close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • השביל העולה להר – פרק 2

    רבקה קופלר | סיפורים | התפרסם ב - 15.03.18

    בת כפר הייתי, בתם השלישית של אבי ואמי. שני אחיי המבוגרים ממני לא הוציאו את שנתם השלישית ועל כן נותרתי אני, בכורה לשני אחיי הצעירים שנולדו אחרי. הכפר בו גרנו שכן בעמק גדול שהרים נישאים סביבו, ובו שדות נרחבים שגידלו בהם חיטה ושעורה, עליהם היתה עיקר פרנסת תושביו. התושבים היו אנשי אדמה, רובם הגדול צמיתים של בעלי הקרקעות האצילים, אנשים קשים שהשכילו לחיות ביחד.

    לרוב, האוכל היה מונח בשפע על שולחננו. את הבוקר פתחנו עם פרוסת לחם, אם נשארה במזווה, ועם ספל מים חמים מבושמים בעשבי גינה. פרוסת לחם נוספת נארזה לשעת מנוחת הצהריים – אבי ואחי אכלו אותה בשדה, אני עם הכובסות בנחל ואמי היקרה – איני יודעת אם עצרה את מטלותיה הרבות כדי לשבור את רעבונה. בערב ישבנו כולנו סביב השולחן הגדול שלנו כשאנחנו מודים לאדוננו שהניח צלחת מרק מהבילה לפנינו, לשׂבוע וליהנות מחיינו בעולם הזה. פעמים ספורות בלבד זכורות לי, בהן חשנו רעב של ממש, לא יותר, בעיקר כי השדות שאבי עיבד הנביטו יבולים טובים שנה אחרי שנה ובעיקר כי האדון, בעל האדמות שאבי עיבד, היה מהאדונים שהתחשבו בצמיתים שלהם והתירו להם להפריש יבול כדי צורכם לכל השנה. לא כך האדונים האחרים שהתירו להפריש רק כמות שחייב חוק המלך. החורפים הקשים בעמק שלנו, הם שגרמו לא אחת לרעבונם של אנשי הכפר, שכנינו, בין כי לא שימרו מספיק מזון בחודשי הקיץ והסתיו ובין כי חלק מהמזון המשומר התקלקל בדרך כלשהי.

    חיינו בכפר התנהלו בהדדיות רבה. פעמים רבות הרמנו תרומה למשפחות הרעבות ובפעמים אחרות הוספנו עוד ספל מים למרק שלנו כדי שיספיק לעוד פיות וקיווינו שאם נהיה במצבם של אלה, יהיו מי שיושיעו אותנו. כל כך הרבה פעמים ראינו איך האלימות נולדת אצל האיכרים בגלל בטנם הרעבה. בימי חיי לא חזיתי בהענשה רבה בכיכר הכפר, אך אבי הזהיר אותנו הילדים לא אחת, כי התנהגות אלימה שאינה תואמת את חוקי המלך סופה ענישה כבדה. הוא סיפר לנו כיצד היה אביו גורר אותו לככר הכפר לראות הוצאות להורג בעריפת ראש או בתלייה כי חוק המלך חייב התייצבות כל תושבי הכפר וכשהיה אבי ילד, נהג לכסות את עיניו בידיו הקטנות והיה בטוח שגם על כך ייענש. אנחנו שמענו בקולו של אבי הטוב והמיטיב.

    על ראש ההר הנמוך ביותר מצד מערב ניצב ארמון המלך. הוא עמד גבוה על ההר, על אם הדרך שבמעבר ההרים החשוב בדרך דרומה, בו עברו סוחרים רבים ונאלצו לשלם מס מעבר למשפחת המלוכה שחלשה עליו. שומרים מטעם המשפחה שמרו על הדרך וגבו בתקיפות את אשר מגיע להם כדי לאפשר מעבר. נדמה היה שהארמון הוא חלק קבוע של הנוף, שהוא ממשיך את קו המיתאר של ההר וקובע את גובהו הסופי, שהוא שם כדי לשוות מראה מרהיב לשמש השוקעת מאחוריו בצבעי ארגמן. זה היה מבנה האבן היחיד שראינו אי פעם, על ידי הרמת העיניים מעלה בימים של שמחה או של טרוניה, כשהיתה סיבה להסתכל עליו. בוודאי שאיש מאנשי הכפר מעולם לא טיפס על ההר או ביקר בארמון.

    תפקידי העיקרי היה לעזור לאמי במלאכות הרבות בבית. אמי הקפידה ללמדני את כל אלה המועילות – מטלות שתפקידן היה לעזור בהתנהלות היומיומית בבית ואלה שלפי דעתה יועילו לי בעתיד, עת תשיא אותי לאיש ואלד את ילדיו: בישול ארוחות בני הבית שהותקנו מגידולי החצר, כיבוס הבגדים במי הנחל לצד הכובסות השכנות, טוויה ואריגה. אמי, שהיתה ידועה בכל הכפר בריקמתה העדינה ורבת היופי, שקדה בלילות על תכים זעירים שהרכיבו ציורים רקומים מרהיבים על חלקי בד שונים, שנתפרו מאוחר יותר אל השמלות המפוארות של נשות האצילים. השכר עבור עבודה זו איפשר לאמי לגוון את האוכל שאכלנו. לאמא היה מלאי דוגמאות אותן היתה מעתיקה פעם ועוד פעם, לפעמים בשינוי צבעים קל. היה משהו מרגיע בריקמת דוגמה מוכרת.

