הרשקוביץ היה גבר גוצי למדי עם הרבה יותר מדי שערות בכל מקום חוץ מאשר על ראשו, שם אניץ דליל למדי של שערות סורק משמאל לימין בניסיון נואש לכסות קרחת מבריקה.
למרות חזותו הבלתי מרשימה, כשהגיע אלינו לעיירה כולם התרגשו מאוד. הרשקוביץ הגדול מגיע! רב מג רב מעללים, שרק לפני שלוש שנים הציל עיירה שכֵנה מקללה שרבצה על הבאר שלה, ושגרמה לכל מי ששתה ממנה להתפתל מכאבים ולחלות מאוד.
בבית שגרתי בו ההתרגשות הייתה גדולה אפילו יותר. אני אומר בבית שגרתי בו ולא בבית שלי כי הבהירו לי מאז ומעולם שאני רק אורח שם. מחכה עד שיבוא מישהו וייקח אותי. והמישהו הזה אולי יהיה הרשקוביץ.
אני מה שנקרא "ילד קסום", ביטוי מנומס שמתאר מישהו שההורים שלו נעלמו ואף אחד לא יודע לאן. הורים נעלמים היה משהו שקרה די הרבה בסביבתי. היו לזה כל מיני סיבות, כלכליות, רפואיות, בריאותיות כמו להיאכל על ידי דרקון, שמקובל על כולם שזה בכלל לא בריא. לפעמים לא היו סיבות, והורים היו נעלמים סתם. הניחוש שלי, הוא שההורים שלי החליטו שקשה מידי לגדל ילד, כי למרות שהיו ילדים קסומים בכל מיני גילים, ההורים שלי נעלמו ממש מוקדם, כשהייתי תינוק. היו הרבה כמונו בכל יישוב כמעט. כולל כאלו שההורים שלהם נעלמו כשכבר היו ממש גדולים, ואני לא הצלחתי להחליט מה עדיף – לחיות עם הזיכרון של הורים שאהבו אותך, או לא לדעת אהבה כזו מעולם.
כמו בכל עיירה, גם אצלנו היו משפחות שהעבודה שלהן הייתה לארח ילדים כמוני עד שיבוא מישהו כמו הרשקוביץ ויחליט אם לקחת אותנו כשוליות או עד שנתבגר. חששתי מאוד מהביקור שלו. היו הרבה סיפורי אימה על שוליות של קוסמים שמתו בשלל דרכים נוראיות, ועל קוסמים אכזריים שמכים את השוליות שלהם, משפילים אותם ומתאכזרים אליהם. הבית שגרתי בו לא היה אוהב או תומך חלילה, אבל גם לא היה אכזרי.
מצד שני אני כבר בן 13, ולקח 12 שנים לקוסם להגיע אלינו. אם הרשקוביץ לא יבחר בי, מי יודע כמה זמן יעבור עד שהקוסם הבא יעבור פה. עוד שלוש שנים כבר לא איחשב לילד קסום, ואז אהיה סתם לוזר בלי הורים, ואיאלץ למצוא עבודה כפועל חקלאי נטול אדמה משל עצמי, ללא שום עתיד נראה לעין.
אני ושני הילדים הקסומים האחרים נקראנו לחדר האחורי בבניין העירייה, שם ישב הרשקוביץ. השניים האחרים היו צעירים ממש. מיכאל תכול העיניים היה בן שבע, ואלכסנדרה הג'ינג'ית הייתה בקושי בת חמש. ההורים של מיכאל נעלמו רק לפני שנה והוא עדיין בכה בלילות בגעגועים אליהם. אף אחד לא ידע מאיפה אלכסנדרה הגיעה בכלל – מצאו אותה כשהייתה בת פחות משבוע בשדה ליד החווה של משפחת לוי. היא הייתה קופצנית וחייכנית, אבל גם היא הייתה בלחץ לקראת הפגישה עם הרשקוביץ.
כשהוא נכנס לחדר ראיתי אותו לראשונה מקרוב, והאמת היא שהוא היה עוד הרבה פחות מרשים פנים אל פנים. החולצה שלבש הייתה קטנה עליו והדגישה את הבטן שלו, והיה נראה כאילו הוא נבוך אפילו יותר מאיתנו מהסיטואציה. מיכאל ניסה לחייך אליו ואלכסנדרה ניסתה להתחבא מאחוריי. אבל די היה להרשקוביץ במבט כדי להחליט ששניהם לא בשבילו. "תודה, אתם יכולים ללכת," הוא אמר. אכל כשהסתובבתי לצאת הוא עצר אותי: "אתה עוד לא". הוא הסתכל עליי. "אתה יודע לנקות טוב?"
משכתי בכתפיי. "כן, כאילו בסדר, יוצא נקי," עניתי. וזה כנראה הספיק לו. למחרת ארזתי את מעט מטלטליי, שכללו בעיקר שלושה סטים של בגדים להחלפה, מעיל ושמיכה וקצת כלי רחצה, ויצאתי בעקבות הרשקוביץ לדרך.
הרשקוביץ לא ממש דיבר איתי. ניסיתי להתחיל בשיחה ושאלתי אותו, "אז אתה הולך ללמד אותי להיות קוסם?". אבל הוא ענה, "כל מה שצריך להבין זה שאנחנו על רכבת”. כשניסיתי לברר מה זו רכבת, לעזאזל, ולמה אני צריך להבין שאני עליה, ומה זה אומר, הוא רק המהם וסירב להרחיב.
זה לא השתפר בימים ובחודשים הבאים. כל ניסיון ללמוד או להבין משהו מהרשקוביץ נתקל בשורה של מלמולים ומילים לא ברורות. הוא היה נתקף במין לחץ לא ברור ופוכר את ידיו, שגם הן היו שעירות בצורה יוצאת דופן, עם שערות על פרקי האצבעות הקצרות והרחבות שלו. כמה ששנאתי את זה.
לא שהיו לי הרבה ברירות לגבי מה שאני אוהב ומה שלא. הרשקוביץ פשוט גרר אותי איתו בין כל מיני כפרים ועיירות. לפעמים היינו נשארים כמה חודשים במקום אחד, לפעמים חולפים בלי לעצור כלל ומבלים את הלילה בחוץ מתחת לכוכבים. נסענו במין כרכרה גדולה ודי מרווחת, שהייתה ממש כמו בית נייד. הנסיעה הייתה איטית מאוד ומדודה, ושני הסוסים שלנו, ברק ורעם, שהיו שמנים ונמוכים כמו הרשקוביץ עצמו, ומשכו את העגלה בעצלתיים.
מדי פעם היו מציגים בפני הרשקוביץ ילדים, וכך יצא שפגשנו לפחות עוד שמונה ילדים שהוא בחן כדי לבדוק אם הם מתאימים להצטרף אלינו ולהפוך לשוליות. כמה התפללתי בכל פעם שהגענו לאיזה כפר או עיר בעקבות שמועה על איזה ילד מיוחד, שהוא יימצא מתאים ויצטרף אלינו. לא רק כדי שיהיה לי מישהו לחלוק איתו את המטלות היומיות שהייתי צריך לבצע כשוליה, ואפילו לא בגלל שאם יצטרף מישהו חדש, אז כשהרשקוביץ יתעצבן, העצבים שלו יתחלקו בינינו. מה שבאמת רציתי היה מישהו שאוכל לדבר איתו. חבר. אח.
אבל הרשקוביץ התייחס למפגשים האלו כמטלה ותו לא, ומעולם לא צירף אלינו מישהו.
פעם ניסיתי לברר מה שמו הפרטי של הרשקוביץ. הוא הסתכל עליי במבט מוזר במשך כמה רגעים, ובסוף רק אמר, "הרשקוביץ זה מספיק".
רוב הזמן ביליתי לבדי, ומילאתי מטלות ניקיון וסידור לא קשות במיוחד בזמן שהרשקוביץ היה עסוק בעניינים שלו. אחרי החודשיים הראשונים הוא אמר לי ערב אחד, "אני רואה שאתה לא בורח. טוב," והחל להקדיש פעמיים ביום ארבעים דקות כדי ללמד אותי על העולם.
המשכתי לא להבין כלום ממה שהוא אמר. היו לו הרצאות ארכניות ומלאות במושגים שלא הבנתי כמו רכבות, קפיצות נחשוניות או משוואות הסתברות אינפיניטסימליות. כשניסיתי לשאול אותו שאלות, הוא בדרך כלל נהם לעברי משהו לא ברור, ובשאר היום בכלל לא היה מוכן לדבר ופטר אותי בכל מיני משפטים כמו "כשתגדל תבין" או "אתה עוד לא יודע מספיק כדי להבין את זה".
עדיין ממש קיוויתי שהוא יצרף אלינו מישהו בקרוב, כי גם כשנשארנו במקום אחד לאורך זמן זה לא עזר. אף אחד לא רוצה להיות חבר של "ילד קסום", מישהו שיכול להיעלם ברגע ולעשות קסמים ודברים שאתה לעולם לא תוכל לעשות. זה לא שידעתי לעשות משהו. ממש לא היה לי מושג איך עושים משהו יותר קסום מלקרצף את הרצפה. והרשקוביץ לא באמת לימד אותי משהו, למרות ההרצאות היומיות שלנו.
הוא עצמו עשה המון דברים שנראו לי כמו קסם כל הזמן. רק שאני לא הבנתי מהם כלום. קחו למשל בישול. שוליות אחרות, של סנדלרים, או אופים, או בוני ארונות, היו צריכים להכין לאדונים שלהם ארוחות, ופעמים רבות חטפו מכות כשהארוחה לא עלתה יפה. לא אצל הרשקוביץ. לא הייתי צריך לבשל לו כלל. הייתה לו מין קופסה כזו, שהוא היה אומר לה מה הוא רוצה ואחרי כמה דקות צלחת מלאה בכל טוב הייתה מופיעה בתוכה. כשניסיתי להבין איך זה קורה, הוא שוב התחיל לדבר על רזוננס של חלקיקי טאו בחלל שלילי. גם אני רציתי לאכול ככה, אבל הוא הרשה לי להשתמש במכונה רק לעיתים נדירות. "אתה צריך לדעת איך להכין לך אוכל בעצמך," הוא היה אומר. וכמו על כל דבר אחר, הוא לא היה מוכן להרחיב.
מדי פעם הרשקוביץ היה נעלם לשעות או אפילו לימים שלמים. הוא היה אומר לי שהוא עומד לנסוע רחוק, ומנחית עליי רשימת מטלות אינסופית. למרות שמעולם לא ראיתי אותו יוצא לדרך, אחרי זה אי-אפשר היה למצוא אותו, ואף פעם לא ידעתי מתי הוא יחזור.
ואז היא באה.
היא דפקה על דלת הקרון ושאלה, "הרשקוביץ פה?"
אמרתי לה שלא, ושאני לא יודע מתי הוא יחזור. והיא פשוט נשארה תקועה מול הדלת. "הוא חייב לחזור," היא אמרה, "אני צריכה אותו".
זו לא הפעם הראשונה שבאו אנשים לחפש את הרשקוביץ, וגם לא הפעם הראשונה שזה קרה כשהוא לא נמצא. בדרך כלל היה מספיק להיות מנומס ותקיף ולהסביר שאני מצטער אבל אני לא יכול לעזור להם ולהציע שיבואו ביום אחר. חלקם נעלמו ללא שוב, אחרים אכן חזרו מאוחר יותר, לפעמים אפילו פעמיים או שלוש, ואז ישבו עם הרשקוביץ שהיה מקשיב לבעיה שלהם ומציע פתרון – לפעמים קסום אבל לרוב לא.
אבל הנערה הזאת פשוט לא הייתה מוכנה לקבל את התשובה שלי. "תשמעי," חזרתי ואמרתי, "אני באמת לא יכול לעזור לך גם אם את צריכה אותו – הרשקוביץ פשוט לא פה, ואין לי דרך ליצור איתו קשר, בואי מחר" .
"אבל אתה השוליה שלו," היא ענתה. כאילו זה קשור למשהו. והתחילה לבכות.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה גם לא עזר שהיא הייתה ממש יפה, עם שיער שחור שופע ועיניים ירוקות שהיו בוהקות עוד לפני הדמעות. היא לא התייפחה, הפנים שלה אפילו לא התעוותו כמו שקורה כשבוכים, היא פשוט עמדה שם מולי עם עיניים פעורות לרווחה והדמעות זולגות מהן. "אני לא יכולה לחכות למחר," היא אמרה. "היום בערב מקריבים אותי, והבטחתי שאחזור".
"שתחזרי לאן? למה שתחזרי אם רוצים להרוג אותך? ולמי מקריבים אותך לעזאזל?"
"אני חייבת לחזור אחרת יהרגו את ההורים והאחים שלי, אין לי ברירה," היא ענתה בקול שהלך והפך לקר ונחוש. "חשבתי שהרשקוביץ יוכל לעזור לי להרוג את המפלצת שתבוא לאכול אותי הלילה. אבל עכשיו אני מבינה שאין מי שיעזור לי."
אין לי מושג מה עבר עליי באותו הרגע, אבל מצאתי את עצמי אומר לה, "אל תדאגי, אני אעזור לך. אני לא סתם שוליה של הרשקוביץ. אני ילד קסום וכבר למדתי דבר או שניים". זה היה שקר גס, אבל כן ראיתי כמה מהדברים שהרשקוביץ לקח איתו לכל מיני משימות, והייתי בטוח שאוכל להפעיל את אחד מחפציו הקסומים, שרובם לא דרשו יותר מללחוץ על איזה כפתור או למשוך איזו פיסת ברזל.
האור שנדלק בעיניה כשאמרתי שאבוא היה שווה הכל. אפילו את ההשפלה שבוודאי תגיע כשתבין שאין לי מושג מה אני עושה. "חכי רגע," אמרתי, מנסה לשוות לקולי טון של ביטחון ולשמר את זיק התקווה שנדלק בה, "אני רק אקח כמה דברים".
רצתי פנימה והתחלתי להעמיס מכל הבא ליד. היה מקל קסמים אחד שגרם לפיצוצים מחרישי אוזניים, איזו מין אפרכסת גדולה כזו שראיתי את הרשקוביץ משתמש בה פעם להבריח להקה של כלבי פרא, ועוד כל מיני קופסאות קסמים מסוגים שונים, כמה אבקות ושלושה בקבוקים עם נוזל שהיה עליהם סימן של גולגולת ושל מלבן מרוסק כזה עם טיפה מעליו.
משהו מכל אלו בוודאי יהיה שימושי, אמרתי לעצמי ויצאתי אחריה. היא הובילה אותנו לכרכרה מאוד מרשימה שהוחבאה מאחורי כמה עצים. הרכב שחיכה לה אמר "הוד מלכותך, הגעת בדיוק בזמן, כבר כמעט עמדתי לצאת לחפש אותך. מצאת את מה שאת מחפשת? האדון הצעיר יצטרף אלינו?"
"כן, כן," פטרה אותו הבחורה בחוסר סבלנות. "בוא נצא לדרך".
כשנכנסנו לקרון שאלתי אותה, "הוד מלכותך?". היא אמנם הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי, אבל היא לא התנהגה או התלבשה כמו בת מלוכה. היא נפנפה בידה בביטול. "זה סתם תואר שנותנים למי שעומדים להקריב אותה. כאילו להקריב נסיכה זה בסדר. אני עדן. נעים מאוד."
יצאנו לדרך ונסענו במהירות מרשימה. עדן הסבירה לי שאת הכפר שלה פוקדת מפלצת כל 17 או 19 שנה, אף אחד לא ממש יודע, ושהיא דורשת שיקריבו לה נערה צעירה. מכיוון שזה קורה לעיתים כל כך רחוקות, לא היה לה הרבה מה לספר לי חוץ מזה שעומדים לקשור אותה לאיזה סלע בקצה היער, ושעל פי השמועה המפלצת לא עומדת לאכול אותה שם ומייד, אלא לגרור אותה למאורה שלה, שאיש לא ידע היכן היא.
זה היה טוב, כי זה אמר שלא אצטרך לריב עם כל מיני פנאטים מהעיירה שלה שחושבים שזה בסדר להקריב בחורות צעירות, ושאין להתערב בשיקוליהן של מפלצות. כשחלפנו ליד הסלע המדובר ירדתי מהכרכרה עם התיק העמוס שלי, וניסיתי לחקות את הרשקוביץ, שתמיד היה בוחן את השטח לפני שניסה את אחד מהקסמים שלו. לא היה לי ברור כל כך מה אני מחפש, אבל מצאתי מסתור נוח שממנו יכולתי לצפות על סלע ההקרבה ולקפוץ להגנתה של עדן או לצאת למרדף אחרי המפלצת. ניסיתי לחשוב מה עוד הרשקוביץ היה עושה. הוא היה קוסם, בטח היה לו איזה לחש או כשף לעשות, אבל לא הצלחתי להיזכר בשום דבר חוץ מזה שפעם ראיתי אותו מפזר אבקה צהובה מסביב לאיזה מקום שמפלצות מבקרות בו. לשמחתי לקחתי את האבקה הזאת איתי, אז יצאתי מהמחבוא לפזר אותה מסביב לסלע וחזרתי להמתין.
לא לקח הרבה זמן עד שהשמש התחילה לשקוע, ותהלוכה חגיגית למחצה ואבלה למחצה התקרבה אל הסלע. עדן נישאה על אפיריון במרכז, ואם לא היית שם לב שהשומרים משגיחים עליה יותר מכפי שהם מחפשים אחר איום חיצוני, יכולת בקלות לטעות ולחשוב שהיא באמת נסיכה. היא גם לבשה שמלה מאוד מהודרת שכמעט הצליחה להסתיר לחלוטין את האזיק שהיה מחובר לה לרגל. המבט שלה לעומת זאת היה כולו התרסה. מישהו הגיע אליה עם כוס מוזהבת, וניסה לשדל אותה לשתות. בטח איזה סם מרגיע שנועד להפחית מהאימה של מה שעומד לקרות, ובטח גם לגרום לה להיות צייתנית יותר. אבל היא סירבה בתוקף.
האפריון התקרב לסלע, והוצב ככה שאיש לא יראה איך שרשרת הברזל שקשרה את עדן לאפריון חוברה עכשיו לסלע. עדן מילאה את תפקידה ולא נאבקה, אבל המשיכה לסרב לשתות מהכוס המוצעת. כל מיני אנשים שאני לא מכיר אבל שבטח היו ממכובדי הכפר עלו לשאת נאומים, ודיברו על הקרבה ורוח הקהילה ועל מחירים כואבים שאנחנו נאלצים לשלם למען השלום. שני מבוגרים, בטח ההורים של עדן, מיררו בבכי, אבל אז כולם התפזרו. והשאירו את עדן ליד הסלע.
לא מיהרתי לצאת אליה, וטוב שכך, כי אחרי כעשר דקות שלושה שומרים חזרו ומיקמו את עצמם סביבה. אבל ראיתי שהיא שמה לב לאבקה הצהובה שהנחתי (אם כי חלק ממנה כבר נרמס ופוזר על ידי התהלוכה), וחיוך קל עלה על שפתיה.
השעות נקפו, והשומרים, עדן וגם אני התחלנו פשוט להשתעמם. עדן ישבה למרגלות הסלע ופיהקה. אולי כל הסיפור הזה עם המפלצת הוא רק אגדה, או איזו מחווה סמלית, חשבתי לעצמי. אבל אז נשמע קול עמוק ונוהם שעלה אט אט בעוצמתו. קול כל כך נמוך שהרגשת קודם בבטן לפני ששמעת אותו ממש.
השומרים החליפו מבטים ואז הטיסו את עצמם מהאזור, בלי לטרוח אפילו להעיף מבט בכיוונה של עדן. היא עצמה עמדה והזדקפה, וניסתה לשוות לעצמה חזות אמיצה. ואני כמעט מעדתי והפלתי את האפרכסת שהבאתי כשניסיתי לראות מה קורה.
ניסתי להתעשת ולכוון מחדש את האפרכסת לכיוון שממנו הגיע הקול. אולי, כמו כלבי הפרא, המפלצת תפחד ממה שזה לא יהיה שהיא עשתה. אבל לא נראה שזה השפיע על משהו. המפלצת התגלתה כמין שילוב של ציפור גדולה ושחורה ועכברוש חד שיניים עם זרועות שהסתיימו בצבתות. הצבתות ניתקו את השלשלאות של עדן כאילו היו עשויות נייר, והמפלצת תפסה את עדן והתחילה להתרחק מהאזור.
עדן אפילו לא צווחה, ובמקום זה ניסתה להיאבק ולהשתחרר מהאחיזה של המפלצת. היא השקיעה את כל כוחה במאבק, אך ללא הועיל.
אני התייאשתי מהאפרכסת וניסיתי את המקל הקסום שהשמיע קולות פיצוץ, אבל לא הצלחתי להפעיל אותו כלל. זרקתי אותו בייאוש מידי וצללתי להביא את התיק עם שאר הדברים שהבאתי. אולי משהו שם יועיל.
כשניסיתי להזדקף מחדש, דפקתי ואת הראש בענף עבה שהסתיר את מקומי, ועד שהתאוששתי מהמכה, עדן והמפלצת כבר לא היו שם. למזלי הטריק עם האבקה הצהובה לפחות עבד. יכולתי לראות את טביעות הרגליים של המפלצת, ויצאתי בעקבותיהן.
בדרך התחילה לנקר בי השאלה, מה בדיוק אני עושה. הרי אני לא קוסם ואין לי מושג איך לעשות קסמים, וגם בהפעלת כל הדברים שלקחתי מהקרון שלנו נכשלתי כשלון גמור. מה יקרה כשאגיע אל המפלצת ואל עדן? איך אועיל שם בדיוק? כבר עמדתי להאט את צעדי אלא שאז עדן צווחה בפעם הראשונה מממש מעבר לפינה.
הסתערתי קדימה וראיתי את גבה של המפלצת נעלם לפתח מנהרה מוסתרת. רצתי אחריהן ואז חזיתי במפלצת מפרקת את עצמה לשלושת מרכיביה. העכברוש עמד לסגור את פיו על הרגל של עדן, הציפור השחורה ניסתה לנקר את עיניה, שבינתיים הצליחה להגן עליהן עם היד שלה, והסרטן ניסה לכוונן את עצמו כך כשיוכל לסגור צבת על בטנה ולבתר אותה לשתיים.
עיוור מלחץ, מאימה ומחוסר אונים, התחלתי לזרוק את כל מה שמצאתי בתיק לעבר המפלצות. בקבוקים, קופסאות, כלים חדים או קהים. לא היה לי מושג מה אני עושה. בקבוק אחד התנפץ לרגלי הציפור השחורה והיא החלה לעלות באש, ואחת האבקות מילאה את האוויר וסימאה את העכברוש, שהחל לצרוח בקול נוראי. עדן הצליחה לברוח לאחור מהמפלצות, והסרטן החל להסתובב לעברי.
התיק שלי התרוקן, וכבר לא נשאר לי שום דבר לזרוק עליו. הוא הסתער לעברי ואני ניסיתי לברוח לאחור, אבל הוא היה מהיר כל כך.
פתאום נשמע קול פיצוץ אדיר והסרטן התמוטט תחתיו, משפריץ דם כחול ודוחה לכל עבר.
כשהרמתי את הראש ראיתי את הרשקוביץ אוחז במקל הפיצוצים שלא הצלחתי להפעיל קודם. הוא הסתכל סביב וראה את הציפור השרופה ואת העכברוש, שהיה מצונף ויילל ליד הקיר הרחוק של המאורה. עדן התרוממה ורצה לחבק אותי. "הצלת אותי," היא אמרה, "אתה קוסם אדיר!". ואז היא התעלפה, וגיליתי פצע גדול ברגלה הימנית, שדם רב נזל ממנו.
הרשקוביץ הסתכל על שנינו. "לא רע," הוא אמר, והניח לי להתענג על רגע ההצלחה.
אבל אני לא הרגשתי ככה. הרגשתי כמו זיוף מוחלט. לא עשיתי שום קסם חוץ מלזרוק חומרים משונים שלא בדיוק ידעתי מהם על המפלצות. קסם זה לא היה. אולי כימיה. ובעיקר הרבה מזל.
אמרתי את כל זה להרשקוביץ. "אתה מתחיל להבין," הוא אמר לי ובפעם הראשונה הרגשתי שהוא באמת מנסה לגרום לי לתפוס משהו, רק שלא הבנתי מה. "להבין מה?" שאלתי. "לא היה פה שום קסם, רק השתמשתי בכל מיני דברים שמצאתי". ואז הרשקוביץ הניח את היד שלו על כתפי בפעם הראשונה אי פעם ואמר לי, "זוכר ששאלת מה זה רכבות? אז בוא. אני אראה לך משהו".
הוא הוציא מכיסו מכשיר שנראה כמו קופסה עם עדשה עגולה על צידה, ולחץ על כפתור. מולנו נפתחה מין דלת תכלכלה והרשקוביץ הוליך אותי דרכה. הרגשתי כאילו אני נופל ונמתח בו-זמנית ואז מצאתי את עצמי מרחף מעל מרחב אינסופי, שהיה מכוסה כולו קווים קווים שהתארכו בזמן שצפינו בהם.
"אנחנו עכשיו מחוץ למציאות," הרשקוביץ אמר לי, והצביע על קו אחד, רחב ואדום, שהיה מתחתינו. "הקו האדום הזה הוא המציאות שלנו, אבל אנחנו במציאות די פרימיטיבית. כשאני יוצא למסעות שלי אני עובר לאחת המציאויות האחרות ומביא משם דברים שנראים כמו קסם. אבל הם לא. הם פשוט כלים של תרבויות אחרות."
"אז למה אתה לא נשאר שם?" שאלתי אותו. "כי חלקן ממש לא סימפטיות," הוא ענה. "את הרובה, זה המקל הזה שעושה בום, הבאתי למשל משם," הוא אמר והצביע על קו סגלגל שהיה במרחק שלושה קווים מהמציאות שלנו. "יש להם כלי נשק מעולים, אבל זה בעיקר כי הם כל הזמן במלחמות שם".
"חוץ מזה, אם אתה מבלה יותר מיום או יומיים במציאות לא שלך, אתה מתחיל להרגיש מוזר ולא שייך, וזה לא נעים בכלל. עכשיו בוא נחזור ללימודים שלך ואראה לך איך לשרוד במציאות של הקו הצהוב שם – אין שם אנשים, אבל יש שם פירות שמרפאים כמעט כל דבר. תוכל להתחיל מלהיות קוסם מרפא. נראה לי שעדן תשמח."