מאיר ויזלטיר ואהרן שבתאי | שני שירים והערה לכבוד יום הזִקנה הבינלאומי

הטקסט / מאיר ויזלטיר

הַטֶּקְסְט הוּא כָּל מַה שֶּׁאֲנִי זוֹכֵר הַיּוֹם. הַטֶּקְסְט וּשְׁמִי.
הוֹמֶרוֹס, אוֹמְרִים לִי יְדִידַי הַבָּאִים לְבַקֵּר,
סַפֵּר לָנוּ עַל הַשָּׁנִים הַמֻּפְלָאוֹת, הַמְהֻלָּלוֹת
עִם חֲבֵרֶיךָ הַמֵּתִים כְּשֶׁעוֹד הָיוּ מְלֵאֵי חַיִּים וְתַאֲוָה,
סַפֵּר עַל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, עַל טִלְטוּלֵי הַהַפְלָגוֹת,
עַל הַנָּשִׁים הַיְפֵהפִיּוֹת בְּאִיֵּי הַיָּם, וְגַם בְּנוֹת הַמָּקוֹם –
עַל כָּל הַמַּרְאוֹת שֶׁנִּגְלוּ לְעֵינֶיךָ
לִפְנֵי בּוֹא הָעִוָּרוֹן.

אֲבָל אֲנִי כְּבָר יָכוֹל לְסַפֵּר לָהֶם רַק אֶת הַטֶּקְסְט.
רוֹצִים לִשְׁמֹעַ שׁוּב עַל הַקִּיקְלוֹפִּים וְעַל שִׁירַת הַסִּירֶנוֹת?
אוֹ אוּלַי עַל שִׂיחָתוֹ שֶׁל אוֹדִיסֵאוּס עִם אֶבְמֵיאוֹס,
רוֹעֵה הַחֲזִירִים הַנַּעֲלֶה, שֶׁדִּבֵּר כֶּחָכָם בָּאָדָם?
אֲגוֹלֵל כָּל פָּרָשָׁה שֶׁחָשְׁקָה בָּהּ נַפְשְׁכֶם, כָּל שִׁיר בָּאוֹדִיסֵיאָה.

אַךְ אֶת הַטֶּקְסְט יוּכְלוּ לִקְרֹא מִתּוֹךְ הַדַּף,
אִם יִתְחַשֵּׁק לָהֶם. לְכָךְ אֵין הֵם צְרִיכִים אוֹתִי –
זָקֵן רָפֶה, עִוֵּר, שֶׁזִּכְרוֹנוֹ בּוֹגֵד בּוֹ.

מאיר ויזלטיר דובר אלינו בשיר הזה מנקודת מוצא שאינה מוּכּרת לכל אחד ולכל אחת מאיתנו. זו הפוזיציה של המשורר הוותיק, המוּכּר והקנוני, שְׂבַע הקרבות הפואטיים והכיבודים. נכון, הוא מרחיק עדותו עד להומרוס העיוור, המזכיר כאן כמובן את המסורת המאוחרת יותר של הבָּארְדים הקֶלטים השרים את שיריהם בפני קהל מימי הביניים, גם הומרוס הקדום כנראה אמר את האפּוס בעל פה והיה בראש וראשונה משורר אוראלי, אבל ויזלטיר על עצמו הוא מדבר בעצם, אליו כמשורר מודרני וכיוצר הוא מתכוון. לא לחינם שָׂם ויזלטיר את השיר המצוין הזה בראש ספרו האחרון "האדם הנידף – סימני חיים בעשור השני של האלף השלישי" וקרא לו "הטקסט", במטרה להוכיח את מה שהמודרניסטים מאמינים בו עד היום שהטקסט בצד אחד והאדם בצד האחר. אלה שני דברים נפרדים הקיימים כשהם לעצמם.

