חלפו עברו להם גם חג השבועות וגם שבוע הספר, אבל אצלנו, באתר לספרות "סלונט", שבוע הספר בכל שנה, כל השנה, ולִבּנו פתוח ליוצרים צעירים ובלתי ידועים לא רק במסגרת שָׁבועות, אלא אנו נושאים טַנְאֵי ביכורים שכאלה תמיד. הרי אין חשוב מלכתוב על ספרים ראשונים בכלל ובפרט של משוררים צעירים, לא בגילם בהכרח, גם לעִתים, כי אין מוקדם או מאוחר בשירה, והיא איננה עניין לגילָנוּת; אלא צעירים בְּרוחם, טריים ורעננים, שזה מקרוב באו אל הספרות וזה להם ספרם הראשון. כתבתי את ההמלצות בהיקף של ביקורת, רוצה לומר בהרחבה, כי אני מאמין שאם פותחים כבר פתח ליוצרים צעירים צריך לעשות זאת כפתחו של אוּלם ולא כדלת צרה ונמוכה של מחסן. אז הנה טנא ביכורים שכזה על ארבעה ספרֵי שירה כאלה שאת כותביהם גם פגשתי במסגרות שונות על פני הדרך במרחבי המיליֶיה:

בגלל הנועזוּת, להחליק ימינה, דר פיקרסקי:

הרבה זמן לא ראיתי ספר רגיש, חכם ובעטני שכזה כמו "להחליק ימינה" של דר פיקרסקי (1995). גילוי נאות שאני שמח לבצע: הספר הזה יצא בהוצאתי בסדרה חדשה שנקראת "דבר בעולם" בעריכת הסופר והמשורר יחזקאל רחמים ואני עצמי לימדתי את דר במסגרת בית הספר לאמנויות המילה. עם זאת, זה לא חשוב בכלל ולא גורע כהוא זה מאיכות ספר השירה הזה.

לדר יכולת נדירה לכתוב שירה רגשית שכלתנית שיש בה צד דומיננטי של הומו-אֶרוטיות והומוסקסואליות. הוא הזכיר לי לא אחת בקוראי את השורות שלו את יותם ראובני המנוח ושירתו, ובמידה רבה גם את סיפוריו של ראובני. זוהי הומוסקסואליות התרה בכוח אחר האהבה האבּסולוטית והסוערת של האחד בהרמוניה. זוהי איזושהי חזרה אל אהבה הומוסקסואלית קדומה שאִפיינה טקסטים וצורות חזותיות של שנות השישים והשבעים הקרובה ללִבּי שהכֹּהן הגדול שלה הוא כמובן פייר פאולו פאזוליני.

הדבר טעון הסבר. בשנות התשעים צפונה, אחרי תופת האיידס הנורא, התוודענו לשירה חד מינית מסורתית יותר וסגורת צורה, שמרנית יותר, כאילו השמרנות יכולה להיות בעצם החדשנות הגדולה, הרצון לחזור אחורה, פסטיש מֵגֵן. משורר מובהק ומאפיין כזה הוא דורי מנור והערצתו למשל ללאה גולדבּרג. ככלל, גם בחיים, לא רק בספרות, הקהילה הלהט"בית ביקשה להתבּרגן, ללדת ילדים, לעבוד בעבודות מכבְּדות ומכובָּדות ולהתערות בחברה כולה בהדרגה. זה הצליח רק באופן חלקי כמובן. דר חוזר דווקא לתקופה קדומה יותר בלב המודרניזם, לאו דווקא רק מן ההיבט המגדרי. למשל יש לו פואמה ארוכה וחזקה בלב הספר שנקראת "בארץ היישׂוּמון" שמהדהדת כמובן את "ארץ הישימון", הפואמה הנודעת של ת"ס אליוט, אבל מתמקדת במין מזדמן ובחיפוש אחר אהבה במסגרת המרשתת והקהילה הלהט"בית. זה איזשהו שילוב מרתק בין מודרניזם עילי נוקשה מן החצי הראשון של המאה העשרים ועדכון פוסט-פוסט-מודרניסטי עכשווי של חיים ארעיים באמצעות האפליקציה והוואטסאפ, מפגשים של לילה אחד. מה יהא בסופם?