    פעמים היו באות נשות האצילים, דופקות על דלת ביתנו ומבקשות את אמא לצאת אליהן לקבל מפיהן הוראות. לא היה לפי מעמדן להיכנס אל בית הרוקמת, אפילו שהיתה רוקמת מומחית. היו כאלה שתיארו בעל פה את הריקמה שהן רוצות לראות וכששלחו את המשרתת שלהן לקחת אותה מוכנה, זו כבר ידעה שהגברת לא תאהב את התוצאה ולא שילמו עבורה. את פיסות הריקמה האלה שלחה בידי כדי למוכרן בשוק של יום שבת ולפעמים הצלחתי במשימתי ומכרתי את אלה שהיו מרהיבות במיוחד. אמא נהנתה כשבאה אליה מי מבנות האצילים עם פרח בידה, או עם זר טרי קטוף מהשדה הגובל בביתנו, היו כאלה שאף התאימו את צבעי הפרחים אלה לאלה כדי שתחקה את צבען. אמא היתה מניחה את הזר על שולחן המטבח ועוצרת מכל מלאכות הבית רק כדי להתבונן בזר היפה, משנה את מיקומם של הפרחים ולבסוף מאגדת אותם בקשר הדוק ותולה על המוט שמעל לאח במהופך. כעבור יומיים שלושה הם התייבשו יפה, שמרו על צורתם וכך יכלה להתבונן על הזר הזה תוך כדי שרקמה, מבלי שייבול. גם אותי לימדה לרקום תוך כדי התבוננות, עם רינה בלב. הריקמות האלה, האחרונות, מעולם לא הוחזרו על ידי האדוניות ולעתים קרובות נשלחה המשרתת שלהן בשנית רק כדי להוסיף עוד מטבע על אלה שכבר שולמו, כי הגברת היתה מרוצה עד מאוד.

    ביום שהחליטה ללמדני את תורת הריקמה שמחתי היתה רבה וגדולה. כל שיעור כזה הוכיח לי כי התבגרתי עוד קצת וככל שהשבעתי את רצונה, עלה על שפתיה חיוך יפה שאחריתו היתה עוד שיעור ומאחר שהחליטה לחלוק עמי את אומנותה – התגאיתי בעצמי עוד יותר.
    ערב אחד, לאחר סיום כל המלאכות החיוניות ולאחר השכבת אחיי הקטנים לשנת לילה, הצטרף אלינו אבי ליד האח, כשספל מים רותחים ובהם עשבים מרגיעים בידו ואמר: “צריכה את לדעת לספור את תכי הריקמה, כי איך תעלה יפה אם לא תדעי לספור את התכים אותם את נועצת בבד? יש לספור אותם באופן מדויק על מנת שיהיו שווים לאלה שכבר נעצת בתחילה,” התערב בעבודת אמי והיא רק חייכה. הוא קרב את אחד משרפרפי המטבח אלי, התיישב, ובחדווה לימד אותי מנייה, הוספה, החסרה והכפלה. לא הבנתי למה עשה זאת, והרי ספירת התכים פשוטה היא, ואין בכל הפעולות האלה צורך ממשי כדי שתהיה הריקמה יפה וזוהרת ומקשטת את חיי היום יום הפשוטים שלנו. אבל אהבתי שהוריי לימדוני שיעורים חדשים ועוד יותר אהבתי את החיוך שעלה על שפתותיהם כששמו לב שהבנתי, לכן סלחתי לאבי הטוב על התירוץ שהמציא. שמחתי בידע החדש שקניתי, ידע החשבון. לא שיערתי עד כמה יועיל לי בעתיד.

     

     

     

     

     

     

    צילום תמונת הכותרת: רבקה קופלר   https://www.ossefet-otzarot.com

    להמשך קריאת הסיפור הקישו כאן

     

    רבקה קופלר

    בלוגרית, מטיילת תמידית, צלמת להנאתי, ובעיקר אוספת אוצרות בבלוג בשם זה: https://www.ossefet-otzarot.com

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    רחל והזה שלה

    משה גרנות
    אני ישבתי על יד עייזר, שנהג כמו משוגע – קצת מפחיד,...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    “אף מילה על אלוהים” | טל סגל הוצאה עצמית, 2018  ...

    * * *

    ערן צלגוב
    הָאֲנִי הַמִּתְפָּרֵק מִסַּךְ חֲלָקָיו יוֹצֵא לָרְחוֹב כִּבְיוֹם הַהֻלֶּדֶת וְהוּא שָׁר לְעַצְמוֹ...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית