close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חשבונות באים והולכים

    בני כץ | סיפורים | התפרסם ב - 11.05.17

    השעה היתה שמונה וחצי. כמו כל בוקר בשבועות האחרונים עמדתי ליד החלון בקומה השלישית בבניין המשרדים המשקיף אל רחבת קולנוע מוגרבי וחיכיתי. לא המכוניות בצומת שמתחת עניינו אותי וגם לא פיסת הים הכחולה שהשתרעה בקצה הרחוב. הייתי ממוקד לקראת משהו שונה לגמרי.

    היא אמורה היתה להופיע בכל רגע, בכל שנייה. ידעתי שהיא דייקנית. לא היה יום שהחסירה, לפחות בשבועות האחרונים. זו השעה. היא היתה מופיעה מעבר לפינה, חוצה במהירות את הרחבה עד לרמזור, שם היתה מחכה לירוק כדי לחצות ולהיעלם מעיניי במעלה הרחוב. אני הקפדתי להסתתר מאחורי הווילון המשרדי ומנקודת התצפית הזו עקבתי אחריה עד שיצאה מתחום שדה הראייה שלי. היה בוקר אחד שבו הביטה כלפי מעלה ולרגע נדמה היה לי שהיא מבחינה בי, אבל, כאמור, נזהרתי מלחשוף את עצמי. לא הייתי רוצה שתחשוב אותי לאיזה טרחן או טרדן או למשהו גרוע יותר.

    היא היתה נאה. עור שזוף משמש ושיער שטני קצר שהלם את פניה הסגלגלות. בימים האחרונים, שהיו חמים, לבשה בגדים קלים שהבליטו את מותניה הצרות ואת רגליה הנאות. לא הייתי בטוח בקשר לצבע עיניה, בהירות או חומות. לא ידעתי. כלומר, היה קשה להבחין בכך, באותו לילה שמצאתי את עצמי באותה מסיבה שבה גם היא היתה. ניסיתי ליצור קשר עין ואחר-כך התקרבתי כדי לדבר איתה, אבל בחור רזה ופרוע-שיער הפריע. בכל-זאת קלטתי את השם שלה: דליה, שם יפה. דיברנו על הבחור שעשה את המסיבה אבל החבר שלה הפריע שוב והזמין אותה לרקוד. היה לה שיער שחור וארוך עד לכתפיים. את צבע העיניים היה חשוך מכדי לזהות.

    היא באה. הופיעה מעבר לפינת הבניין ועברה על פני חזית בית-הקולנוע. מבטיי נצמדו לדמותה ועטפו אותה כמו עור נוסף. היא לבשה חולצה כהה וחצאית פסים, קצת גסה למראה, שהוסיפה לה חן פראי וחושני. היא התעלמה ממבטי העוברים, כנערה היודעת את ערכה ואינה זקוקה לאישורי זרים. מכך חששתי, כלומר, לא רציתי להופיע פתאום מולה והיא תתעלם ממני מפני שלא תזכור שכבר היכרנו. ראיתי איך היא מרפרפת על מבטי הגברים ברחוב.

    האור האדום ברמזור התחלף לירוק והיא עברה, מחליקה בין גלי האנשים מכאן ומשם כספינה אצילה החותרת לדרכה. לראשונה הבחנתי שלצווארה שרשרת זהב דקה ובה תליון זעיר. היא עברה, פוסעת תחת מבטי ונעלמת במעלה הרחוב המוסתר מעיניי.

    דוד הגיע. שנינו עבדנו באותו החדר והוא נהג לאחר בכמה דקות, מה שהקל עלי. כשהיה מגיע בזמן ומוצא אותי משקיף מבעד לחלון היה חיוך לעגני דק עולה בקצות שפתיו. הוא הניח את הכריך שלו במגירה והעלה את כלי הכתיבה. שנינו לא היינו מהדברנים ולכן יחסינו התנהלו על מי מנוחות ללא צורך בקשרים מלאכותיים או בדיחות תפלות.

    היום לא היה שונה מקודמו ושעות הבוקר עברו עלינו בדומייה עמלנית. בצהריים יצאתי למשרד הראשי שלנו כדי למסור מאזנים שבדקנו ולקחת חומר להשוואה וסיכום. אחת הפקידות שהכרתי יצאה לאכול והחלטתי להצטרף אליה. בחורה נאה וגם נדיבה כלפיי בחיוכיה. אולי היא ידעה שדוד שלי הוא מנהל אחד האגפים. אני לא סיפרתי אבל גם לא הכחשתי כששאלו אותי. האמנתי שאצליח בזכות עצמי. הייתי חרוץ, נבון והקדשתי לעבודה יותר משעות העבודה הרגילות. גם דוד, השותף שלי לעבודה, התרגל שאני נשאר אחרי שהוא הולך והעריך את העובדה שאני מפחית מהלחץ על שנינו.

    דלתות הזכוכית של המסעדה היו סגורות. הפסקתי להקשיב לבחורה ומדי פעם הנהנתי מולה בראשי. זמזום המזגן הרדים אותי וגם הנערה שמולי שמה לבסוף לב שעיני מפלבלות. היא ביקשה סליחה ואני מיהרתי להתנצל. שילמנו את החשבון והיא הזדרזה לצאת ולהתרחק בעוד אני מחזיק את הדלת ואז שמעתי: “איזו אדיבות, תודה.”

    לרגע לא הבנתי. זו היתה היא, דליה. ניסיתי לצחוק אבל שמעתי את עצמי מקרקר.

    היא צחקה וגומת חן צצה בלחיה.

    “בבקשה, בבקשה, פשוט בלבלת אותי.”

    “אני? אולי זו החברה שלך שיצאה לפניך?”

    “את עוסקת עכשיו בבילוש?”

    היא חייכה.

    “את זוכרת אותי?”

    “פחות או יותר,” היא מלמלה בהיסוס.

    “אני מקווה שיותר מאשר פחות.”

    “אני רק זוכרת שנפגשנו איפשהו. עמדתי כאן ודיברתי עם מישהו. ראיתי אותך יושב בפנים.”

    “וידעת שאת מכירה אותי אבל לא זכרת מאיפה.”

    “בדיוק, כן. זה קורה לפעמים.”

    עדיין החזקתי את הדלת. בלבי הודיתי למזלי הטוב.

    “רוצה להיכנס, לאכול משהו, לשתות?”

    “אתה רק הרגע יצאת, לא?”

    “שכחתי לשתות את הקפה שלי,” שיקרתי והזמנתי אותה בתנועת יד להיכנס.

    התיישבנו ליד שולחן צדדי וחייכנו במבוכה. המלצר הגיע וחששתי שהוא עשוי להעיף לעברי מבט לועג, אבל הוא היה אדיש ולא הניד עפעף כשהזמנתי את הקפה. לרגע חשתי אפילו אכזבה: מה, הוא לא הרגיש שיצאתי וחזרתי עם מישהי אחרת?

    “אתה לא ממהר?”

    “לא. יש לי זמן. לא עוקבים אחרי, חוץ ממך.”

    “די, לא תשכח לי את זה?”

    “אני צוחק. זה דווקא נעים לי אבל אני לא אזכיר את זה יותר.”

    “אני שונאת שמביכים אותי. אתה חמוד אז אל תקלקל את זה.”

    השתדלתי שלא להביט בה כשאכלה במהירות והתרכזתי בכוס הקפה הפושר שהוגש לי.

    “אתה עובד כאן בסביבה?”

    סיפרתי לה קצת על העבודה ועל התכנית שלי להמשיך ללמוד.

    “זה נחמד,” אמרה בלי להביט בי והחביאה גיהוק זעיר בכף ידה.

    “את עוד עובדת במשרד עורכי- הדין?”

    “איך אתה יודע?”

    “את סיפרת לי אז, במסיבה ההיא.”

    “אני כבר לא עובדת שם. עברתי לחברת מחשבים.”

    “במחשבים,” התעניינתי.

    “אני רק פקידה שם.”

    “מרוצה?”

    “ככה-ככה. ואתה, אוהב את העבודה שלך?”

    “כן. זה מעניין וגם מקצוע נדרש.”

    “זה טוב,” מלמלה.

    העיניים הכהות שלה היו מאופרות יתר על המידה. אז, באפלולית המסיבה, עיניה נראו יפות ומסתוריות, אבל באור הצהריים האיפור נראה מופרז. הגבות נראו משורטטות. התבוננתי בה כשהוציאה מתיקה מסרק והחליקה על שיערה השטני.

    “את עוד יוצאת עם אותו בחור, את יודעת, זה שהיה איתך במסיבה?”

    היא קמטה את מצחה כמנסה להיזכר.

    “זה לא היה רציני, כבר מזמן ש…” היא הנידה ידה בביטול. דמותו נמחקה מיד מזיכרוני.

    “הוא דווקא נראה לי רציני. כל הזמן שמר עלייך ולא נתן לגשת.”