גם השימוש במילה "טקסט" ליצירת ספרות מקורה בתורות פורמליסטיות מודרניסטיות של תחילת המאה. ויזלטיר במכֻוון לא משתמש במילה יצירה או שירה, אלא בטקסט, משהו קר, נתחני ואובייקטיבי, על אף כל האִזכּוּרים השזורים לאודיסיאה שכולנו יודעים כי היא יצירה או אפּוס, או שירה גדולה. אתם מבינים? כבר לא צריך את המשורר. די לנו בטקסט. זָקֵן הִנְּךָ, כְּלַךְ לְךָ! הסתלק מכאן. המשורר מיותר ושיריו נותרים לאחרים. הוא כבר אינו רוצה לספֵּר לנו על זמנים אחרים, על המשתאות עם יונה וולך ויאיר הורביץ, על הבוהמה של שנות השישים. הוא נותר והוא עייף. נשארנו עם הטקסט. המשורר בתפיסה המודרנית חוצת התרבויות מסרגיי יסנין ועד יונה וולך צריך למות צעיר. לבעור כפרח לוטוס באש הגדולה המכלה של היצירה ולהיעלם. אבל לוויזלטיר, למזלו, להבדיל מוולך והורביץ, זה לא קרה. עם זאת, זו התפיסה הספרותית של דור המדינה ודור שנות השישים את הזִקנה. אין אצלם סובלנות כלפי התופעה הזאת.

אליבא דהמשוררים הללו זִקנה היא דבר רע. אין באמת כזה דבר להזדקן יפה. אתה יכול להתאבד, או למות צעיר, או להתאבד בהדרגה מנוולת כמו דוד אבידן, אבל אין זִקנה יפה. הזקנה היא דבר מכוער ומוטב שלא היתה באה לעולם. אין השלמה איתה. כך היא נתפסת בשירה של המשוררות והמשוררים המרכזיים בדורנו שהספיקו לעבור איזשהו תהליך של קנוניזציה, בין אם שיריהם על הזִקנה נכתבו בהיותם צעירים כמו "ערב פתאומי" של אבידן המוּכּר יותר על פי השורה הראשונה שלו "אדם זקן – מה יש לו בחייו" ובין אם הם נכתבו ממש בשעת זִקנה כמו במקרה דנן של ויזלטיר האומר בשיר אחר בספר במעין הומור גברי: "אני קָרֵב מהר/ וכבר נכנסתי לתחומי הגיל/ שבו השאלה המתבקשת/ העומדת על קצה הלשון,/ היא: הוא עדיין פה? עודנו חי?/ כן, כך אני מרגיש – אך רגשותיי/ מעניינים את הסבתא.// איזו סבתא?" ("בזמן קָרִיב"). כותרת השיר היא כמובן שתי מילים מתוך תפילת הקדיש.

קיצוני מכולם, ודאי מוויזלטיר, הוא המשורר אהרן שבתאי בעניין תפיסת הזִקנה כעליבות החיים. הנה, שיר מאוחר שלו, עכשווי, שלא מזכיר את המילה זִקנה בפירוש או ברמז, אבל השדה הסמנטי שלו רווּי בה:

להיות משורר / אהרן שבתאי

אֵילוּ חַיִּים טוֹבִים –
לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר.

כְּשֶׁהָעוֹלָם תּוֹקֵעַ נוֹד,
לִכְתֹּב "נוֹד"

כְּשֶׁיּוֹרֵד גֶּשֶׁם,
לִכְתֹּב "גֶּשֶׁם"

וְלָדַעַת שֶׁלֹּא לְהַקְשִׁיב:
וּכְשֶׁהָעוֹלָם תּוֹקֵעַ נוֹד,

לִכְתֹּב: "דְּבַשׁ"

כְּשֶׁיּוֹרֵד גֶּשֶׁם,
לִכְתֹּב "אֵשׁ",

"תּוֹלַעַת", "שָׁד",

וּכְשֶׁשּׁוֹאֲלִים מִבַּחוּץ
מִי חַי פֹּה בַּבַּיִת?

לִכְתֹּב "אֶפֶס".

וּכְשֶׁמִּתְעַקְּשִׁים לִשְׁאֹל,
לִכְתֹּב "מֵת".