השירים אינם קצרים ולדר יש אורך נשימה פואמתי גם בשירים שאינם בנויים כפואמה. הנה דוגמה אחת כזאת יפה-יפה הנקראת "לא לשפוט": "אֲנִי אוֹכֵל יוֹתֵר מִדַּי, מְעַשֵּׁן יוֹתֵר מִדַּי, / יָשֵׁן מְעַט מִדַּי וְלֹא מַסְפִּיק טוֹב. / אֲנִי נוֹשֵׁם – שָׁ ט וּ חַ, / בִּכְלָל לֹא מְחֻבָּר לְעוֹלָמוֹת גְּבֹהִים, / אֲנִי כָּאן, בְּתוֹךְ גַּרְגֵּר אָבָק / שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהִקָּרֵא מִדְבָּר, / אֲבָל לֹא כְּמֵטָפוֹרָה – / כַּעֲרֵמָה שֶׁל חוֹל / שֶׁנִּתְגַּבְּהָה מִכֹּחַ נְטִישָׁה. // אֲנִי אוֹהֵב מַהֵר מִדַּי. / נוֹגֵעַ בְּקַלּוּת מִדַּי, וְנִנְגָּע / בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה. אֲנִי נִפְגָּע, / כָּל הַזְּמַן נִפְגָּע וּמִתְחָרֵט / אֲנִי, / שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לַעְצֹר. // אֲנִי בּוֹלְעָן בְּחוֹף שֶׁכְּבָר / הֵחֵל לְהֵרָפֵא, / אֲבָל לֹא כְּמֵטָפוֹרָה – / אֶלָּא כְּחֹר / שֶׁל אַכְזָבָה / מֻנָּע מִכֹּחַ הָאֵימָה. // אֲנִי צוֹעֵד וּמִתְקָרֵב / מוּל צַעַדְךָ, / מַקְרִיב אוֹתִי מוּלְךָ / מֵעַל מִזְבַּח הַפְּחָדִים / אֲנִי נִקְוֶה, / עַל אַף אֱמוּנָתִי, / וּמְטַשְׁטֵשׁ אֶת הֱיוֹתִי, / אֲנִי קָלִיל – / אוֹמֵר כֵּן, כֵּן, / אֲבָל כָּבֵד כָּבֵד כָּבֵד. // אֲנִי עֶשֶׂר-קִילוֹ 'אַהֲבָה בְּלִי שֶׁהֶחְזִירוּ', / שְׁלשִׁים 'חִכִּיתִי לִתְגוּבָה', / מֵעַל לַחֲמִשִּׁים שֶׁל / 'לְשַׁטֵּחַ אֶת לִבִּי עַל הָרִצְפָּה', / אֲנִי מוֹדֵד אוֹתְךָ, / אוֹתִי, / אֲנִי מוֹדֵד / אוֹתְךָאוֹתִי. // וְכַמּוּבָן, זֶה לֹא עוֹזֵר".

יפה בשיר הזה ההתנכרות השירית לשיריוּת, לאמצעי האמנותי הנקרא מטאפורה בחזקת לא, אתם הקוראים אינכם מבינים אותי, אינכם מבינים ללִבּי, למצבי הרגשי, ולכן את המטאפורה שלי בלית ברירה אסביר לכם. אך איך אסביר לכם? הרי אני משורר ויוצא אפוא שאני מסביר מטאפורה באמצעות מטאפורה, ואז שוב הסתבכתי ונשארתי אצלי ולא הצלחתי להגיע אליכם. זה הרצון של המשורר כאן בשיר לדייק את הרגש שהוא חש ועם זאת אני מרגיש כמבקר שהרגש עובר גם עובר ולוּ בזכות המבע המקורי. והערה קטנה שלשונַאי אינו יכול להימנע ממנה, "העשר קילו", לשון דיבור וטעות דקדוק, המבּע המרושל הזה, מכֻוון כאן.

לדר לא רק יכולת פואמתית להחזיק נשימה אלא גם יכולת דרמתית לא מבוטלת ומתוך ידיעה מסוימת ועל פי תחושה חזקה הוא נכון לכתוב לבמה לעתיד לבוא קבּרטים ומחזות, רק שהמִמסד האמנותי יהא פתוח וסובלני ולא ידכא אותו, כי ככל שהממסד גדול יותר כמו התיאטרון והקולנוע הוא יותר תובעני ומסרס. ואגב, על פי הספר בלבד, דר אכן מצא בתוך כל כּאוס התשוקה המאיים לְטַבֵּעַ את אהבתו.