    “אתה ניגשת.”

    “כן וזה היה קשה. זוכרת?”

    “לא. למה היה קשה?”

    “בגלל הבחור. הוא לא נתן להגיע אליך.”

    “שטויות,” היא מלמלה שוב וסגרה בנקישה את הארנק הקטן שלה. “ומה איתך?”

    “למה את מתכוונת?”

    “לבחורה הזו שהיתה אתך כאן קודם.”

    “היא מהמשרד הראשי שלנו, אנחנו מכירים המון זמן. רק ידידים.”

    לרגע עמדה בינינו שתיקה קלה.

    “איך קוראים לך?”

    אמרתי לה.

    “ואת השם שלי אתה יודע?”

    “נדמה לי שדליה,” שיקרתי כשעניתי בהיסוס קל.

    היא נראתה כנהנית מכך שזכרתי, כאילו היתה זו מחמאה. לא יכולתי להתאפק מלחייך.

    היא הביטה בשעון וקמה. “אני מוכרחה ללכת.”

    יצאנו יחד אל הרחוב. חיפשתי בקדחתנות נושא שיגרום לנו להמשיך לדבר.

    “אתה מגיע הרבה למזנון הזה?”

    “לא. רק היום, במקרה.”

    היא עמדה מולי והביטה הישר לתוך עיני. לא הייתי בטוח בצבע עיניה.

    “אני ממהרת. היה נעים לפגוש אותך. להתראות,” אמרה בחיפזון, פנתה לאחור והחלה מתרחקת.

    הרמתי את היד כמו לפרידה ולמעשה רציתי לעצור אותה. חלפו עוד מספר שניות עד שקלטתי את הטעות שעשיתי בכך שנתתי לה ללכת בלי…כן, הייתי צריך לבדוק, לבקש להיפגש, לשאול משהו. היא עמדה וחיכתה ואני החמצתי את ההזדמנות. צריך לפעול ולא לחכות. אלה לא טורים או מספרים שתמיד נמצאים במקומם. אין טעם בביקורת שלאחר מעשה אם אין מעשה. אמנם לימדו אותי להיזהר מחשבונות משוערים ומסכומים שלא במקומם אבל כאן נדרשתי להיות נועז, לפעול – ולא יכולתי.

    חזרתי נכה-רוח למשרד ורק חיכיתי לרגע שבו אוכל לצאת לשאוף אויר ולחשוב על מה שהיה ואיך אני ממשיך מכאן. מוזר, הפגישה בינינו היתה פתאומית ולא צפויה ולמרות זאת התנהלה בטבעיות. לגמרי שונה מכל אותן פגישות שתכננתי בקפדנות נוראה. ואולי בכלל לא פגשתי אותה והכול התרחש רק בדמיוני?

    בבוקר עמדתי מוטרד בעמדת התצפית שלי. ראיתי אותה באה, עוברת ונעלמת. אולי כדאי לנופף לה יד מהחלון? לא, טיפשי וגם לא יוביל למשהו. צריך לפגוש אותה בבוקר ברחוב, כאילו במקרה. ואם לא יהיה לה זמן?

    דוד שאל אם הכול בסדר. עניתי שכן אבל הרגשתי שהוא מתוח מפני שאני הייתי לא מרוכז.

    בבוקר המחרת לא עליתי למשרד. נשארתי ליד פתח הבניין וחככתי בדעתי. לבסוף החלטתי לחכות. התבוננתי בחלון ראווה עד שהרגשתי שאני לא יכול יותר. היא לא הגיעה. החלטתי לוותר, עברתי את הכביש וקניתי קופסת סיגריות. קיבלתי עודף והכנסתי אותו לכיס ואז היא היתה לצדי.

    “מה אתה עושה כאן?”

    “אני?! עברתי לקנות סיגריות. רוצה?”

    היא סירבה. זו לא היתה המדרכה שלה. היא עוברת תמיד בצד השני. מה קרה כאן?

    “את עברת כאן במקרה?”

    “אני עוברת כאן כל בוקר. ואתה?”

    “אני עובד כאן ממול, בבנין המשרדים.”

    היא הביטה לעבר הבניין ולרגע חששתי שהיא מחפשת שם מישהו, דמות שמסתתרת מאחרי וילון. נבהלתי כאשר נדמה היה לי שאני מבחין בתנועה ליד החלון.

    “זה נחמד, זאת-אומרת, נוכל להיפגש כאן בבוקר, אם נרצה,” היא הביטה בי ומיהרה להשפיל את מבטה.

