ספר השירים פני המים קצף (2023) של המשוררת תמי לדרמן ירבלום ארבל עוסק, בין היתר,
באמנות ובתהליך יצירתה. שירים רבים בספר משרטטים הצהרה ארספואטית הבאה לידי ביטוי
בכתיבת המשוררת על יצירתה, על מקורותיה ועל דיוקנה כמשוררת. הארספואטיק ה מתאר את
התהליך המתיש והחופר המלווה את מלאכת הכתיבה וחושף את מאחורי הקלעים של יצירת
האמנות.
חמישה מהשירים הארספואטיים המובאים בקובץ פני המים קצף הם "חיים במילים",
"משוררת", "שירה ברשת", "שרשים מתחפרים", ו" לא רב מכר". בכל אחד מהשירים המשוררת
שוזרת את השורש הלשוני מילים כמילה מנחה. חזרה זו היא רבת משמעות ומדגישה את מקוריות
השירה ואת השימוש המושכל והמדויק שעושה המשוררת במילים ככלי לכתיבתה הארספואטית.
כך למשל היא משווה את תהליך הכתיבה למעשה בריאת העולם בשיר "חיים במילים". בכותרת
השיר מופיעה המילה "מילים" ושורש המילה חוזר גם בבית הראשון בו המשוררת עורכת השוואה
בין בריאת העולם שנברא במילת האל בעשרה מאמרות לבין האופן בו השיר נולד בידי המשוררת:
"מעשה היצירה/ במילת האל// עולמי נמשך משירי/ אל חיי/ / מורכבים כפאזל מחדש/". במילים אלו בגוף
ראשון המשוררת שוללת מקורות חיצוניים לכתיבתה ומציירת את מעגל היצירה כפאזל מקורי
השלם מסך חלקיו שנוצר מעולמה, משירתה ומחייה.

בשיר "משוררת" היא מיטיבה לשרטט את תהליך הכתיבה כמייגע וארוך הנובע מתוך זעקה וכאב
והכולל שלבים של מחיקה, שכתוב, עריכה על גבי דפי טיוטות וגם מדגישה כאן את עולמה הפנימי
כמקור לכתיבה, אך הפעם מנקודת מבט מרוחקת בגוף שלישי: "כותבת זעקתה/ ומוחקת.// מתחדשת
לסירוגין בטיוטות מבט/ ועריכת מילים/ מרבות פנים.// אמת / תצמח מתך השיר".

המשוררת מעמידה עצמה מול משוררים אחרים ועושה ניסיון להשוות בין כתיבתה האישית
האותנטית ה"מתחדשת בטיוטות מבט" לבין כתיבתם הקלילה והמהירה של משוררי הרשת.
בשיר "שירה ברשת" היא מיטיבה להציג את אלו כמפגינים וירטואוזיות וביצועים מרשימים שאינם
כבולים בכתיבתם לגדרות או לכללי כתיבה. "לאמנות אין גדרות/ מקום וזמן/… יש מקום לכולם/
משוררי הרשת / מלהטטים מילים/ או צורחים/ צריחה נואשת//." שורה זו המתארת את תהליך הכתיבה
שנולד מתוך הצריחה והכאב מרמזת לשירתה הארספואטית הקלאסית של רחל המשוררת,
ומעיפה את הקורא בזמן, מאה שנים לאחור לשיר "ספר שירי" שנכתב בשנת תרפ"ז:
"צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִי נוֹאֶׁשֶׁת, כּוֹאֶׁבֶׁת/ בִשְעוֹת מְצוּקָּה וְאָּבְדָּן , / הָּיוּ לְמַחֲרֹזֶׁת מִלִים מְלַבֶׁבֶׁת , / לְסֵפֶׁר שִירַי הַלָּבָן."
השימוש באינטרטקסטואליות מאפשר תנועה ושיח של הקוראים עם השיר וקיימת בו כוונת
מכוון. הוא מרמז שהטקסט הספרותי אינו מוגבל במקום או בזמן וכי למשוררים אין בעלות
בלעדית על המשמעות והפרשנות של היצירה. רמיזה ספרותית זו מוסיפה לפרשנות של הטקסט
ומעשירה אותה, מתכתבת עם הארספואטיקה ומעצימה את האפקט היצירתי המקורי והמטפורי
של השירה בכך שהיא מייבאת לתוכה טקסט ספרותי קודם הדן בתהליך כתיבת השיר .
בשיר הרביעי "שרשים מתחפרים" המשוררת משתמשת בציור הלשוני הנפלא שמצייר את תהליך
היצירה כתהליך של חפירת בארות מים: "חופרת בארות מילים/ מחתלת לבם בשובם/ אל ריחות
השבת."

מוטיב חפירת הבארות מופיע לראשונה בספר בראשית. אברהם אבינו זכה לחפור בארות מים
בחייו אך לאחר מותו הדרך נחסמה. חפירת הבארות על ידי יצחק בנו מבטאת את מאמציו של
יצחק לחפש ולשוב לדרכו של אביו. המשוררת בשיר זה מבקשת אף היא לשוב אל דרך אבותיה אל
ריחות השבת שהן מטונימיה למקורות המשפחתיים ולשורשי משפחתה: "חופרת מילותי/ גמת
אהבה/ לחיזוק השורשים". בה בעת שיצחק חופר בארות מים על מנת לחזק את השורשים של אביו,
הוא חופר גם בארות חדשות, כלומר הוא חושף דרכים נוספות לעבודת האל, בהתאם לטבעו
ואופיו הייחודי. כך גם המשוררת חופרת בארות מילים לחיזוק השורשים אך במקביל גם
משחררת את כבלי העבר ומשקה במידה הנכונה לה ולדור ההמשך, כפי שמשתקף ועולה מתוך
הבית החותם את השיר: "משחררת אט-אט/ כבלי שרשי/ להשקות במדה/ את העציצים". השורשים הם
צינורות היניקה המזינים את האילן, והם גם אלו המעניקים לו את חוסנו ואת יציבותו. בהיעדר
שורשים האילן מתרועע ועתיד להתייבש . בדומה לעץ המשוררת שואבת מילותיה ממקור היניקה
– משורשי משפחתה בפולין שהטביעו חותמם על חלק ניכר משיריה.

זיקת המשוררת לדורות הקודמים באה לידי ביטוי גם בשיר "לא רב מכר" החושף רבדים
ארספואטיים נוספים תוך שימוש בדימוי המקורי של עש מכרסם מילים. כידוע, עש הוא סוג של
פרפר, וכשלעצמו אינו מזיק. אולם לפני שנהפך לפרפר, העש מתגלם כזחל המכרסם כמויות גדולות
של אוכל או בגדים, ובשיר – דפים, כדי לגדול ויכול לגרום לנזק רב ולפורר את הדפים. דימוי זה
מדגיש ביתר שאת כי יצירתה של המשוררת בלתי ניתנת לכרסום או למחיקה ועוברת בירושה
מדור לדור : "עש מכרסם מילים/ בדפים מפררים// ונפש מדפדפת/ בתודעת הכותב. // בת דור קודם /
כתבה אותי/ מילה במילה //".

לסיכום, חמשת השירים, מתוך ספר השירים השלישי של לדרמן ירבלום ארבל, שהוצגו כאן,
מקיימים כל אחד מהם לחוד וכולם יחד שיח ארספואטי עדין הנוגע ביחסים שבין היצירה
והיוצרת. השיח המבעבע בין השורות מורה על ספר שירים שהוא יצירה אומנותית קוהרנטית,
עצמאית ומעוצבת להפליא. שיח זה מעצים את חווית הקריאה, מעניק משמעות מיוחדת למילים,
לאו דווקא להבנת השירים, אלא חושף את מקורות כתיבתה ומקוריותה של המשוררת.