להחליק ימינה, דר פיקרסקי, עורך הסדרה: יחזקאל רחמים, עוזרת לעורך: ורד מנדלסון, ניקוד והגהה: עמרי שרת, עיצוב העטיפה ועימוד: ג'סיקה מלו. הדימוי על העטיפה: בנימין טגר, "קזבג 2023", צילום המחבר: בנימין רייזר, דבר בעולם – עמדה, 92 עמודים, 64 שקלים.

בגלל המחויבוּת, מלח, עינת קפקא

קפקא אוהו, איזה שם משפחה מחייב למשוררת צעירה ולמי שמבקשת להשתייך למשפחת הספרות. בעינת (2000) נתקלתי לראשונה לפני כמה שנים כאשר החלפתי את המשורר רוני סומק בסדנת הכתיבה שלו לבני נוער בבית אריאלה וכבר שם ניכר כוחה הפואטי בכלל והמחויבות לספרות כסוג של גילדה ומשאת לב בפרט. ואכן הקשר לקפקא, פרנץ הגדול, מצוי לא רק כסוג של גימיק שהמבקר מבקש להתנאות בו, אלא המשוררת עושה בו שימוש הן בשיר הפתיחה הטוב של הספר הזה והן בשיר הסיום הטוב.

שמעת פרנץ, אדריכל האבסורד הפנטסטי? הנה שני השירים של עינת: זה הפותח את הספר וזה הסוגר אותו המעידים על מחויבות טוטאלית לכתיבה ולספרות והרצון להשתייך לרפובליקה המתסכּלת, אך המאתגרת הזאת. הראשון נקרא "וידוי על פרנץ או על מקפֵּצה לבריכה ציבורית", קפקא אגב אהב לשחות והשחייה כאלמנט סמלי העובֵר הפשטה, כמו הרבה דברים אצל קפקא, מבליחה פה ושם בפרוזה שלו, כך שהמקפֵּצה בבריכה לא הייתה זרה לו; ואילו השיר הנועֵל נקרא פשוט במילה אחת "וכך", אביא כאן את שניהם ברצף, הם קצרים:

"כַּלְבֵי אדם משׁכו בשׂעָרי / ועיניי – משאיות נימֵי דם – ניבטות במראָה / שעליה הנחתי יריעה לפנֵי / שנים. שיניים חדות / ננשכות בה, מְמָרטות חתיכות בד. / וכשאתייצב מולה – – – / כמה גדול פחד מילותֶיך. / פחד איום שהן מילותיי".

"למרות ההתנגדות, / לקראת יום הולדתי העשרים ושניים / אני נהיית קפקאית באמת; / כלומר בודדה, / ולא רק לבד".

אני חושב שבלי הרבה אזכורים מתנאים ליצירות קפקא, עינת תופסת את רוח יצירתו במילים בודדות של ענק הספרות הזה, וזה מעשה שירה מינימליסטי לא פשוט, את הניכור, את האימה מעולם פנימי וחיצוני מסויט, את הזר המוכר הניבט מן המראה, את המחויבות לכתיבה והפחד מפני הזיוף, ובעיקר את הבדידות.

אבל לא רק קפקא נוכח בקובץ המחויב הזה, גם דמויות נוספות מן האמנות בכלל והספרות בפרט: המשוררת וילסבה שימבּורסקה, למשל, המסאית ז'וליה קריסטֶבה, הסופרת מרגריט דיראס, הסופרת אנני ארנו. קראנית עינת ולא רק בּלטריסטיקה היא קוראת, דהיינו ספרות יפה, אלא גם ספרות עיון, פילוסופיה ומדע. כל אלה מאכלסים באופן מרשים ולא ניימדרופּינגי את הספר התמציתי הזה.

אך המחויבות של עינת היא לא רק לספרות באשר היא ולבת השיר עצמה, אלא היא מחויבות ורצינות גם כלפי החיים עצמם, כי עם כל ההומור בסופו של יום החיים הם עסק רציני ביותר, עניין לענות בו. כל שיר בספר הזה שונה מאוד מרֵעהו במתכוון, באורכו ובתוכנו, כמו מתחיל ניסוי כֵּלים בכל פעם מחדש. המשוררת עושה זאת מתוך מודעות ומחשבה עמוקה.

אבל אל תטעו לחשוב חלילה כי עינת היא משוררת סָחית עדכנית, לא ולא, היא בעד המרד לחלוטין, המרד בּאבּסורד ובקיום הזבובי והבּנאלי, הזמני לכתחילה, כמו למשל בשיר "מה קדוש":

"כלום לא קדוש עד שהוא לא מעונֶה / וגם מה שמעונֶה אפשר לצחוק עליו. / כל האנדרטאות גרפיטי, וכל הגרפיטי / אנדרטת זעם. כל היערות עֵצים / דקים-דְּקיקים וצפופים, נבואיים, משהו נורא – / מי שיברח משם יש לו סיכוי, חמישים-חמישים. / ובכל זאת, כל ניסיונות הבריחה קדושים".

ובשיר אחר מאותה משפחה היא מאזכֶּרֶת בעדינות דרך יצירה את אלבר קאמי, הסופר האהוב עליי. כמו אצל קאמי הַדֶּבֶר אצל עינת אינו רק מגיפה או מחלה. השיר נקרא "סימנים":

"מתי זה קרה שהפסקתי לענות / כששואלים אותי / וממה אפשר להיות עוד שיכּורה. / כלומר, / ממה עוד אפשר להיות שיכּורה / ומתי הפסקתי לענות לשאלה / כשזו מופנית אליי. / היום ראיתי עכבר מת על מדרכה / ויונה מתה על כביש. / הַדֶּבֶר כבר כאן כדי להישאר. / ככה אנחנו חיים".

תמצאו כאן תכנים במבעים מקוריים העוסקים באלימות כלפי נשים (בפני מי להתחנן), מצב של מלחמה (אין קול ואין עונה), גם השואה נוכחת כאן (דרזדן, כי שינה לא באה) ומצבים הזויים בתוך הוויה אינטרובֶרטית (בדרך למבּול); אבל הכול בנגיעות, כאמור כל שיר שונֶה. היא נקלעת למצבי קיצון אפּוקליפּטיים לא אחת בשירים ובוזקת לנו עליהם מלח, כשמו של הספר הזה. מלח אינו רק עניין של טעם. הוא גם עניין קיומי גרידא, כי גופנו אינו יודע לייצר אותו ואנו זקוקים לו ממקור חיצוני כדי לחיות.

אולי כדאי לסיים את הרשימה דווקא בשיר אהבה ואצל עינת, מה נאמַר, למרות הנושא השיר סוּפֶּר מקורי והכי לא בנאלי. הנה השיר הסוריאליסטי-פוּטוריסטי, תמציתי "השמש אינה כחולה", שבו לדידי הקיום חוגג עוֹררוּת באמצעות ניאולוגיזמים, דהיינו תַּחדישים, מילים חדשות ואישיוֹת הנוצרות מהלחמֵי מילים, הדבר מצוי תדיר בשירת דוד אבידן, למשל:

"השמש אינה כחולה. אני / חוזרת, השמש אינה: לא / היום ולא בכל יום. זו / אני, מבחינה רק בַּכּחול. / כל העיניים / וגם שלךָ – חוּמָלֵא / ואיכשהוא: כָּחולַבָּה".

מלח, עינת קפקא, עורך: יואב גלבוע, ניקוד: גילת עירון-בהר, ציור על גבי הכריכה: שירלי בן-גל, קתרזיס, 52 עמודים, 68 שקלים.

בגלל הדַקדקוּת, בנוֹף גוּף, נצר לאו

אפשר לומר בבִטחה כי נֵצֶר לאו (1994), כשמו כן הוא, הוא המשורר המחובּר ביותר למסורת השירה העברית-ישראלית מכל הארבעה המופיעים כאן בטנא הביכורים הזה. אני פגשתיו לראשונה בבית הספר לאמנויות המילה של "מקום לשירה" בזמן שעוד היה תלמיד ולא עבד שם, וכבר אז עשה עליי רושם הניסיון שלו להתחבר אל חוליות ספרותֵנו מחד גיסא, ולהיות בעל קול עצמאי ומקורי מאידך גיסא. למשל, אני זוכר מתוך שיחות איתו את הערכתו ואהבתו לאברהם שלונסקי, דבר לא מבוטל ומעורר מחשבה בקֶרֶב משורר צעיר שבא מבית דתי לאומי, אם כי אצל שלונסקי החילוני המובהק יש כבוד אבּסולוטי לדת היהודית ובכלל למסורת המקרא והתורה שבעל פה בשירים רבים, לדוגמה שיר מוקדם ביותר ומוכּר כמו "התגלוּת" (אֵי-מִי קרא לי), העושה שימוש בשמואל הנביא ומקבילה בין המשורר המחויב לשירתו והנביא המחויב לנבואתו, או שיר מוקדם, מולחן ומקסים כמו "שבת" (בּואי כּלה).

גם כשהשירה העברית העכשווית חזרה אל דורו של שלונסקי בדמות הפּסטיש של דורי מנור וחבורת "הו!", היא לא חזרה לשלונסקי אלא למשוררים אחרים, בייחוד ללאה גולדברג ובעיקר בתבניות הצורה, המשקל והחרוז, אך לא בתכנים. נצר לאו, אגב, לא כותב בהכרח בחרוז ומשקל, להפך, הוא כותב שירה חופשית תמציתית ועמוקה לחלוטין. הדמיון לשלונסקי הוא בעיקר בהצהרה על המחויבות הטוטאלית לבַת השיר, כלומר בראיית המשורר כסוג של נביא שהאמירה, אמירת האמת שלו, כמו נכפּתה עליו והוא מוכן בשל כך לוותר על חייו הפרטיים על כל נגזרותיהם לרבות מחיר לא קל בחיי זוגיות וחיי משפחה, שהמשורר חָפֵץ בהם, אך הם פעמים רבות טורדים אותו מחייו הקונטֶמפּלטיביים.

ראו למשל את שני שירי הזוגיות הללו הנקראים "אישירתך" ו"מחזור", המדגימים יפה את הבּעייתיוּת בין החיים עצמם לעולם הפנימי דרך האהובה, הנה:

"אישירתך": "יושבים לבד במעיין בַּגולן / בשיפולי הרים נושקת כִּנרת / לנוף גופךָ הכותב בתשוקה / אצבעותיךָ מטופפות עד דפֵּי מחברת / תנודותיךָ צוללות לְרִיק שורות מתמלא / ראשי, נח על כתפךָ // מטפטפת משְׂערי הרטוב / על מילים שנכתבות / ונמחות // כותב את שירתךָ, מתנשק איתה / פושט את הבּוקסר הדקיק מגופךָ / וצונח / לטבול בַּכִּנרת // שְׂרפים מצלמים בהתלהבות דשֵׁנה / רגע התייחדות טהור / ואני יבֵשה". יפה כאן היפוך התפקידים בין הגבר לאישה בעניין הטבילה ויפה שבעתיים שנצר יודע לכתוב באופן פמיניני בקול של אישה.

"מחזור": "מביטה על אסלה מלוּכלכת / דם חורש סֵבֶל כועס כָּעֵת / כואב בַּבּטן וצובט בָּרֶחֶם / נאטם בטמפּון / נדחף בְּרֶווח המיטות המרוחקות // אתה נכנס אחריי, מוריד את המים / מנצל שְׁבועות דם / לכתוב בבתי הקפה של עֵמק רפאים / להפיק אירועי ספרות נישתיים / לשתות עם חברים / לחזור מאוחר // זָבָה / מנוּדָה מהמחנה / מחכָּה למגע שרירֵי זרועות / תומכות בי. מחכות // מלאכית שָׁרֵת טהורה / מתעוררת במחזור תפילה / מְקָרֶבֶת חֶרֶשׁ מיטות". אינטימיות רבה בשיר נוצרת אצל נצר באמצעות קול האישה הנקשרת למעשה המין ובולטת לא אחת בעצם האקט עצמו אפילו כמין אוראלי בשיר אחר הנקרא "בנמל".