    “למה בבוקר? נוכל להיפגש בערב. אם תרצי…”

    “כן, זה יהיה נחמד,” היא חייכה. הרגשתי שמיציתי את כל מאגר האומץ שהיה בי.

    “אני מוכרחה לזוז, אז הערב? תרשום את הכתובת.”

    רשמתי.

    האור ברמזור התחלף לירוק ועברנו במהירות, כפוחדים שמשהו ישתבש. בפתח הבניין נפרדנו בחיוך ובמהירות.

    המעלית לא שמעה מעודה שריקה עליזה כזו. דוד הביט בחיוך הטיפשי שהיה מרוח על שפתיי, מלמל משהו וחזר לניירותיו. הייתי מאושר ועם זאת ברכיי רעדו. טורי הספרות ריחפו מול עיני ובהיתי בהם בלי להבין מה עלי לעשות. קמתי והסתובבתי בחדר, יודע שאני מפריע אבל לא יכולתי אחרת. רק בשעה מאוחרת יותר נרגעתי ולקחתי שוב לידיי את ספרי החשבונות שהיה עלי לסיים לבדוק.

                                                                      *

    כשיצאתי בערב נתקלתי בבת השכנים הצעירה, כבת שבע-עשרה, מחובקת ומכונסת בזרועות חברה הצעיר. רק כמה חודשים קודם לכן עצרה אותי באחד הערבים כשעליתי במדרגות ושאלה מה ההבדל בין גברים ונשים. התבלבלתי ולא ידעתי מה לענות ואז היא ביקשה שאראה לה מה יש לי במכנסיים. בשטף סיפרה לי שחברות שלה כל הזמן מתבדחות על אותו דבר שיש לבנים והיא סקרנית להכיר את אותו הסוד ולדעת על מה כולם מדברים. לרגע היססתי ואז אמרתי שאני ממהר והסתלקתי. יותר מהכול היא הפתיעה אותי. ניסיתי להבין למה סירבתי: נערה צעירה, מתח, סקרנות, יצרים ואווירה של גילוי. אם היינו עושים את זה ברוגע ובטבעיות לא היינו נבהלים זה מזו. הפנייה הישירה הפחידה אותי.

    הערב היה נעים והרקיע העמוק היה זרוע כוכבים לרוב. הרגשתי בטוח בעצמי עד כדי התעלמות מהפחד. ככל שהתקרבתי לביתה התמלאתי סקרנות לגביה וגם חשש מהלא-נודע. קיוויתי שהיא תהיה לבד ולא יהיו עדים למבוכה הגדולה שלי.

    הקשתי על דלת הדירה והיא פתחה. הלכתי בעקבותיה, שולח שלום מהוסס להוריה שישבו בסלון מול הטלוויזיה. החדר שלה היה זעיר ורב-צבעים. שטיח אדום וכיסוי מיטה חום בהיר, מדפים לבנים ושולחן כתיבה מעץ בהיר. הצבעים וריבוי הפריטים דווקא הרגיעו אותי.

    סיפרתי לה על האזור בו גדלתי, ליד מעגן הסירות שבירקון. הזכרתי מסעות שייט וגם חברים שלא פחדו להתרחץ בנחל. הצעתי שנלך לסרט. בדרך-כלל אני לא אוהב קומדיות אבל הרגשתי שקצת צחוק יקרב בינינו. אחרי הסרט אכלנו גלידה בדרך חזרה לבית שלה. ניסיתי לחבק אותה והיא הדפה אותי בחיוך.

    “אתה מגזים, כבר בערב הראשון?”

    “זה לא ערב ראשון, אני מכיר אותך כבר המון זמן.”

    “זה לא נחשב,” היא פסקה.

    “הכול נחשב,” החזרתי בחיוך. היא לא הבינה.

    “אז אני אראה אותך בבוקר?”

    “אם את רוצה.”

    “אני עוברת ליד, אתה יכול לעשות לי שלום מהחלון.”

    “כן, אני יכול,” צחקתי, “אני אגש לחלון ואם תעברי אני אעשה לך סימן או שאצעק בוקר טוב.”

                                                                         *

    עברו כמה שבועות שבהם התראינו כמעט כל ערב. הרגשתי נוח ולא מאוים בחברתה. חשתי שגם היא לא אדישה כלפי. יצאנו לבלות, בעיקר לסרטים או למופעי בידור ולפעמים סתם טיילנו ברחובות. אחרי כמה פגישות התנשקנו. בהתחלה בהיסוס ואחר-כך בביטחון ובהשתוקקות. גם כשהיינו נשארים בחדר שלה.

    הייתי מנופף לה בידי מדי בוקר מבעד לחלון המשרד עד שהיא שאלה אם זו לא טרחה גדולה מדי בשבילי…

    דוד הופתע מהשינוי שחל בי. כאילו התעוררת פתאום, סיפר באחד הבקרים. דיברנו יותר והתברר לי שגדלנו ברחובות סמוכים וגם למדנו באותו בית-ספר אבל הוא היה בשנתיים גדול ממני. הוא הפתיע אותי כששאל כמה זמן, לדעתי, הוא צריך להישאר במשרד הנוכחי, ואולי הוא התכוון למשרה הנוכחית, לא הייתי בטוח בשאלה ובודאי שלא יכולתי לענות לו כך שעשיתי את עצמי עסוק.

    בשבתות היינו מטיילים, לבד או עם חברים. באחד הלילות, בכניסה לבניין, היינו במצב-רוח עליז וכשהתנשקנו משכתי אותה אלי בכוח ולחשתי: “אני רוצה אותך, באמת.” היא השפילה מבט וראיתי רק את גבותיה הצרות כשלחשה: “גם אני אותך.” ניסיתי להרים את החצאית שלה אבל היא התחמקה ממני.

    הוריה היו תמיד בבית וגם הוריי, כך שלא היינו למעשה לבד. מיום ליום רציתי אותה יותר ומפגישה לפגישה התעצמה בי התשוקה עד שהפכה לכאב טורד שהפריע לי להירדם בלילות. הרגשתי שהיא חסרה לי כשלא נפגשנו כך שלבסוף קרה שנפגשנו כל ערב. זה לא הביך אותי מפני שאני רציתי בזה והיא הסכימה. לפעמים נזכרתי באותם בקרים בהם עקבתי אחריה בסתר מחלון המשרד ודמיינתי אותה כספינה אצילה החותרת בגאון. מקרוב היא לא היתה כזו וגם לא התנהגה כך, כלומר היא היתה גאה אבל נהגה להקדיש הרבה זמן ומאמץ לטיפוח. אני הייתי צריך לחכות. קיוויתי שנערה נאה כמותה תהיה מיוחדת באיזשהו אופן או שאגלה איזו משמעות שתפתור כמה סודות ומסתורין, אבל למציאות קשה להתחרות בדמיון.

    התחלתי לגלות קוצר-רוח כשהמנהג לחכות לה עד שתהיה “מוכנה” הפך לקבוע. הרשיתי לעצמי להעיר לה כשהפריזה באיפור, אבל גם לאחר הערה נוספת היא לא שינתה ממנהגה. עדיין השתוקקתי אליה ואמרתי לה את זה, אבל כשאיפור העיניים המוגזם רק הבליט את גבותיה המצוירות התרגזתי וקצת צעקתי. היא צעקה בחזרה שלא אתערב בעניינים שלה וסילקה אותי.

    חזרתי הביתה מלא ברוגז ובכעס עצור ובהחלטה נחושה שלא לראות אותה עוד. לא יכולתי להירדם ורק לפנות בוקר הצלחתי לנמנם. למשרד איחרתי להגיע וכך לא יכולתי לדעת אם היא עברה בבוקר ואם חיכתה שאנופף לה בידי מהחלון. הייתי עצבני וזעוף ובחדר שררה אוירה מתוחה. כך היה גם למחרת.

    דוד היה שקט עוד יותר מהרגיל ואני הרגשתי שאם לא אדבר עם מישהו אשתגע. וכדאי יותר שאדבר עם מישהי. גערתי בעצמי אבל היד נשלחה לעבר הטלפון. המכשיר טרטר. דוד הביט בי וכשזיהיתי את קולה סימנתי לו שזו שיחה עבורי והוא חזר לקלסר שלפניו.

    היא שאלה אם אני עוד שם. אמרתי שכן והשתעלתי.

    “אני שמחה שאנחנו מדברים. זה היה טיפשי, הריב.”

    שתקתי למרות שלא הסכמתי לדבריה.

    “הלו,” היא חזרה ואמרה. “היה לי קשה בלי לראות אותך.”

    “גם לי,” הודיתי.

    “זה היה מיותר, אני לא אתאפר בכלל אם ככה אתה רוצה.”

    “לא צריך להגזים. לא לגמרי.”

    “אז תבוא בערב ותחליט כמה ואם בכלל.”

    צחקתי חרש כדי לא להפריע לדוד שנראה שקוע בניירות שלפניו. ידעתי שהוא מקשיב, בחדר הקטן שלנו אי אפשר היה שלא לשמוע.

    מאותו יום הרגשתי כאילו משהו כבה. לא לגמרי, אבל הלהט הראשוני והגדול הצטנן. התמונה שהאמנתי בה התבררה כלא משקפת את המציאות. תמונה שלמה ומאוזנת מורכבת מהרבה פריטים קטנים שהם אלה שמאפשרים לנו לראות בבירור את מה שמול עינינו. חשתי קצת מאוכזב, כאילו היא מנעה ממני איזושהי שלמות, גזלה חלק מהחלום שלי.

    חזרנו להיפגש ולבלות כמקודם. דליה השתנתה, הפכה לרצינית יותר. היא לא הפסיקה להתאפר אבל הקפידה לשאול לדעתי. מכיוון שכבר החל לכרסם בי הספק הסכמתי לכל מה שאמרה והציעה. כבר לא חשתי כמו בזמן שעקבתי אחריה מאחרי הוילון. התאכזבתי מהחלום שיצרתי ואולי נכון יותר לומר שלא לקחתי בחשבון את המציאות.

    באותו שבוע סיפרה לי דליה בביישנות ובלא להביט בעיניי שהוריה נוסעים לסוף-שבוע. נשקתי לגבותיה הדקות לפני שחיבקתי אותה בחוזקה. חשתי את הדם הולם ברקותי.

    הייתי נלהב כמו בימים בהם. העזתי להציץ בה רק ממקום מסתור. הרגשתי כמו מי שעומד בפתחו של חלום, כמו שחקן בערב בכורה. הימים נמתחו ובערבים התנשקנו במתיקות צופנת סודות כשהיא עוצרת בעדי מלממש את המובטח.

    יום השישי מצא אותי מבולבל מרוב ציפייה. הודעתי להוריי שאני נוסע לטיול ואחרי כמה דקות חזרתי. היה עדיין מוקדם מדי. לנהג האוטובוס שכחתי לשלם והוא הביט בי בתמיהה. כשהגעתי לרחוב שלה הספקתי לראות מכונית מתרחקת ואחרי כמה שניות ראשה הופיע בחלון הבית.

                                                                        *

    איך אפשר לתאר ליל אהבה ראשון? אי אפשר לתאר.

    הקסם של אותה שבת נותר כל אותו שבוע ורכות חדשה עידנה את יחסינו. העונג של אותה שבת בלט כניגוד לקשיים שידענו בשבועות שבאו לאחר מכן.

    ניסיתי להשיג מקום בו נוכל להיות שוב לבד: דירת ידידים או ערב בחדר מבודד אבל זה לא הסתדר. באחת השבתות הצלחתי להשיג מכונית מחבר ונסענו, דליה ואני, לירושלים. ידיד שלי אמר שהוא נוסע והדירה שלו תהיה פנויה. לפנות ערב, כשהגענו, התברר שהנסיעה של הידיד בוטלה והעברנו את הערב עם חבריו. כשנותרנו לבסוף לבד בחדר הקור הירושלמי גרם לנו לנקישות שיניים שהפריעו להירדם.

    דליה שאלה למה אני לא שוכר דירה. לא הייתי במצב שיכולתי להרשות לעצמי וגם לא היו רואים את זה בעין יפה במשפחה. בלי קשר לשאלה הקודמת שלה היא אמרה שהיא מצטערת שלא היתה בתולה בשבילי. היא שאלה אם אני כועס. לא כעסתי אבל מפני שהעלתה את הנושא אמרתי שזה קצת מפריע לי ושאלתי אם זה קרה עם מישהו שאני מכיר, אולי עם אותו בחור מהמסיבה. היא אמרה שלא, שזה קרה לפני המון זמן. “הייתי צעירה ותמימה והאמנתי לבחור יפה אחד.”

    לא חזרנו לדבר על זה אבל התחיל להציק לי שהיתה זו היא שהעלתה את הנושא. התחלתי לחוש חוסר-אמון. דליה גם סיגלה לעצמה מנהג לקרוא לי בבוקר שארד אליה לרחוב לשיחה של דקה או שתיים. אחרי כמה ימים גם טלפנה אלי למשרד וגם זה הפך להרגל. בהתחלה זה החניף למרות שקטע את רצף העבודה. דוד לא העיר לי אבל אחרי כמה ימים הצליף לעברי מבט מוטרד.

    אני לא יכול להגיד בדיוק למה או מתי התחלתי להרגיש אי-שקט הולך וגדל בתוכי. זה הוקרן גם כלפי חוץ ולא יכולתי להסביר. דליה התקשתה להבין ואני הפסקתי לנסות להסביר לה. זה הכעיס אותה עוד יותר. לא הייתי מרוכז ולפעמים התעלמתי מדבריה. היא התרעמה. שיחות הטלפון שלה למשרד התרבו ונאלצתי לבקש ממנה להפסיק. בלילות, כשהיינו חוזרים מבילוי, היתה מחזיקה בי עוד ועוד: שנדבר, שנתנשק, שנשתוק.

    באופן טבעי הייתי עייף בבקרים וגיליתי קוצר-רוח מול ספרי החשבונות ודפי המאזנים. הסתירה הגדולה בין החושניות שדרשה ממני דליה לבין עבודתי הדורשת דיוק בכל ענין, גדול כקטן, העיקה עלי. מעשים הם ספרות במאזן שחייב להיות רשום בטור זכות או חובה ובסופו של חשבון הכול חייב להתאזן. אין אפשרות אחרת.

    דליה לא היתה הנערה הראשונה בחיי. בלב שלם ויתרתי על ענת שהייתי מבקר אותה מדי כמה זמן. הייתי מודיע לה לחכות בדירה של סבתא שלה שעברה לבית-אבות ורק לעתים רחוקות יצאנו משם לטיול או בילוי. כשהתחלתי לצאת עם דליה הפסקתי להתקשר והיא ניסתה לשכנע אותי שנמשיך להיפגש. היא טלפנה אלי הביתה וגם למשרד וסירבה להפסיק. ערב אחד פגשתי אותה כשהייתי בדרך לדליה. היא התחננה שאבוא אתה עד שהרגשתי לא נעים לסרב. “רק לכמה דקות,” אמרה. בדירה סירבתי להתפשט והיא פרצה בבכי והניחה את ראשה על כתפי. ליטפתי את שיערה כדי להרגיע אותה וזו היתה טעות. היא שלחה את ידה ופתחה את רוכסן המכנסיים שלי. הייתי מופתע וגחנתי לעברה כשאצבעותיה פשפשו בתוך התחתונים שלי. היא משכה אותי אליה, גבה נשען אל הקיר וחצאיתה מופשלת על מותניה. לא היו לה תחתונים. ניסיתי להשתחרר והיא לפתה אותי בין רגליה. אחזתי בראשה ולחצתי בבהונות על עפעפיה והכרחתי אותה לפקוח את עיניה העצומות למחצה. הבטתי לתוך אישוניה והיא קפאה. “לא, לא,” פרצה בזעם ובאכזבה וקרסה תחתיה בבכי. מיהרתי לצאת משם.

    הייתי מוכרח לגרום לה לפקוח את העיניים כדי שתראה שהיחסים בינינו סוכמו ומוצו. פרק שתם ונשלם. לגבי דליה, האמת היתה שהופתעתי כשנערה יפה כמוה התעניינה בי. היא היתה נערת החלומות שלי והייתי צריך להיות מאושר אבל חשתי אכזבה קלה וטורדת. אפילו צער. באמת צער, כשנוכחתי שדליה האמתית מעניינת אותי פחות ופחות. הרגשתי שאני הולך ומתרחק ממנה. דליה לא ויתרה על תשומת הלב שלי וביקשה שאתקרב אליה יותר, שאשתף אותה, שאספר על מה אני חושב, שאדבר, שאקשיב, שאוהב אותה ושאדע שהיא אוהבת אותי. אחרי שהסברתי לה מעט על העבודה שלי היא ביקשה שאנהל את הוצאותיה וארשום בפנקס גדול את מאזנה החודשי.

    מיום ליום פחת בי הרצון לראות אותה והייתי מגיע מאוחר יותר מדי ערב והיא היתה מבקשת שאקדים. נזהרתי שלא להעליב אותה אבל הזהירות הקרירה הרגיזה אותה ורבנו עוד יותר מהרגיל. הרגשתי שאנחנו מתקרבים לסיכום.

    “אתה עושה הכול כדי להרגיז אותי, למה?”

    “זה לא נכון,” מלמלתי.

    “אתה רוצה שנגמור?”

    לא עניתי. היא נדהמה ובלעה אויר לפני שהתפרצה בזעם: “היה לנו נהדר ביחד, נפלא, עד שהתחלת להעיר לי על כל דבר קטן וכשאני מנסה למצוא חן בעיניך ולעשות כמו שאתה אומר אז גם זה לא טוב. אתה רק מחפש בי פגמים. אני בן-אדם ולא טור חשבונות. אתה מבין את זה, אתה יכול להבין? ואולי אתה מסוגל לראות רק מספרים ולסדר אותם בטורים?”

    הבטתי מסביבי בחדר הקטן והדחוס שלה. היא נעמדה מולי והתפעלתי מפניה הנאות, גבותיה היפות והעיניים הבהירות שכהו מכעס. הערצתי את יופייה כאילו אני רואה אותה לראשונה. כמו מאחורי וילון המשרד.

    בדרך אל הדלת נשלחה ידי כמו מעצמה אל ירכה שנחשפה וליטפה את עור המשי החלק. היא לא הבינה וחבטה בי בזעם.

    הלילה היה צונן ובאוויר עמד טעם שונה, כמו לפני גשם. עברתי ברחובות, סופר פנסי תאורה ובועט בערימות נייר. ירח עגול ובהיר דקר אותי במחטי אור ארוכים וצרים ואני לא התגוננתי.

                                                                         *

    הימים הבאים במשרד לא היו קלים. לא הייתי שלם עם עצמי וכתוצאה מכך גם לא עם העבודה. הייתי מגיע מאוחר והולך מוקדם ולא מספיק הרבה. אני לא יודע אם מישהו סיפר לדוד שלי או שהיה זה מקרה שאחרי כמה ימים הוא ביקש שאגיע אליו למשרד הראשי.

    “עבדת הרבה זמן בבדיקת מאזנים, עבודה אפורה בשביל צעיר כמוך,” אמר אחרי שהורה לי לשבת על הכסא שמעבר לשולחן העבודה שלו. “אתה צעיר והדם תוסס. אל תשכח שגם אני הייתי צעיר לא מזמן ועברתי מה שאתה עובר עכשיו. אני עוד זוכר,” הוא צחק ואז הרצין. ידיו נחו על השולחן. “אני נותן לך שתי אפשרויות: אתה יכול לצאת לחופשה, להירגע ולחזור לבדוק מאזנים או שתעבור לכאן, למשרד הראשי. קח לך כמה ימים לחשוב.”

    קיבלתי את השיחה ברגשות מעורבים. העברה למשרד הראשי היא כמו העלאה בדרגה והכרה ביכולותיך, אבל לא הייתי בטוח שכך הדבר בנוגע למקרה שלי. מכאן אתה צריך להוכיח את עצמך ולהתקדם תחת עיניים שבוחנות אותך. לא היה לי על מה להתלונן: הניחו לפני את הנתונים והאפשרויות, צריך לשבץ אותם במקום ולסכם.

                                                                         *

    העבודה הרבה יותר מעניינת במשרד הראשי. לפעמים אני מביא לדוד במשרד הישן מאזנים לבדיקה והשיחות שלנו תמיד קצרות. זה לזכותו. לכן הופתעתי כשטלפן אלי, “לא תאמין, הרסו את הקולנוע,” אמר בקול נרגש. “פתאום הנוף פתוח. רואים את הכניסה של הבניין ממול ואת תחנת האוטובוס. זה כאילו יש יותר אנשים עכשיו ברחוב. הכול נראה אחרת.”

    יצאתי לעשן במרפסת המשותפת לחדר שלי ולעוד שני חדרים. בבנין המשרדים שמעבר לכביש יצאה נערה אדומת שיער גם היא לעשן. זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה שם, אני בטוח.

    בני כץ

    בני כץ יליד 1948, נשוי + 2, פרש אחרי יותר מדי שנים בענף הפרסום. תמיד כתב, בעיקר למגירה ולאחרונה החל לפרסם.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 1
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    פיאטה

    גד קינר (קיסינגר)
    הָאוֹר טוֹפֵל עַל פָּנַי עֲלִילַת זִקְנָה. הַשֶּׁמֶשׁ מְפַנָּה מוֹשָׁב לְצִלִּי. חִיּוּכָהּ כְּבָר...

    תּוֹדָה

    ענת לויט
    מוֹדָה אֲנִי עַל הָאוֹמֶץ לִהְיוֹת אֲנִי אֲשֶׁר הִנְנִי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר...

    אֶל מוּל הַגֶּשֶׁר / עַיִן מִתְרוֹצֶצֶת

    אילנה יֹֹפה
    אֶל מוּל הַגֶּשֶׁר   אֶתְכַּנֵּס אֶל מוּל הַגֶּשֶׁר. מָחָר אֶעֱמֹד לְדִין...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית