close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • העֶרגה לשירַת האושר והקסם

    הרצל ובלפור חקק | הומאז' | התפרסם ב - 13.03.22

    הומאז' למנחם בן


    מנחם בן זכה לתהילה עוד בחייו, והכתרים, שקשרו לו, לא גרמו לַגאווה לשלוט בו. כמי שהיטיב להוכיח כּושר באבחנות נוקבות, בניתוחים ללא רַחם – גם את עצמו שָפט בדרך דומה. בספרו האחרון "חידוש השירים" סיפר בלשון קולחת כיצד התדפק על דלת דירת הגג של נתן זך, ברחוב ריינס 42 בתל אביב. אכן אומץ לב של נער בגיל 16 – וזָכינו להיווכח בכך, גם בדרכו כיוצר, כמשורר – וכמובן, בשיפוטו הספרותי.

    "חידוש השירים" (הוצאת המילים, 2015)

    האומץ של המשורר בגיל הנעורים

    כדאי לזכור: כאשר מנחם בן התדפּק על דלתו של זך, נחשב זך לפסגת השירה. השנה היא שנת 1964 – שנות זוהר לאחר המתקפה של זך על אלתרמן. מעמד ספרותי נישא, ספריו 'החלב והדבש' ו'שירים שונים' נחשבו אז למחוללי מהפכה בשירה העברית. מנחם בן מגיע כנער צעיר ומציע את שיריו למשורר נערץ  ועורך של כּתב עת יוקרתי מאד באותה תקופה – "יוכני".

    כבר בפגישה עם זך אנו מזהים כמה מתכונותיו של מנחם בן: הנער הצעיר שובה את לב המשורר הידוע בּצַטטו בעל פה משיריו – ולאחר שריכּך בכך לבו של זך, הוא מציע בדרך חצופה משהו, את מַחבּּרת שיריו לפרסום ב"יוכְני".

    נתן זך, מציע לנער הצעיר להחליף את שמו ממנחם בראון למנחם בן – ובכך לנהוג כמוהו. זך שהפך לזייטלבּך: לקחת משמו הלועזי את האות הראשונה והאחרונה, וכך ציפה שיעשה גם המעריץ הצעיר, שהתדפק על דלתי ביתו.

    כשאנו מביטים ממרחק שנים על המסלול הספרותי של מנחם בן, ועל שְלל הכותרות, שידע לעשות באמירותיו המיוחדות – הרי ברור לנו, שהזרעים הראשונים נחשׂפו כּבר בנערותו: אותה עזוּת מצח, אותו עוז ביטוי, רצון לפרוץ ערוצֵי הבנה שהסתיידו. הנכונוּת הזו לעמוד בפּרץ ולחפש את הפּשר שמעבר לשורות הכתובות – עמדה נפשית זו הולכת עמו לאורך כל הדרך.

    מנחם בראון הצעיר פונה לגבריאל מוקד, שכבר אז היה עורך מרכזי בכיר בעולם הספרות, והציע את שיריו לכתב העת "עכשיו". הפרסום ב"יוכני" של נתן זך התעכב, והנה דווקא הפרסום ב"עכשיו" עשה את פריצת הדרך הגדולה. שלא יהיה ספק, מנחם הצעיר סיפר לגבריאל מוקד על הפגישה עם זך, ועל המחמאות של זך לשירתו.

    גבריאל מוקד פרסם את שיריו של מנחם בראון הצעיר ונתן להתפעלוּת שלו משירי 'דוליטל הרופא' של המשורר הצעיר, הד רחב. מוקד כתב בפתיח לפרסום השירים כותֶרת שהכּתה גלים: "מנחם בראון זה ילד הפלא של השירה והביקורת העברית". למחזור השירים של המשורר הצעיר, "אדרת הגפן" קרא מוקד "מחזור השירים המקסים".

    "אדרת הגפן" (הוצאת עקד, 1967)

    "ילד הפלא של השירה העברית"

    לַנער הצעיר זו היתה פּריצת דרך מדהימה: הכּרנו אותו ככתב נוער בעיתון "מעריב לנוער", וזכרנו אותו כמי שיודע לצטט שירים בעל פּה.

    במפגשי כתבי הנוער ניסינו להתחרות בו, שכן גם אנו הורגלנו לשנֵן שירים בעל פה, עוד מימי בית הספר "אליאנס".

    כנערים די הבּטנו בהשתאוּת לַפרסום הרב של עמיתנו בן גילנו. כתבי הנוער די התקנאו בחברם שפתאום קפץ לגובה: שירים שלו שזכו לתהילה, ביקורות ספרותיות שלו פורסמו ב"משא", שיצא אז בעיתון 'למרחב' והיה בעריכת אהרון מגד.

    למנחם בראון שהפך למנחם בן אכן הייתה הכּרת הטוב כלפּי השניים, שפרצו לו את הדרך קדימה: בספרו "חידוש השירים", ספרו האחרון כתב מנחם בן:

     "אף פעם לא אשכּח לנתן זך את חסד אהבתו לשיריי הראשונים. אף פעם לא אשכח לגבריאל מוקד את חסד הכרזתו עליי, ראשון, בעיתון. מאז, בעצם, במשך שנים ליווה אותי דימוי 'ילד פלא', 'תקוות השירה העברית, וכל יתר התארים שנקשרו אז בשמי."

    מנחם בן במבט מרוחק לאותם ימים של פרסומו כילד פלא, נהג להצטנע ולקבּוע, שאינו רואה בעצמו משורר. בן הסביר, ששיריו היו, מעֵין קולאז' של השפעות ספרותיות שונות. בצמוד לקביעתו של מנחם בן, הוא אכן ידע בסתרי לבּו, שיש עֵרך שירי לכתיבתו. כך כתב ב"חידוש השירים":

    "אבל היום אני יודע, שמעשה הקולאז' שלי היה מקורי לגמרי – הרי אפילו 'ארץ הישימון', להבדיל, השיר המפורסם ביותר במאה העשרים, של ט.ס. אליוט, הוא בעיקרו קולאז' של מאות מקורות שיריים ולשוניים אחרים."

    מנחם בן אכן בּנה קולאז' אמנותי ומקורי, ובעצם הציע לנו את מרכולתו השירית המפעימה – מיתולוגיה פרטית שופעת נתיבים לארץ פלא, ארץ "לעולם לא" אישית.

    נכון, הוא ניסה להמעיט בערך הדברים. מנחם בן נהג להגדיר עצמו "בעל מלאכה משוכלל, וככה הכשרתי את לשון השירה שלי".  בספרו "חידוש השירים". הוא אכן היה מודע לכך, ששירתו מהלכת קסם, ובספרו הביא ציטוט ממאמר של נסים קלדרון:

     "קסם בלתי רגיל נסוך על שלושים ושבעה העמודים של 'אדרת הגפן'…".

    קלדרון כתב עליו ב"פשיטא" עיתן השירה בעריכת מאיר ויזלטיר מחמאה נוספת. לדברי קלדרון, שיריו של מנחם בן "בלתי רגילים ביופיים".

    רבים תהו, גם אנו תהינו, מה לנער צעיר בגיל 16 ומה לדוליטל, מדוע מחזור השירים הראשון שלו עסק בדמות כה מרוחקת, מדוע כתב מחזור שירים על דוליטל הרופא?

     בספרו "חידוש השירים" מנחם בן נותן לכך הסבר שקשור לדבריו, בייעוד של חייו:

    "אני רואה עצמי כבעל משימה משיחית, משימת ריפוי (ובעצם, רבים הם מרפאי העולם שבּינינו. כל עושי המעשים הטובים, ואני מאמין מוחלט באלוהים). לכן חשוב לי מאוד ויקר לי מאוד, שהשיר המזוהה כשירי הראשון עוסק ברופא משיחי, מופלא, היוצא למשימת הצלה."

    הצד הרוחני אכן התגלה כבר בשלבים הראשונים של הקריירה.

    תחנה חשובה בחייו היתה ההיכרות עם המשורר דוד אבידן. כאן ראה מנחם בן מפנה בחייו, בלשונו "השבר הסורי אפריקאי" שלו. אבידן צירף אותו לטְריפִּים של אֶל אֶס דִי – וכמוהו כתב שירים בעקבות טְריפּים. כך ראה את השיר, שפתח את ספרו "הים פּלחים שקוּפים" כשלב חדש בחייו, וראה בספר זה "שירה של השראה".

    על שירו "היָם פלָחים שקוּפים" כתב מנחם בן דברי רקע: לדבריו, השיר נכתב בשנת 1969 בעקבות אותם "טריפים" בדירת הגג הקטנה שלו ברחוב נחום 13, שצפתה אל הים:

    "תמונת הים של השיר לקוחה מן המראה הממשי היפהפה של הים באותו בוקר, שנראה באמת שקוף ועשוי פלחים שקופים של מים."

    "הים פלחים שקופים" (הוצאת עכשיו, 1975)

    מנחם בן היה בקשר רומנטי עם יעל גרינפלד, ומעניין, שבכתב העת "עכשיו" של גבריאל מוקד, התפרסם בשנת 1968  – גיליון 21-24 – מחזור שירים של יעל. פרסום המחזור נראה על פניו כפנייה של מנחם בן לעורך מוקד, שיפרסם ליעל גרינפלד משיריה. מי שקורא את השירים, רואה כמה דומים הם לקובץ של מנחם בן "אדרת הגפן". אור, פירות, ענבים.

    כך כותבת יעל גרינפלד בת זוגו באותן שנים – בשיר "קצת מי ורדים":

    הבּית שלָה היה בּחושֶך
    וּקצַת מי וְרדים נָתנה על הפָּנים
    שלָה
    והלכה לשכּב.

    וכך השיר שלה "עינב" שמשחק באותו מגרש דימויים, הגפן והענבים:

    "הגֶפן פרצָה את סוּרֵי ענבֶיה
    את אשכְּלות היַיִן הנוטְפים.
    בּמים רבּים שטפתי את
    הפָּנים.
    בּמים רכַּים ורֵיח שושַנים.

    לאחר שנות השתיקה – תשוקה לשיר

    הפריצה של מנחם כמשורר צעיר היתה מדהימה, וגם השתיקה בעקבותיה. התמורות בחייו אכן השפיעו.

    באו שנים שלא כתב שירה, בין השנים 1972 ל-1978. בשנת 1974 התגרש מאשתו הראשונה יעל גרינפלד וכעבור 3 שנים נישא שוב, לאשתו השנייה שלומית. על סיפור אהבתו ליָעל כתב רומן בשם "פלונטר" – הספר הפך לרב מכר באותה תקופה.

    "פלונטר" (הוצאת אורלית, 1979)

    כשהיינו כתבי נוער, זכרנו כמה היה מוקסם מכתֶבת נוער יפה במיוחד, אילנה אייפרמן. כשנפגשנו איתו בספטמבר 2016 במסעדה בשרונה, הוא אישר, שאכן חיזר אחרי אילנה.

    המפגש איתו היה לאחר שזכה בפרס ראש הממשלה. בלפור שהיה בחבר השיפוט של הפרס כממלא מקום יו"ר חבר הנאמנים. בלפור פנה לשופטים, שיעניקו למנחם בן את הפרס, על מסירותו רבּת השנים לַספרות העברית. בסוף המפגש הענקנו לו את ספרי שירינו, ועל ספר שיריו "חידוש השירים" שנתן להרצל כתב מנחם בן, הקדשות מרגשות.

    ההקדשות מובאות בטיזר בסוף המאמר.

    מנחם בן עם הרצל ובלפור חקק, 2016 (צילום: תפארת חקק)

    מצבי משבר גורמים לפעמים לשתיקה. שנות השתיקה של בן הסתיימו שנתיים לאחר נישואיו. בשנת 1978 כתב מחזור שירים מופלא במיוחד – שירים על התשוקה לכתוב שירים: לשיר הראשון קרא 'הסונטה לכתוֹב' והנה חלק מן השיר.

    בּעוד שעה, אולי שלוש שעות
    תִקהֶה הבּהירות  המסוימת
    תָפֵר התשוּקה לכתוב
    כמו הירֵח הכּחול.
    מה ירֵח כחול? מי
    ירח כחול?
    חשוב הגעגוּע: והוא נכון.

    אין חולק על כך: ספרי שיריו של מנחם בן אכן שובים ביופי הנסוך עליהם. גבריאל מוקד צדק בקביעה שמדובר ב"ילד פלא" ובשירה שמחוברת למקורות ספרותיים, למיתולוגיה. היצירה מחדש היא בוודאי אמנות, וראוי לחקור את כלל יצירתו של מנחם בן. לא רק סקירותיו הספרותיות ומבואותיו לשירה.

    ציטוט מתוך החלטת חבר השופטים על הענקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים למנחם בן בשנת 2015

    שירה כדרך להפיץ בשורה חושנית ואושר

    מנחם בן, במבט לאחור, ראה בשירתו מעין סוג של מרד. בספרו "חידוש השירים" בעמוד 36 הוא כותב:

    "מה שאני התכוונתי במעשה השירי שלי, השיבה מן המופשט השירי, העקרוני, המחשבתי, אל הקונקרטי, החושני והמוחשי, המאושר. זה מה שהייתי אז, זו הייתה הבשורה, מתוך התחברות למשוררי אסכולת האושר בשירי האושר שלהם, רביקוביץ, אמיר גלבוע, ישראל פנקס. דיבור על יפה ולא על המכוער, דיבור על המאושר ולא על המדכא, מין ניסיון הפיכה פנימי שירי בתוך השירה העברית הייאושית, המרירה, סוג של מהפיכת משי. לכן דוליטל הרופא בגלל חומרי העולם המקסימים שלו."

    בקטע קצר זה היטיב מנחם בן לתאר את הקו הייחודי שלו, את הרצון לפרוץ מתוך המעגל של שירת זך-אבידן – לעבר שירה של קסם ואושר, צלילה בתוך עולם של מיתולוגיה שנותנת פירוש אחר לעולמנו.

    כשקראנו את שיריה של יעל גרינפלד אשתו הראשונה, יש תחושה, שאותו רצון לטפטף אבקת קסמים, יש גם בשיריה – מי שושנים, מי ורדים. בשירו של מנחם בן "לוליטה" כתב על "תותי השדה… סלי החלב והדבש".

    הרצון לפרוש יופי ורוחניות אופף את שירתו הקסומה באותם ימים. כך מסביר מנחם בן לאורך ימים את השיר הקצר שלו, שכולל רק שורה אחת:

    בַּחוּץ כַּלָּנִית. כִּבִּיתִי אֶת הַמְּנוֹרָה.

    כתב על כך בן, הסבר לשירו:

    "החומר עצמו, השם עצמו, 'כלנית', יכול לעורר את כל החמדה המוארת שיש בו, בתנאי שנניח אותו בתוך סביבת מילים, שאיננה מפריעה לו להאיר. לכן 'כיביתי את המנורה' , כדי שאור הכלנית יפיץ את עצמו לתוך נפש הקורא. וזהו חלק מאסכולת האושר, שראיתי עצמי חלק ממנה" ("חידוש השירים", עמוד 48).

    מנחם בן אכן האמין, שיש בכוח השירה לתקן לבבות, לרפא. היום כשהשירה אינה מושכת המונים, והשירה ההגותית מדי, אנוכית מדי, אפורה מדי – משתלטת על חיינו, האם לא נחוש צימאון לשירה אחרת? האם קשה להבין אותה ערגה של מנחם בן לשירה מוּארת, לחרוז, לאושר.

    האם השירה יכולה להציל ממוות?

     בן האמין שהשירה יכולה לחזק את הרוח, את הלב, וחשוב להתמקד לרגע ביחסו של בן לאלתרמן ב"שיר משמר".

    כפתיח לכך – ראו נא מה כתב על אלתרמן בספרו 'תיק שירה' עמוד 63:

    "אלתרמן…הוא אכן המאושר האהוב על בני אדם, בגלל כוח האהבה שלו. ובאמת, מי שאוהב את אלתרמן…נאמן קודם כל למי שגרם לו לחוויית אושר, ומי שאיננו מבין את אושרה הגדול של שירת אלתרמן בראשיתה, איננו מבין כנראה את העיקר."

    בהקשר זה מתחייבת התייחסות לשיר של אלתרמן לבתו תרצה אתר, השיר "שמרי נפשך". בשיחה שלנו עם מנחם בן בספטמבר 2016 – היה שלב בשיחה שבו שוחחנו על השבר הנורא, עם התאבדותה של בתו כינרת. היה קשה למנחם לדבר על כך, אבל מן המעט שאמר, הבינונו שחש אשמה. בין השיטין התייחס לשיחה עם תרצה אתר, ולשאלה ששאל אותה בנושא "שיר משמר". קראנו מחדש את מה שכתב על כך בן בספרו "תיק שירה" בעמוד 62-61 וחשנו את הצער.

    בדיעבד חש כנראה, שהמפגש עם תרצה ודבריו על האב החרד לבתו, היו מעין הכנה נפשית. ב"תיק שירה" כתב בן על תרצה אתר, על העובדה שקיבל את דבר התאבדותה כאיש מערכת החדשות ב'ידיעות אחרונות':

    "שם שמעתי לראשונה על התאבדותה של תרצה אתר, בקפיצה (שתוארה כנפילה) מחלון ביתה, ואף ניסחתי את הידיעה העיתונאית שנגעה למותה. לא יכולתי להתגבר על התשוקה העיתונאית לספר את הסקופ: תרצה אתר התאבדה כמי שמביימת את עצמה על פי הכתוב בבית מסוים באותו 'שיר משמר'…".

    מי שקורא את השיר, מבין שבן התייחס לשורה בשיר – "פתאום חלון לְאט נפתח בחשֵכה…אִמְרי מדוע בּו מפַרפְּרים חייך".

    מנחם בן לא ידע מה צופן לו העתיד, אך כך תיאר את דאגת האב לבתו תרצה: בן כותב על "המציאות מוכת הדאגה הנפלאה ב'שיר משמר'" – ומוסיף התייחסות משיר אחר:

     "איך כתב פעם אלתרמן בשיר אחר, על האב: 'עולמו הנצחי הדאוג, מה רבה טרדתו ומודעת."

    רובנו קוראים זאת ומבינים לרוחו של מנחם בן, כמה צימאון יש לשובה של אותה שירת פלא, שירה שמבקשת לרפא, שירת אושר?!

    מנחם בן ביקש שירה טהורה ומוארת, לא מתחכמת.

    "תיק שירה" (הוצאת ירון גולן, 1994)

    מכאן אפשר לפתוח שביל להבנת ביקורת השירה שלו – וזו אכן אינה עושה חסד עם מה שמקובל. החוצפה של הנער הצעיר לא עזבה אותו מעולם. בביקורת שלו יש אומץ נפשי לומר דברים אחרת, לבקר כל מה שנראה לו מזויף, לא אמין, פוגע בקסם של השירה.

    לא פלא, שבביקורת השירה שלו, קם בן באומץ מול מהפכת זך ואבידן, שהתנערה מן החרוז. מאמריו של מנחם בן העידו על החיפוש אחר שירת הפלא המואר, שירה שמפעימה את הלבבות. אותה אדרת גפן, אותם מי שושנים שעליהם כתבה יעל גרינפלד, ליוו אותו כל הזמן.

    על שירת הדיבור ושירת החרוז

    מאמרו "שירת הדיבור ושירת החרוז" פורסם בעיתון "המילים" בשנת 1982. את עיקרי משנתו פרסם בן בספרו "אין שירה בלתי מובנת", 1989.

    כך עשה בביקורתו על שירת אבות ישורון: בספרו "תיק שירה" כתב מנחם בן שבהעדר החרוז והמשקל יש בשירת אבות ישורון "ביטוי של יהירות וסגירות". על מנחם פרי הוא כותב ב"תיק שירה" אמירה מושחזת – "שנתפס לפני עשר שנים אומר את השטות הקולוסאלית שאבות ישורון עולה על אלתרמן"?

    השירה האפורה והמייגעת, מרד יבש ונטול חריזה אכן זוכה לביקורתו, והוא כותב:

     "למרות שתשעים ותשעה אחוזים בערך מן השירה הישראלית בעשורים האחרונים הם שירת דיבור נטולת חרוז ומשקל, הרי כחמישים אחוז ממיטב השירה כתובים בחרוזים."

    מרגש לקרוא את הביקורת של מנחם בן על שירי פאול צלאן. ובענווה כותב הוא:

    "כבר שנים אני רוצה לכתוב על פאול צלאן ואינני מצליח, וכנראה לא אצליח גם הפעם. להצליח במקרה זה, מבחינתי, פירושו להעביר את הרַעד, שפאול צלאן, בכמה משיריו , העביר בי. ואני כאמור אחד מנִרְעָדים רבים."

    הערגה לקול טהור, קשה כיהלום

    מנחם בן אכן חיפש את הקול הטהור, ואנו חשים זאת בַּכתיבה על פאול צלאן:

    "באמצע מטח המטאפורות של החיים (השקרים העצמיים, תדמיות ההבל הפרסומאיות) וגם באמצע מטח המטאפורות של השירה שכולנו מוצפים בה- דברנית מדי, קל מטאפורות מדי, פתאום עולה קול טהור מאוד, קשה כיהלום, כמעט אילם, קולו של פאול צלאן."

    צריך להבהיר: מנחם בן אינו שולל לחלוטין שירה לא מחורזת. כשהוא מנתח שירים של ויזלטיר הוא מחפש את האמת, את הפשטות הנפלאה, כפי שהוא מגדיר זאת. כך בספרו "שיחות על שירה" בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. מנחם בן מוקסם מן הסיומת של השיר "באמת" של ויזלטיר, והוא רואה בשיר "סיום גאוני":

    "כי האמת בדומה לנמלים ולמקקים, עשויה להתגלות במפתיע, בכל זמן ובכל מקום, כאילו יש מאין."

    כך מוצא בּן להבחין את היכולת של כל משורר להקסים אותנו בדרכּו שלו:

    "כל משורר וקִסמו. אלתרמן מקסים אותנו בדרגות המוזיקליות והחרוז והחוכמה שלו…ואילו לאה גולדברג מקסימה אותנו דווקא בכתיבתה הישירה על עצמה, בייאושֶיה, בבדידותָה, שהיא תמיד אישית בשיאֶיה".

     בהמשך ניתוח הקסם עובר מנחם בן לשירת ויזלטיר, ונראה שהוא מוצא קסם גם בשירת המרד, שהרחיקה את אלתרמן. כך הוא כותב על ויזלטיר, בבואו לתמצת את הקסם שבו:

     "ויזלטיר מקסים אותנו ברמת המציאות הקשה, החשׂופה, המעליבה, נטולת ההנחות שלו, המעליבה תדיר את הקורא" – כך בספר "שיחות על שירה" עמוד 81.

    "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך. שיחות על שירה" (הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 2006)

    לנו אישית קשה להתפעם מן הקסֶם של ויזלטיר וחבריו. קשה לנו למצוא קסם והשראה של אושר בְּשירה "מעליבה ונטולת הנחות". הדרך שבה הורחקה שירת התחייה כולל אלתרמן וחבריו – היא, לדעתנו, אחת הסיבות לריחוק של הקהל מן השירה.

    מכל מקום, מנחם בן, שכֹּה התרועע עם אבידן וזך והשירה הצעירה, אינו חושש להתעמת עם שירה זו, וראינו כבר גם את הביקורת שלו על שירת אבות ישורון, שהיה בן דורו של אלתרמן.

     דעותיו המקוריות של מנחם בן אכן הציבוהו כמבקר עצמאי וחד מבט, שאינו חושש להשמיע קול אחר. במקרה של ביאליק, אנו חלוקים עליו, אך חשוב להביא את עמדתו הנועזת. במאמר שפרסם במוסף הספרות של מעריב  ב-1 ביולי 2005 כתב בן:

    "שירתו של ביאליק התיישנה ברובה, ולא רק משום שמת כבר לפני שבעים שנה. עובדה שהתנ"ך לא התיישן ורחל לא התיישנה. בהחלט הגיע הזמן לפקפק בקביעה, כי הוא 'גדול משוררינו' ולצמצם את נוכחותו המרכזית מדי במערכת הוראת הספרות שלנו."

    לא פלא, שמנחם בן העמיד בָּראש את נתן אלתרמן, וקם כנגד הביקורת של נתן זך על טענותיו הקשות, כל כך שתקף את שירת אלתרמן, בטענה שאין בה רגש.

    אין חולק על גדולת אלתרמן, אבל בעינינו, כבודו של ביאליק לא נפגם גם בחלוף השנים. היום חשוב לרכּז מאמצים לשמור על כבוד מקצוע הספרות. בתקופה שבּה אומות קטנות הולכות לאיבּוד בכפר הגלובלי, חשוב לנו לחזק בדור הצעיר את מקורות הזהות. לשמור על הייחוד שלנו, על אופייה המיוחד של ספרותנו.

    חשוב, שניאבק על הרצון לפגוע בלימודי הספרות במערכת החינוך,  ואין ספק, שביאליק ואלתרמן הם חלק חשוב מתעודת הזהות הספרותית שלנו. נוער שיגדל ללא חיבּור לשירתם, יימצא חָסר. הביקורת של זך ודורו נגד אלתרמן פגעה יותר מכל בַּנהירה של הציבור הרחב אחר השירה העברית. כולנו הפסדנו מכך.

    באחרית דבר לספר "תיק שירה" קובע המבקר דורון קורן, שמנחם בן הציע "מהפכה שירית ורוחנית". הניתוח שלו מדויק להפליא:

     "במעשהו הביקורתי הכולל, מנחם בן הוא לא רק מפַלס דרך לשירה, ממנה והלאה, אלא גם פותח ערוצים שנסתְּמו בּה עצמה."

    "השירים הכי יפים בעברית: מאה שנות שירה ישראלית" בעריכת מנחם בן ודורון קורן (הוצאת משכל, 2013)

    מנחם בן השמיע את דעותיו בכתבי עת שונים וכבעל טור ב"מעריב", ואכן הדברים שפרסם לאורך שנים הפכו למורשת שלו. היו שנים, שנותר ללא בימה שיכתוב בה, ולצערנו הִדירוהו מכתיבה בשל מאבקים, שאינם קשורים לעולם הספרות (מנחם בן השמיע דעות לא מקובלות בתוכניות טלוויזיה ובמאמרי דעה, והיו תקופות שהורחק מכמה בימות).

    בחודש ספטמבר 2016 פגשנו במקרה בבני ציפר, כשהגענו לערב של כותבי שירה בבית הסופר בתל אביב. תוך כדי שיחה, סיפרנו לו שלאחרונה – ממש כמה ימים קודם לכן – נפגשנו עם מנחם בן והזכרנו לבני ציפר את ספרו החדש "חידוש השירים". שאלנו את בני ציפר, מדוע אין מאמרים של מנחם בן במדור הספרות של "הארץ". לשמחתנו, באוקטובר 2016 ראינו, שמנחם בן פרסם שם מאמר על שלונסקי "המלך המודח של שירה העברית". שימחה אתנו המחשבה, שאולי תרמנו לחזרה של מנחם בן לכתיבת מסות ביקורת על הסִפרות העברית בעיתון "הארץ".

    במאמר שלו מיום 3 באוקטובר 2016 ניסה בן להפיח חיים בשירתו של שלונסקי, שכֹּה נעלמה מהתודעה. הנה קטע מן המאמר של מנחם בן:

    "לפני כל התיאורים והפרשנויות וההסברים, הנה כמה מבתֵי השיר הנפלאים של שלונסקי הלקוחים מכמה וכמה משיריו — חלקם שנודעו יותר במשך השנים וחלקם שנודעו פחות — והמציגים אותו בכל עזותו הנפשית, הרוחנית, הלשונית והמוזיקלית הגדולה. הנה, למשל, הבית החותם את השיר "עלבונות", שבו ממש אפשר לשמוע איך שלונסקי עומס על נפשו את צער העולם בשורות מחורזות ומוסיקליות: 'יֵשׁ אֶלֶף יְגוֹנוֹת בְּמִשְׁעוֹלֵי אֱלוֹהַ / יֵשׁ אֶלֶף עלבונות יוֹם יוֹם בְּעוֹלָמוֹ. / לא יצוּיְרוּ בְּחֶרֶט וּבְמַצְבּוֹעַ / וגם בְּשִׁיר לא יסוּפְּרוּ כְּמוֹ'…..".

    האהבה של מנחם בן לחרוז ולמצלול ולעושר השפה היא בעינינו האהבה לשירה האמיתית. שירה שיש לה כּוח למשוך המונים אל חֵיקה.

    דרכו של מנחם בן זו הדרך להשיב את הקהל להיכל השירה. אהבת השירה של מנחם בן נבעה מהערצתו  את השירה המקראית. אם אכן נדע לקרב את הנוער לשירה שתמשוך את לבו, ולחבר אותו למקורות חיינו – לתנ"ך – יש סיכוי לשַקם את הזהות של הדור הגָדל בארץ הזאת.

    נסכּם בשורות שכּתב מנחם בן על השירה בתנ"ך:

    "כקורא שירה אני מזהה בתנ"ך מהוּת לשונית סִפרותית עליונה….אני מצטרף בשלמות בנקודה זו לעמדה המסורתית בדבר אלוהיוּתוֹ של התנ"ך."

    מנחם בן מתגעגע לשפה העשירה, שכל כולה רוחניות ועומק. הוא בוודאי לא קיבל את השאיפה המוצהרת להשתמש בשפה רזה נטולת חריזה, וכך  גם את השורה של עמיחי שבּה הוא מתוודה, שהוא משתמש "רק בחלק קטן מן המילים שבמילון" (השיר "אלוהים מרחם על ילדי הגן"). אם ננסה לתמצת את גישתו של מנחם בן, נראה שהוא ביקש להחזיר עטרה ליושנה, לא לתת יד לשירה שבנתה לה עולם "שהתקלקל". מבחינתו, וכך כתב זאת בתחילת העיתון "המילים' בשנת 1982:

     "כּוח למילים? אתה עוד מאמין שהעולם נברא במילים. אני מאמין שהעולם ייגָאל במילים."

    מה פלא, שמנחם בן מאוהב בשירתה של רחל, שנראית לרבים כשירה פשוטה מדי – "תיק שירה", עמוד 89. בשנת 2014 הוציא לאור עם רעייתו שלומית ספר לזכר בתו כינרת שהתאבדה, והשם שבחרו לספר "הוי, כינרת שלנו", מזכיר שיר של רחל:

    כינרת שלי הוי כינרת שלי
    הֶהיית או חלמתי חלום?

    סיום שירה של רחל נשאר חקוק בליבו, ואת הספר "חידוש השירים" הקדיש לבתו כינרת: "לכינרת נשמתה עדן, בגעגוע אינסופי".

    דבריו עליה העידו על שברון לב, והתחושה היא ששבר זה ליווה עד מותו בגיל צעיר. כמשורר כה ביקש שירה שיש בה כוח לרפא, לחזק, והתחושה היא, שאי יכולתו לרפא במעגל הקטן שלו, להציל את בתו, בוודאי העיקה עליו.

    "הוי, כינרת שלנו" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2014)

    פרק שלם ב"תיק שירה" מוקדש לרחל. ראו נא מה הוא כותב על שיריה: "הרי שירת רחל היא כולה, ממש כולה, שירת נפש בלתי מתקלקלת."

    לכך עָרגה נפשו, לשירת נפש בלתי מתקלקלת.

    רשימה זו ביום השנה למותו של מנחם בן היא בבחינת קריאת השכּמה, בַּקשה למחקר מעמיק יותר, וראוי שתיכתב מונוגרפיה, שבּה ינתחו לָעומק את כלל כתיבתו, כולל התייחסות לכל פרקי השירה שפרסם כנער, ככתב נוער ב'מעריב לנוער'.

    ספרי השירה של מנחם בן, ספרֵי העיון שלו, קובצי השירים שניתח וזכו להיכלל באנתולוגיות שלו – כל המכלול שהותיר לנו – כל זה נצרב כמורשת, כחותם.  

    כל מה שכתבנו כאן, הוא רק התחלה של דיון משמעותי, בבחינת מעט אור, מעט שמבקש את המרובּה.

    ===================================

    נספח:

    הכיתוב של הקדשות מנחם בן לתאומים חקק

    על ספרו – מנחם בן העניק לכל תאום עותק מספרו "חידוש השירים" עם הקדשתו.

    זו ההקדשה שרשם לבלפור חקק:

    לבלפור,
    הצעיר בין שני תאומי השירה הנפלאים
    אחרי 55 שנות היכרות,
    ואחרי שקראתי באהבה את שירו על אלישבע המשוררת
    בידידות, מנחם
    ומאחר שאני לא טהור כמוכם, תסלחו לי על הספר
    הזה בבוטותו
    בתקווה שלא יביך אותכם מדי
    (ומותר להגיד אותכם  בעברית, זה מהתנ"ך
    מספר יהושע)
    14.9.2016

    ——————————————————-

    זו ההקדשה שרשם להרצל חקק:

    להרצל, הבכור בין תאומי השירה הנפלאים,
    אני לא טהור כמוכם, לכן התנצלות מראש 
    על הספר הזה, והערת אזהרה
    כהצעתכם, ממנחם – ובינתיים רק הצצתי
    בספר השירים שלך, והתרגשתי בינתיים
    מהשירים על זלדה.

    הרצל ובלפור חקק

    הרצל ובלפור חקק, שניהם משוררים, סופרים ופובליציסטים. שימשו יו"ר אגודת הסופרים בעבר. ב-1965 נבחרו האחים חקק לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל נבחר לסגן). פירסמו עד כה 8 ספרי שירה כל אחד, וכן בשיתוף כתבו ספר מחקר על ברדיצ'בסקי, לקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    בדרך אל האושר

    שי מרקוביץ'
    החל משנת 2011 מפרסם ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, את...

    עוֹלָם רוֹעֵד

    רות ארטמן
    (Corona, כתר בלטינית) עוֹלָם רוֹעֵד עַל הַבִּרְכַּיִם, לִפְנֵי וִירוּס מְעֻטָּר בְּכֶתֶר...

    קריאה רפואית ב”הדבר” לאור מגפת הכתר (2)

    יצחק מלר
    מאמר שני מתוך שלושה בסדרה שלוש הערות מקדימות: ראשית, מחלת הדבר,...
    דילוג לתוכן