בדיוק כזה הוא הספר של נצר "בְּנוֹף גּוּף". הוא נותר מקורי ביותר, אך גם מתחבר אל מסורת הספרות העברית. הא כיצד? תוכלו למצוא בארומת השירים את כל לוויינֵי דורו של שלונסקי בשמות משוררים מעודנים, אימפּרסיוניסטיים, חופשיים ונהדרים מעזרא זוסמן ("טבריה בגשם") ועד אליהו טֶסְלֶר ("גבעולים במרחב"), אך שירתו של נצר הולכת עוד אחורה אל שירת הנוף של יעקב פיכמן ("חֶלְקה שכוחה") בסובייקט החש את הנוף בעיניו ובגופו וכמו בולע אותו לתוכו והנוף משפיע עליו ועל חייו. במקרה של נצר נוף ארצישראלי מובהק.

יש צד במודרניזם הבּז לחלוטין לשירת נוף כמו שציטט באוזניי פעם ידידי המשורר מקסים גילן את ברכט האומר: מה זה נוף? נוף זה משהו לזרזירים וחזירים. השירה לדידו של ברכט צריכה לדבר על בני אדם לבני אדם, וברכט כמובן שוגה מאוד, כי הנוף דרכו, אם אתה בולע אותו, יכול לספר על הנפש שלך ועל האדם שבך, וכזאת היא בדיוק שירת נצר.

אבל שירת נצר איננה גורמת לאקספּרסיביוּת מצלולית מובהקת או לאיזו זרימה לינגוויסטית מופלאה כמו בשירת הנוף של אסתר ראבּ, או בפרוזה של ס. יזהר, או בשירת הנוף המתפרקת של אבות ישורון, או זו האוסציאטיבית של עמוס אדלהייט, להפך, אצל נצר היא גורמת להתכנסות פנימה, לאיזה מִשׁטור וחיפוש מעודן דק מן הדק אחרי האמת הפנימית שלו. רוצה לומר כי אין זאת שירת לשון סעורה, אלא דווקא שירה מאופקת.

יתר על כן, נצר, כמו יאיר הוּרביץ בשירת שנות השישים בשעתו, בולע את הנוף המשפיע על הגוף שלו ועל הפנימיות שלו. אלא שאצל הוּרביץ, כתוצאה מאותה בליעה, הנוף עובר הפשטה עד לפנטסטי בשיר כמו "לאהבתי, כשתשכּים" המתכּתב עם שירת הנוף של ביאליק, עמד על כך יפה פרופ' נִסים קלדרון במסתו "מחוזות עדנה כואבים", העוסקת בנופים פנימיים בשירת הורביץ, ואצל נצר הצעיר השיר נבלע ומוּקא חזרה החוצה ובורח מן המופשט, החלומי והפנטסטי, בחזרה החוצה אל העולם הקונקרטי, אך אֶל הניואנסים של אותו עולם קונקרטי, כאילו כתוצאה מבליעת הנוף הוא רואה את הדברים אחרת, מזווית שונה כמשורר, זווית שאנחנו לא רואים. הנה:

"מרבדי חרדלים": "צניחת הפרחים מבעבּעת בִּשְׁפִיתָה דקה. / חינניוּת גאָה פוגעת בטוהַר הדֶשֶׁא. / מה שאמור להיתפס יפֶה – / פשוט נופל על הרצפה // זיפֵי חרדל שׂורטים חלוּקי נחל גדולים / שאַצּות דלוּחות תפסו לְמִשְׁכָּב. / על שפת מבּועַ המעיין / מחליקים גבעולים רטובּים // מה שמוּשט, נוחת חסר אחיזה / נסחף בְּמורדות מפְּלֵי הנחל // כוח כבידה פּועֵר לוע לועג, / מרוצֶה משִׁכְחוֹן שיעור הקומה שאָבַד במִרווחי הזמן / וּבִפְרחים שקמלו מהשמש". באיזו עדינות ויופי הוא מתאר אנטי-טרופּיזם, לא עוֹררוּת ונהייה אֶל עבר השמש, אלא להפך, קמילת הנוף וזרימתו. אלה מתקשרות כמובן, אם תרצו, למצב רוחו, אליו עצמו. ואיזו מילה יפה היא שְׁפִיתָה להשתמש בה בהקשר זה, שפירושה: העמדה על אש לבישול, כאילו הנוף כולו מתבשל וכָמֵל בַּחום. אין ספק, שירתו של נצר מעודנת ומאופקת, אבל אינה רזה ולשונו עשירה.

הנוף הקונקרטי מקבל זווית אישית ביותר והופך מאוד אינטימי בפי הדובֵר בשירים, כאילו עבר את מסע הגוף של הסובּייקט. בזה דומה נצר שוב למשוררים יותר אזוטריים בהוויית השירה עברית. כוונתי למשוררים הילידיים בתוך חבורת "לקראת", משוררים כמו משה בן-שאול, אריה סיון ומשה דור, שלא היו מוכנים לוותר על הנוף הארצישראלי למען האוניברסליזם של בן קבוצתם ובן דורם המוכּר, נתן זך, שדי נענה לקביעתו של ברכט בתחילת דרכו וזכור שירו הנודע "אני אזרח העולם". נצר בדומה לשלושת המשוררים האלה נותר אינטרובֶרטי וחידתי בתוך הנוף הארצישראלי ויש לו שירים קסומים על נוף, יחיד וזוגיות.

ראו למשל את השיר הזה שבּו קו הנוף מתחבֵּר לאדם בדק מן הדק באמצעות המיליטריזם הצבאי הישראלי, הצבא והנשק, שאותי פעמים רבות, בעיקר בתקופה הנוכחית, כל כך מעציב: "ברכס רמים": "כביש תשעים רֵיק / רק אורותיו דולקים / אַגְמוֹן הַחוּלָה מִסָּביב / מַשְׁרֶה חושך // מֵהַנֶּשֶׁק הקשֶׁה שלצידִי / נמתח קו רֶכֶס / צולל שפוּך אֶל נְהַר האור // נְהַר האור".

בְּנוֹף גּוּף, נצר לאו, עורך: גלעד מאירי, ציור העטיפה: שירה עשהאל, עיצוב העטיפה: רותם כהן סואיה, מקום לשירה, 67 עמודים, 69 שקלים.

בגלל האנושיוּת, מפּולֶת אהבה, תמר כֹּהן שמאי

רציתי לפתוח ולומר כי זהו הספר הכי פמיניני, דהיינו נשי, בכל הארבעה הנסקרים כאן, אבל נמלכתי בדעתי והרחבתי וכתבתי במקום נשי – אנושי. תמר כהן שמאי (1968) שמה כאן את הלב הנא שלה בשירים על השולחן. זאת שירת וידוי חושפנית המכסה טפח ומגלה טפחיים שאינה ירֵאה להראות רגש אנושי מתפרץ בכלל ושל אהבה בפרט, העושָׂה זאת לא באופן קיטשי ובנאלי אלא באופן מקורי ומרגש, ויש לה טכניקה חוזרת ודאית.

את תמר פגשתי בטִיש של הנסיך הקטן, שולחן סופרים שכולל חברים כותבים ואוהבי ספר, מזל שיש עוד כאלה במציאות העכורה שלנו. פעם הייתה זאת מסורת גדולה באירופה. זכור הטִיש של סארטר ואצלנו לא אחת קיימו טישים ספרותיים כאלה המשוררים אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן בכסית, נתן זך בקפה דיצה, פרופ' גבריאל מוקד בבתי הקפה השונים ברחוב דיזנגוף ופרופ' מנחם פרי בבר האדום. בטִיש העכשווי הזה של הנסיך הקטן הדמות המרכזית היא המשורר רוני סומק.

תמר בשירתה אכן מושפעת משירת סומק בין ביודעין בין שאינה ביודעין, בעיקר מפואטיקת הדימוי שלו המאפיינת אותו ושמָשַׁךְ ממסורת השירה של יהודה עמיחי, מורו ורבּו. לסומק יש דרך כתיבת שיר מורכבת שבה הוא מרכיב ממש דימוי על דימוי ויוצר שיר דחוס תמציתי ואסוציאטיבי, זאת לא דרכה של תמר, אבל הדימוי אצלה דומיננטי ועוד איך.

תמר מעדיפה להביע רגש אנושי הומניסטי, ברוב השירים בספר הזה, לא באמצעות שרשרת של דימויים הנשזרת, אלא באמצעות דימוי אחד מרכזי או דימוי בודד דומיננטי וברור לכל בית בשיר. אנחנו קוראים לזה בספרות "דימוי אֶפִּי". זהו דימוי גדול הבא לסַפֵּר את הרגש בשיר במעשה ובפעולה במקום לומר את הדבר ישירות. הוא ממש משתלט על השיר ומתוכו תפרשׁ את השיר, כמו למשל בשיר היפה בספר הזה "העולם הוא גָמָל", המתאר מציאות רגש מורכבת מאדישות, לייאוש ומשם ההתרוממות לאושר:

"לִפְעמים / העולם הוא גָּמָל – / מסתכּל עליִךְ בחוסר עניין / חושׂף שיניים עצומות / עקומות. // ולִפְעמים / אַתְּ כֹּה קרובה לקרקעיתו הקשה. / קיפוד ים ארסי מלמד אותךְ / אֶת עומֶק / הכְּאֵב. // וְלִפְעמים / עֵצים פורשׂים זרועותיהם לַצדדים / נושאים בעֶדנה את הערפל הרךְ / ומראים לךְ / עד כמה העולם יפה".

תוכלו למצוא כאן דימויים אֶפּיים המשתלטים על השיר בדמות בעלי חיים: חתול רחוב, שבּלול, איילה ודג, עדר של פילים; או עצמים כמו כפתור חולצה, או כתם. בשיר הקצרצר הבא הקרוי "תקווה", עושה המשוררת שימוש בדימוי אֶפִּי יפה של אבן ובאר ריקה. הנה:

"גם כשאתה זורֵק / אֶבֶן לִתְהום בְּאֵר יבֵשה, / אתה מייחל / לשמוע את הֵד הפגישה / עם הקרקעית. / לדעת שמצאה את מקומהּ, / את נפשהּ, / בַּשנית".

רגישה ביותר, תמר. לא אחת, כמו אצל סומק, יש לה גם פואנטה מוצלחת בשירים. כמו בשיר "כפתור חולצתה רכוס", או בשיר "דַּמיין שאתה ג'ירף", הבנוי סמנטית מלמעלה למטה ובסופו חוד פואנטה, והיא אף כֵּנָה ביותר וחושפת באופן מקורי תחושות באשר לדימוי העצמי כמו בשיר היפה "במאה ה-19".

זהו זה. על הלב הגדול והנא של תמר אני מבקש לכתוב כאן. לב רַגָּשׁ! לפעמים נדמה לקורא שהיא מתחבאת לה כאישה בתוך החיים הבורגניים והסדורים שלה, כי מתוך השירים עולָה, וזה העיקר, למרות הרצון לחיות חיים תקניים וסדורים, ארוטיות פורצת כמו בשיר "מונוגמיה של עגורים" המצווח תשוקה, או בשיר המפתיע "אחרי שנהיָה שקט", המתאר יחסי אהבה שתמו באמצעות דימוי אֶפִּי של גופה המגולגלת בשטיח:

"גִּלגלתי את מה שהָיינו / יפֶה-יפֶה / בתוך שטיח. // רוב הזמן מצאתי את עצמי / בּוהָה בתפרים הרקומים בצדו האחורי / ושואלת את עצמי / מי נראֶה יותר אָשֵׁם / ולמי יש אליבּי יותר אמין. // גררתי את השטיח / לכל מקום שאֵליו הלכתי / סחבתי אותו בקושי / על הגב // והסתרתי / בתא המטען / בַּמדרגות / בַּמחסן / בַּמרתף // רעשים ששמעתי / אולי תזוזות קלות. / היו, מתברר, / רפלֶקסים שֶׁאַחֲרֵי. // אפסו הסיכויים / לשארִיות חיים.// מטִבעם של דברים כאלוּ / שמגולגלים בתוך שטיח / שעם הזמן / עולֶה מהם ריח עז. // מי שמבין בעניינים כאלוּ / יגיד שזו פשוט / התפּרקות של החומר".

את הקול הנשי האנושי הבולט של תמר בשירים כבר חוויתי גם חוויתי כקורא שירה נאמן וראיתי כי טוב, כעת אחכה לקול הגברי שלה בַּשירה. גונבה לאוזניי שמועה כי הולכת לכיוון הזה אולי בספר הבא שלה. כך או אחרת, לא אפסיק כאוהב שירה מובהק לעקוב אחר ההתפתחות שלה כיוצרת.

מפּולֶת אהבה, תמר כֹּהן שמאי, עורך: אלי אליהו, ניקוד: גילת עירון-בהר, קתרזיס, 63 עמודים, 68 שקלים