנוח, שאת המבחר שלו "באר חלב באמצע עיר" הביא לדפוס בשעתו ויזלטיר מתוך הערכה גדולה. ובאמת, להבדיל מזך, גם ויזלטיר בסופו של דבר הוא משורר ליודע ח"ן ומוכר יחסית מעט מחוץ לגבולות המיליֶיה, בעיקר לאנשי השמאל הרדיקליים החילונים ביותר. בשעתו נמנֶה עם חברי הרשימה המתקדמת לשלום של מוחמד מיעארי ומתי פלד ואמר כמדומני שיילחם רק אם העימות יגיע לגבולות הירקון. ובכלל, במשך השנים נתפס במילייה הספרותי כטוֹטֶם שינקינאי, שמאן חילוני של התרבות התל-אביבית. מזל שהיתה יונה וולך בשנות השישים, אשר חשפה את השירה לקהלים רחבים.

    שירת ויזלטיר חכמה ופתיינית בקריאה ראשונה. בקריאה שנייה ושלישית, כיוון שהוא עובד מעט בלשון, בעיקר באמצעות הקצב השבור, הוא מתמצה והשיר נחלש. ויזלטיר חזק בהזרות של מילה. הוא יכול לקחת מילה בנאלית ולשתול אותה בהקשר חגיגי שירי ולהפתיע אותך, או לקחת מילה או צירוף נדיר ויחידאי, ולשתול אותו בהקשר שירי פשוט ויומיומי וכך לאלף אותך בינה. ב"מכתבים ושירים אחרים" משנות השמונים זה היה, למשל, הצירוף, "פַּח יָקוּשׁ", ובספר הקודם זה היה הצירוף "מרוּדים וסונטות" וכאן מופיעה המילה "הנידף" שהוא גורם לך לחשוב עליה מחדש בקשר של זִקנה, התבּלות והתכּלות. ולי היא מזכירה אפילו את הילוכו של ויזלטיר ברחוב התל-אביבי כפי שהוא מתאר ממש באחד השירים שבספר. נכנסים כאן, בספר זה, כמובן אזכורים לשירים של ויזלטיר עצמו. אולי מותר למשורר במעמדו לעשות פרפראזות על עצמו, אבל בכל זאת זה קצת שחוק.      

    עטיפת הספר הזה בכריכה קשה אינה יפה בעיניי. על העטיפה מצויר מעין שלד אדם הדוחף כדור ולרגליו מין עוף. זה אמור להיות סיזיפוס א-לה קאמי. זה נראה יותר כשׁרבוט תיכוניסטי לא מוצלח, הציור הוא של רויטל לסיק. לעומת זאת, הצילום מאחור של זואי גרינדאה, שבו נראה ויזלטיר כבּאבּאיאגה, או סבתא זקנה, המניחה את ראשה בין כפותיה והוא בַּכּובע רחב התיתורה הנודע שלו, מביט בתֵמַהּ על כרוב ופלפל, מוצלח בהחלט. ויזלטיר תמיד ידע להצטלם לספריו. ב"מאה שירים" עם הסיגריה וחולצת ההיפּים, ב"דבר אופטימי, עשיית שירים" על ערימת גרוטאות של אלטע זאכן, וכאן בצורה הזאת, כי יש לו הומור, ציני, גם בשירים. הצילום מתכתב כנראה עם שיר קצר ולעגני של ויזלטיר על תופעת הקיימוּת הפושׂה במרחבים החילוניים ונראית לו כמחאת השׂבעים. אבל גם כאן העיסוק הוא תוך רפרוף ולא לעומק העניין. לכן אני מעדיף למשל את שיריו של חן ישראל יסודות המצוי מעברו השני של המתרס, הוא טבעוני אידיאולוגי חדור אמונה, שכתב ספר מצמרר בשם "תיקוני שואה".   

    הספר מדיף פומפוזיות כי ויזלטיר מייצר סביבו בשנים האחרונות אימה ציבורית כסמכות תרבותית. נראה כי חוש הביקורת אבד לו בשל המעמד הרם והוא אינו נועץ עוד בעורכים ובאנשי ספרות. ככה קשה לנהל דיאלוג ולקבל פידבק, וכשאין פידבק הכול טוב והכול נכנס. ויזלטיר בשיריו תובע מן החיים מידה של רצינות ולא קרקסִיות. את האמת הזו, את חמירות הסבר הזו, היה עליו להטיל לא רק על סביבתו אלא גם על כתיבתו. 240 עמודי שיר זה יותר מדי. למשל, על פני עמוד ענק ולבן מופיע הֶהָגִיג המֵימִי הבא: "היא אומרת: אני מגרפמֶנֶת באייפון / תוך כדי הליכה ברחובות תל אביב". זהו. זה השיר? אולי חגית גרוסמן המשוררת אמרה לו זאת, אולי מישהי אחרת, אבל איזו הצדקה יש לפרסום הזה אם לא קוראים לך מאיר ויזלטיר?

    מעניין לראות את ויזלטיר יוצא קצת כמשורר מהאגואיזם היבש שלו, שהוא לעיתים מחאתי ופעמים רווי רחמים עצמיים, וכואב מוות של מישהי שהיתה יקרה ללבו, מבלי לשים את עצמו במרכז ההוויה, אלא אותה. כוונתי למחזור השירים "שברי שיר מול יֶמְפָּה" שהופיע לא מזמן בספרון נפרד במהדורה מוגבלת לידידי המנוחה, וכעת מופיע בסוף הספר הגדול הזה. זה שער מעניין וחזק. יֶמְפָּה היתה ידידתו בנפש של ויזלטיר כמה עשרות שנים והיא אחותה של המתרגמת הנודעת נילי מירסקי ז"ל. המחזור הזכיר לי את "כְּסֶנְיָה", המחזור הנפלא של המשורר האיטלקי אֵאוּגֶ'נְיוֹ מוֹנְטָאלֶה, חתן פרס נובל, שכתב לזכר אשתו ותורגם לעברית בידי דן צלקה. הנה שורות יפות של ויזלטיר מתוכו: "דיברנו עלייך, והיא / זימרה פתאום את המילה שלך – / חרגול. / לא אבן תניח, אמרה / היא תציב שם חרגול." עדִין ויפה, פשוט וחכם.

    מעבר לתרומתו בשירים אותנטיים הרוויים מין ואלימות, תפס ויזלטיר בשנות השבעים רגע נדיר בהוויה הישראלית כמשורר שאינו אוהב את חירות האמירה, אם לעשות פרפראזה על שיר נודע שלו, הוא מאמין ששירה טובה משמעותה אנטִידיבּור. ויזלטיר תפס את השתנות החברה אחרי מלחמת יום הכיפורים ונתן ביטוי שירי עמוק לשבר הגדול הזה במחזור יפה כמו "אלגיות על-יד החושים" ובפרט בַּשיר " שוב יורד אור חָקִי אפרורי", ועל כך יש לו תרומה גדולה. אך ויזלטיר רוצה יותר מזה. הוא רוצה להיות המשורר הכּולי, האבּסולוטי. באחרית הדבר הוא מצמיד לעצמו את המושג הבּומבּסטי "שירה אוֹמניווֹרית", מושג שלקח מעולם החי, בקריצה לשאלה האקולוגית, ומשמעותו בלעז אוכל-כול. הוא מסביר: שירה בעלת מִנעד רחב ככל האפשר של תכנים וטכניקות. לא. ויזלטיר אינו משורר כזה, וכשהוא כזה, הוא הופך מֵימִי. אין ספק שזִקנתו של ויזלטיר הוֹבִישָׁה את חמדת נעוריו. עם זאת, אם לעשות עוד פרפראזה על שיר נודע ומולחן שלו, יש לי סימפטיה למשוררים שמתעקשים בתל אביב, יש לי סימפטיה למשוררים שמזדקנים בתל אביב, דבּה דבּה דבּה בּה.

    לעמוד הספר

    4.

    אימת הזִקנה בשירה הישראלית, מאיר ויזלטיר ואהרן שבתאי | שני שירים והערה לכבוד יום הזִקנה הבינלאומי

    הטקסט / מאיר ויזלטיר

    הַטֶּקְסְט הוּא כָּל מַה שֶּׁאֲנִי זוֹכֵר הַיּוֹם. הַטֶּקְסְט וּשְׁמִי.
    הוֹמֶרוֹס, אוֹמְרִים לִי יְדִידַי הַבָּאִים לְבַקֵּר,
    סַפֵּר לָנוּ עַל הַשָּׁנִים הַמֻּפְלָאוֹת, הַמְהֻלָּלוֹת
    עִם חֲבֵרֶיךָ הַמֵּתִים כְּשֶׁעוֹד הָיוּ מְלֵאֵי חַיִּים וְתַאֲוָה,
    סַפֵּר עַל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, עַל טִלְטוּלֵי הַהַפְלָגוֹת,
    עַל הַנָּשִׁים הַיְפֵהפִיּוֹת בְּאִיֵּי הַיָּם, וְגַם בְּנוֹת הַמָּקוֹם –
    עַל כָּל הַמַּרְאוֹת שֶׁנִּגְלוּ לְעֵינֶיךָ
    לִפְנֵי בּוֹא הָעִוָּרוֹן.

    אֲבָל אֲנִי כְּבָר יָכוֹל לְסַפֵּר לָהֶם רַק אֶת הַטֶּקְסְט.
    רוֹצִים לִשְׁמֹעַ שׁוּב עַל הַקִּיקְלוֹפִּים וְעַל שִׁירַת הַסִּירֶנוֹת?
    אוֹ אוּלַי עַל שִׂיחָתוֹ שֶׁל אוֹדִיסֵאוּס עִם אֶבְמֵיאוֹס,
    רוֹעֵה הַחֲזִירִים הַנַּעֲלֶה, שֶׁדִּבֵּר כֶּחָכָם בָּאָדָם?
    אֲגוֹלֵל כָּל פָּרָשָׁה שֶׁחָשְׁקָה בָּהּ נַפְשְׁכֶם, כָּל שִׁיר בָּאוֹדִיסֵיאָה.

    אַךְ אֶת הַטֶּקְסְט יוּכְלוּ לִקְרֹא מִתּוֹךְ הַדַּף,
    אִם יִתְחַשֵּׁק לָהֶם. לְכָךְ אֵין הֵם צְרִיכִים אוֹתִי –
    זָקֵן רָפֶה, עִוֵּר, שֶׁזִּכְרוֹנוֹ בּוֹגֵד בּוֹ.

    מאיר ויזלטיר דובר אלינו בשיר הזה מנקודת מוצא שאינה מוּכּרת לכל אחד ולכל אחת מאיתנו. זו הפוזיציה של המשורר הוותיק, המוּכּר והקנוני, שְׂבַע הקרבות הפואטיים והכיבודים. נכון, הוא מרחיק עדותו עד להומרוס העיוור, המזכיר כאן כמובן את המסורת המאוחרת יותר של הבָּארְדים הקֶלטים השרים את שיריהם בפני קהל מימי הביניים, גם הומרוס הקדום כנראה אמר את האפּוס בעל פה והיה בראש וראשונה משורר אוראלי, אבל ויזלטיר על עצמו הוא מדבר בעצם, אליו כמשורר מודרני וכיוצר הוא מתכוון. לא לחינם שָׂם ויזלטיר את השיר המצוין הזה בראש ספרו האחרון "האדם הנידף – סימני חיים בעשור השני של האלף השלישי" וקרא לו "הטקסט", במטרה להוכיח את מה שהמודרניסטים מאמינים בו עד היום שהטקסט בצד אחד והאדם בצד האחר. אלה שני דברים נפרדים הקיימים כשהם לעצמם.

    גם השימוש במילה "טקסט" ליצירת ספרות מקורה בתורות פורמליסטיות מודרניסטיות של תחילת המאה. ויזלטיר במכֻוון לא משתמש במילה יצירה או שירה, אלא בטקסט, משהו קר, נתחני ואובייקטיבי, על אף כל האִזכּוּרים השזורים לאודיסיאה שכולנו יודעים כי היא יצירה או אפּוס, או שירה גדולה. אתם מבינים? כבר לא צריך את המשורר. די לנו בטקסט. זָקֵן הִנְּךָ, כְּלַךְ לְךָ! הסתלק מכאן. המשורר מיותר ושיריו נותרים לאחרים. הוא כבר אינו רוצה לספֵּר לנו על זמנים אחרים, על המשתאות עם יונה וולך ויאיר הורביץ, על הבוהמה של שנות השישים. הוא נותר והוא עייף. נשארנו עם הטקסט. המשורר בתפיסה המודרנית חוצת התרבויות מסרגיי יסנין ועד יונה וולך צריך למות צעיר. לבעור כפרח לוטוס באש הגדולה המכלה של היצירה ולהיעלם. אבל לוויזלטיר, למזלו, להבדיל מוולך והורביץ, זה לא קרה. עם זאת, זו התפיסה הספרותית של דור המדינה ודור שנות השישים את הזִקנה. אין אצלם סובלנות כלפי התופעה הזאת.

    אליבא דהמשוררים הללו זִקנה היא דבר רע. אין באמת כזה דבר להזדקן יפה. אתה יכול להתאבד, או למות צעיר, או להתאבד בהדרגה מנוולת כמו דוד אבידן, אבל אין זִקנה יפה. הזקנה היא דבר מכוער ומוטב שלא היתה באה לעולם. אין השלמה איתה. כך היא נתפסת בשירה של המשוררות והמשוררים המרכזיים בדורנו שהספיקו לעבור איזשהו תהליך של קנוניזציה, בין אם שיריהם על הזִקנה נכתבו בהיותם צעירים כמו "ערב פתאומי" של אבידן המוּכּר יותר על פי השורה הראשונה שלו "אדם זקן – מה יש לו בחייו" ובין אם הם נכתבו ממש בשעת זִקנה כמו במקרה דנן של ויזלטיר האומר בשיר אחר בספר במעין הומור גברי: "אני קָרֵב מהר / וכבר נכנסתי לתחומי הגיל / שבו השאלה המתבקשת / העומדת על קצה הלשון, / היא: הוא עדיין פה? עודנו חי? / כן, כך אני מרגיש – אך רגשותיי / מעניינים את הסבתא. // איזו סבתא?" ("בזמן קָרִיב"). כותרת השיר היא כמובן שתי מילים מתוך תפילת הקדיש.

    קיצוני מכולם, ודאי מוויזלטיר, הוא המשורר אהרן שבתאי בעניין תפיסת הזִקנה כעליבות החיים. הנה, שיר מאוחר שלו, עכשווי, שלא מזכיר את המילה זִקנה בפירוש או ברמז, אבל השדה הסמנטי שלו רווּי בה, להיות משורר:

    אֵילוּ חַיִּים טוֹבִים –
    לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר.

    כְּשֶׁהָעוֹלָם תּוֹקֵעַ נוֹד,
    לִכְתֹּב "נוֹד"

    כְּשֶׁיּוֹרֵד גֶּשֶׁם,
    לִכְתֹּב "גֶּשֶׁם"

    וְלָדַעַת שֶׁלֹּא לְהַקְשִׁיב:
    וּכְשֶׁהָעוֹלָם תּוֹקֵעַ נוֹד,

    לִכְתֹּב: "דְּבַשׁ"

    כְּשֶׁיּוֹרֵד גֶּשֶׁם,
    לִכְתֹּב "אֵשׁ",

    "תּוֹלַעַת", "שָׁד",

    וּכְשֶׁשּׁוֹאֲלִים מִבַּחוּץ
    מִי חַי פֹּה בַּבַּיִת?

    לִכְתֹּב "אֶפֶס".

    וּכְשֶׁמִּתְעַקְּשִׁים לִשְׁאֹל,
    לִכְתֹּב "מֵת".

    התפרסם בסלונט ב – 29.09.22

    5.

    "פנקס הסונטות", מאיר ויזלטיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 89 עמ', 74 שקלים

    יש להתחיל דווקא מהסוף, כלומר מאחרית הדבר של הספר "פנקס הסונטות" של מאיר ויזלטיר. אחרית הדבר היא של פרופ' עמינדב דיקמן והיא קרויה "בין אחת עשרה לארבעה עשרה: טיול קצר בסונטות של מאיר ויזלטיר". זה טקסט מאלף בינה הכתוב ברוב חן, הן באופן כללי, על גורל הסונֶטה בעולם במשך מאות השנים שהיא קיימת, דיקמן כמובן מרחיב הרבה מעבר לסונטה הפטררקית והסונטה השייקספרית המוכרות לנו וההבדלים ביניהן, והן במגע עם השפה העברית ומשוררים עברים-ישראלים, עד הניתוח היפה, הנקודתי והלא ארכני, בגובה העיניים, של הסונטות של ויזלטיר עצמו. דיקמן משייך את הסונטות של ויזלטיר דווקא למסורת הגברית-חילונית של טשרניחובסקי ולא לזו הסובּטילית של ביאליק ויעקב פיכמן. ככלל, כל דבר שקראתי משל דיקמן הבן, תרגום או מחקר – אביו שלמה דיקמן היה מתרגם חשוב מהשירה היוונית הקלאסית וניכר בו שהוא בנו של אביו – הוא בית ספר לתובנות באשר למושא הספרות.

    באשר לויזלטיר עצמו, כאחרון המשוררים הקאנוניים המובהקים החיים אשר נותרו בינינו – ויזלטיר בשעה טובה הגיע לא מזמן לגבורות – הוא חש צורך עז לסכם את עצמו בכל מיני אופנים, אולי בשל הזמן החולף. אם בעבר הוא היה ממתין שנים אחדות וצובר שירים על גבי שירים מספר לספר אחרי שכבר צבר לעצמו מוניטין מוכח, הרי שהיום הוא מנפיק ספרים באופנים שונים בזה אחר זה בקצב מהיר: "שברי שיר מול ימפה" (הוצאה עצמית, 2016) "מכלול השירים" (בשלושה כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016) "האדם הנידף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018) "שירים לילדות נבונות" (ספר ילדים, אחוזת בית, 2018) וכעת "פנקס הסונטות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021). בזאת הוא דומה במקצת למשורר פנומן כמו דוד אבידן, שויזלטיר עצמו מאוד מעריך, שנהג לחתוך מבחרים נושאיים וצורניים מרצפי הכתיבה השירית שלו כמו "שירי מלחמה ומחאה", או "שירי אהבה ומין", שניהם בהוצאת לוין-אפשטיין. המצב הזה שויזלטיר יכול לעשות מה שהוא רוצה עם שיריו בכל הוצאה ולמחזר את הדברים עד לזרא כשאיש לא יבקר ולא יפצה פה, אינו לטובת שירתו.

    ובכל זאת, מדוע מעניינת הסונטה של ויזלטיר כמקרה מבחן בספרותנו? סונטה היא כאמור שיר בן 14 שורות, זה"ב בגימטריה העברית, המחולק במבנה המסורתי שלו לבתים בני 4 4 3 3 שורות. הסונטה המסורתית חרוזה ושקולה באופנים שונים. ההיצמדות של ויזלטיר לסונטה מעניינת דווקא משום שהצורות הסגורות והמבנים הקבועים הם אנטי שירתו. הוא בא ממסורת של מודרניזם עילי שביקש לשבור את הצורות ולפרק אותן. מה שויזלטיר כינה בשירתו המאוחרת טקסטים "מרודים", (לשון מרד) ולא סונטות, או כל צורה מסורתית אחרת. ואכן שיריו הגדולים והחשובים של ויזלטיר, ויש רבים כאלה, בעיקר בחצי הראשון של הקריירה השירית שלו, אינן סונטות או כל מבנה שירי אחר, אלא הן שירים פורצי צורה וחדשני תוכן. מ"בוא תראה את המורדים שלי", דרך המחזור "שרטוטים תל אביביים" הנודע שמתוכו שלמה גרוניך הלחין את "יש לי סימפטיה" ועד המחזור היפה "מכתבים ושירים אחרים". יוצא אפוא כי ויזלטיר חזק ב"מרודים" ולא בסונטות והוא בעצמו הודה לא אחת כי אביו בשירה הוא עזרא פאונד ואמו המשורר א. א. קמינגס. שניים האמונים לחלוטין על שבירת הצורות.

    את ההסבר למה דווקא הסונטה. מספק לנו ויזלטיר בהערה בת עמוד שצירף לשולי פנקס הסונטות. את ההערה הוא חותם בדימוי זכרי אופייני לו ואומר "כי בניגוד לצורות מסורתיות מקובעות אחרת, הסונטה מסוגלת לגילויי גמישות מפתיעים, היא יכולה להיות נערת גומי". כלומר הסונטה מאפשרת לאלפא מייל ויזלטיר להיות בכלוב ובו זמנית גם לפרוץ מתוכו, ואז לחזור אליו. עם זאת, חוק ויזלטיר שאימצתי לי מתקיים גם כאן. שירתו המוקדמת חזקה משירתו המאוחרת, כי ויזלטיר עבר תהליך של סובלימציה תרבותית בכתיבה שלו, כנראה מתוך רצון דידקטי משהו להיות שומר החומות של התרבות המערבית המעמיקה בעיניו, וככל שחולפות השנים מתרבות גם הסונטות בשירתו ואין זה בהכרח לטובה. גם בתכנים חוק ויזלטיר קיים ועומד: כל זמן שמופיעים בסונטות המין, האלימות, הגוף, הפיזיות, הפוליטיקה והחברה, הילדוּת הרחוקה וההתפכחות, ולמולם שירת האֵבל הקיומית למול המוות, הן חזקות. ויזלטיר טוב בכותבו רגש זועם המרסן את עצמו. את סונטות האינטלקט המדברות על אהבת המוזיקה והספרות, אני פחות אוהב, אם כי גם כאן יש להסתייג, כי לפתע אתה נתקל בסונטה חופשית וסינגולארית כמו "סונטה לפעמים מקבת".

    אבל גם בתוך הסונטות שעוסקות ביצר, כי שירי ויזלטיר הם שירי תשוקה ויצר ולא אהבה אידיאלית בנוסח הפטררקי, אתה מוצא שירים שהתיישנו אחרי מהפכת המי טו. דברים שפעם נפעמתי מהם וכעת אני נע בחוסר נוחות בקוראי אותם, והם נראים בעיניי פלקטיים ולא עוברים ולוקים בהחפצה. למשל הסונטה "עוד ס' שקספרית": "אמרי נא לי, פרחינה עדינה, / היש סיכוי שמבטך התם, / המרצד בחום עם דוק פנינה / וצווארך הציפורי החם, / ושתי כתפייך הנושמות לאט / מעל זוג השדיים הקטינים / (אך המתוחים ומנקרים בבד / במקורים קלים כאפונים), / ויריעת בטנך המרועדה / גלויות מכיסופי חיכוך נסתר, / ויריכייך השזופות בלא מידה, / והתחת הגואה, המכופתר / במכנסוני ג'ינס סמרטוטי: – / היש סיכוי שיזדיינו איתי?". ביידיש אומרים: סה פאסט נישט. לא יאה.

    אכן מהפכות מוכחות ומוצדקות של רוח התקופה כמו המי טו והטבעונות עוברות על פניו של ויזלטיר כאשר הוא מבטלם בידו האחת תוך זלזול, ויזלטיר מתעקש לקרוא לשירתו לאחרונה שירה "אומניווֹרית", כי כך הוא מגדיר את האדם והאמן, כאוכל כול וזולל ומקיא הכול, הגדרה די דוחה בעיניי שנשארת בתחום הפיזי ומבטלת בבוז רב את הרוחני שבאדם; גם כאן, תוכלו למצוא עדיין סונטות יפות שאינן פוליטקלי קורקט, המצליחות להעביר עליבות אורבנית טוטאלית ועצובה ב-14 שורות חזקות כמו "סונטה, שדֵי הקוקסינל" (אגב מילה מיושנת ביותר). "אם צעירה במעיל חורפי צמוד / לופתת עגלה מקופלָה / צולחת רוח בריצה קלָה / (השאירה לסבים את החמוד?) / ברחוב חשוף לים אפור – עמוד / אטום של אובך קם מן המצולה – / מול דמות גברית עולה כמו ממחילה, / צולעת בלי תפונה – מעין גימוד / של אטלס המכתיף – על פני גדר / קלופה מטיח ופרוצה, אל החצר / שאוֹר ערבית שיפה והרחיבה, / ובה נמכר לחלוחַ של קִרבה, / למוץ בסתר משהו חמים – / את שדי הקוקסינל המולחמים." שוב, די דוחה בדיעבד, אבל אותנטי.

    השפה של ויזלטיר כמשורר, גם בסונטות, היא ייחודית ביותר. מצד אחד זאת שפת המהגר, להבדיל מאבידן למשל, ויזלטיר עלה כנער לארץ מברית המועצות ואתה חש אצלו את אהבת העברית תוך גילויים בתוך השפה. תמיד ייקח איזה ביטוי או צירוף נדיר ויפיח בו חיים כמו "פח יקוש" למשל. הוא זהיר בשימוש בה, כפוליגלוט שזו לא המאמע לושן שלו הוא בודק בשבע עיניים כל מושג. דיקמן משווה את העברית שלו באופן מפתיע ומקורי למשורר אחר ותיק שהסתובב בתוכנו לפני קום המדינה כזר-מוכּר, חצי בפנים, חצי בחוץ, יעקב שטיינברג. ויזלטיר אכן יוצר בשפתו מעין מיתוח שכזה של העברית – פנים וחוץ, כשֵׁם מבחר הזוטא שלו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לבסוף אולי כדאי לסיים את הרשימה הזו לא בחמיצות המבקר ולא במרירות המשורר אלא בסונטת ילדוּת יפה משל ויזלטיר, השלישית מבין "שלוש סונטות מנוף ילדות", שלוש הסונטות הללו יפות להלל. "מרוץ רגלייך הקלות בחול / המלובָּן, לפני שלושים שנה / הרקיד את סודותיי. / הזמן שינה אותך ודאי ללא הכר. לשאול / מה הם חייִך, איפה אַת היום, / לא יעלה על דעתי המנוסה. / הן גם אני מין בהמת-משא, / אני מכיר את גְזר חיינו האיום. / אך די שאעצום את שתי עיניי / ברגע מכוון ולא צפוי: / החול אופף אותי, צח ואפוי, / ואַת, צוחקת לכבדות רעיונַי, / רצה אליי, כמו אין הזמן כפוי / עלינו כלל, והטירוף שפוי". הנוף בשלוש הסונטות הללו הוא רצף של סקיצות של פינות בעין התכלת, שכונה בצפון נתניה, שבה התגורר ויזלטיר בילדותו ארבע שנים וחצי בטרם עבר לתל אביב. ויזלטיר יודע היטב להעביר בשיר תחושה אותנטית של מקום ההופכת לרגש, מה שעשה במחזור "שרטוטים תל-אביביים" לתל אביב, הוא עושה כאן בשלוש סונטות לנתניה.

    "פנקס הסונטות" הזה הוא ספר המיועד לאוהבי ויזלטיר המובהקים, או לאנשים כמוני שאהבתי בעבר באופן טוטאלי ומתמסר את שירתו כחייל קורא שירה ולימים, כאשר נצטברו הספרים והשירים, נכזבה תוחלתי. מי שרוצה להכיר את ויזלטיר המעולה ממש לא חייב לקרוא את הספר הזה. הוא יכול להתחיל ב"קיצור שנות השישים" (הקיבוץ המאוחד) ובספרים הנהדרים שלו משנות השבעים: "קח" (סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד)  ו"דבר אופטימי עשיית שירים" (סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד). שם יתגלה המשורר במלוא תפארתו.

    אז הנה בפעם האחרונה השיר האגרופִי, הישיר והיחידאִי, "קח":

    "קח שירים, ואל תקרא / עשה אלימות בסֵפר הזה: / יְרק עליו, מְעך אותו / בְּעט אותו, צְבוט אותו. // זְרוק את הספר הזה לַים / לראות אם הוא יודע לשחות. / שים אותו על אש הגז / לראות אם הוא עמיד באש. / מסמר אותו, נַסר אותו / לראות אם יש לו התנגדות. // הספר הזה הוא סמרטוט של נייר / ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה / סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים, / בּוהֶה עליו נים ולא נים".

    לעמוד הספר

    להתראות! – מאיר ויזלטיר

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 2
    • 4
    • 1

    תגובות


    8 תגובות על “יש לי סימפטיה – הומאז' לזכרו של משורר”

    1. מיקי הראל הגיב:

      מצוות חכמים מלומדה, אתה יוצר כאן נגישות רחבה ועמוקה בסדרת מאמרים על המשורר ויזלטיר. איני מתהדרת בידיעה מעמיקה של שיריו אבל כתיבה כשלך זורקת אותי למים ואני לומדת לשחות טוב יותר.
      תודה על כך.

    2. רן יגיל הגיב:

      מיקי, משוררת וציירת יקרה, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה הכנה והמרגשת. חג שמח – רני

    3. אילוב הגיב:

      תודה על המאמר היפה והמקיף הזה. מפנה את הקוראים גם לתגובה קצרה שהתפרסמה באתר https://www.zivashamir.com/
      מתברר שויזלטיר היה די יהיר, אבל ליהירות שלו היו לפחות הצדקה וסיבה מספקת, שלא כמו אצל משוררים ואנשי-רוח אחרים שיש להם אולי נוצות יפות כשל טווס אך גם ראשם קטן כשל טווס. נתקלתי לאחרונה בכמה מהם.

    4. מיכאל רייך הגיב:

      תודה, רני יקר על סדרת המאמרים המחכימה והמעניינת. הכרתי רבים משיריו של ויזלטיר אך טרם התוודעתי לביקורת כה מקיפה ואפילו אינטנסיבית על שיריו של המשורר החשוב הזה מאיר ויזלטיר, מה שמעניק לי יתר בקיאות ביצירותיו, שהוא ערך בפני עצמו. כשציינת את העובדה שישנו מעין "מדרג" בשיריו לאורך שנות עבודתו הספרותית, נזכרתי ביהודה עמיחי ששיריו האחרונים טובים פחות מאלו היותר מפורסמים. הרהרתי לי על גורלו של המשורר המזדקן שרוצה כל כך לכתוב וליצור שוב ושוב יש מאיין, אבל לרוע המזל, איכות כתיבתו פוחתת כמו עיניו ההולכות וקהות. תודה, רני על הנאה צרופה וחג פסח שמח וכשר.

    5. חגית בת-אליעזר הגיב:

      רני יקר, רצף מאמריך הזה הוא כמונוגרפיה מעמיקה וביקורתית-מאוזנת על שירי מאיר ויזלטיר ותגובה מעריכה-אוהדת על רשימותיו של רפי וייכרט על משוררו האהוב.
      התענגתי על שפתך היצירתית, ובפרט על שמות התואר "אגרופי" ו-"יחידאי", אותם הצמדת לשיר "קח" של ויזלטיר, בהם אתה מתגלה כ "מילוליָן" בזכות עצמך.

    6. רן יגיל הגיב:

      אילוב היקר, אמרי אמת כתבת. שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה ומועדים לשמחה. רן

    7. רן יגיל הגיב:

      מיכאל היקר, אתה צודק באשר לעמיחי, אם כי הפער בין מוקדם למאוחר אצלו, לדידי, פחות מזה של ויזלטיר שהלך בעקבות זך ונתעדן ונידלדל לצערי. שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה ומועדים לשמחה. רן

    8. רן יגיל הגיב:

      חגית היקרה, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה הקשובה ומחממת הלב הזאת. מועדים לשמחה. רן

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עץ השדה

    חנה קב רוט
    "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית...

    פיירקס / מצלקת

    דפנה פלדמן
    פַּיְירֵקְס יָדַעְתִּי עַד כַּמָּה אִמִּי כְּעוּסָה לְפִי הַסֶּרְוִיס שֶׁפָּגַשׁ תַּ'רִצְפֵּה בַּתְּחִלָּה...

    רסיסים של אושר

    משה גרנות
    בחוץ התחוללה סופה, והתריסים חישבו להתנתק מן הצירים. סוזי התכרבלה בתוך...
    דילוג לתוכן