המורָה לצרפתית
דויד הגבר, הדו-מיני, שכב במיטה, מאונן, אבל לא הצליח להעמיד לעצמו את הזין, ושלמה ההומו שכב סמוך אליו, זקור איבר, נעלב, משתוקק למגע. בסדק הצר ביניהם, איפה שקורים הדברים הנוראים שאסור לדבר עליהם, שכבה רוחהּ של האישה ההיא הפריזאית, המורָה לצרפתית, וֶרוֹניק.
שעתיים קודם לכן עוד צ'וטטו ב"אטרף," לאחר שהתוודעו זה לזה וגילו איזה משיכה-שהיא, החליפו תצלומי פָּנים ותצלומי תקריב על איברים מוצנעים, כנהוג, שיקרו זה לזה, פִנטזו, גילו מה הם אוהבים ולא אוהבים במיטה, מתאימים את עצמם זה לסטיותיו של זה, מגדילים ציפיות שלא יתממשו, מחרמנים זה את זה כמו שני מתבגרים מפגרים, כמו שני גברים מפגרים.
– שניפגש?
– בשמחה. אבל אני לא ממוקם.
– חשבתי שאתה הומו מחוץ לארון ושאתה ממוקם.
– אני לא. אני נשוי לגבר שאוהב אותי ושלא יודע על המעללים שלי. אבל אפשר לשכור יחד חדר לשעתיים. אני מכיר אחלה מלונית ברחוב המסגר פינת החשמונאים.
– המסגר פינת החשמונאים? אתה יודע שהצוות שלי במשרד תכנן את המתווה החדש של האזור הזה.
– אז מה אתם מתכננים למלונית הזיונים שלי? תמחקו אותה מעל פני האדמה כמו שמחקתם את גשר מעריב?
– תלוי.
– במה?
– אם תצליח לענג אותי או לא. אני דויד, נעים להכיר. אני בדרך כלל אוהב נשים. אבל לעתים רחוקות צריך גם להרגיש גבר.
– אני שלומי. אני מתרומם גמור. כל הנשים שלי קדושות.
– אבל כל מה שסיפרתי זה שקר וכזב. אז אל תטפח שום ציפיות.
***
בפעם הראשונה שראה אותה, חשב דויד הנער שהיא מלאה מדי ושיש לה פנים גסות, כמו פני סוס. בינו לבינו הוא קרא לוֶרוֹניק "הסוסה הפראית הצרפתייה," ודמיין את עצמו רוכב עליה ומושך בשערותיה. זה קרה בקבלת הפנים לנספח הצבאי החדש, אלוף משנה בוקובזה. דויד היה בטוח שהסוסה המיוחמת נדלקה על אביו שהיה לבוש במדי שרד צה"ליים ועטור באותות ובסמלים ובדרגות שנצצו על כתפיו, להכעיס. הוא שנא את אביו שפלִרטט עם וֶרוֹניק בצרפתית מרוקאית מתובלת ברי"ש גרונית, צרפתית עילגת שיצאה לו בעל כורחו ושהקטינה אותו לממדיו האמיתיים: ג'וק שחור מגעיל. הוא שנא את השם "בוקובזה" שהקטין גם אותו לא פעם: דויד בוקובזה. בינו לבינו היה מעדיף להיקרא בשם משפחתה הקודם של אמו: שטרן. אבל אלוף משנה בוקובזה, שהוביל את וֶרוֹניק אל אמו ואליו, שהיו מסתתרים מאחורי עציץ רוֹדוֹדֶנְדְרוֹן ענק לפני הכניסה לבית השגריר, התפרץ אל מחשבותיו וקרע בהן חיוך של שיניים לבנות מדי: "הנה הפרויקט החדש שלך, מַדמוּאזֶל – אשתי והילד. תעמוד ישר, קוף!"
וֶרוֹניק חייכה ואמרה משהו שדויד הנער לא הבין (שהוא דווקא קופיף נאה לדעתה), אבל היה בטוח שזו מחמאה. היא רכנה והדביקה לו נשיקה רטובה ישר על השפתיים. ככה זה אצל הנשים הצרפתיות המשוחררות, חשב בינו לבינו, ולא הצליח להתאפק וליקק את הטעם שהשאירה לו על שפתיו.
"תתנהג, קוף! וזאת אשתי רחל."
אמו שהגיחה מתוך העציץ נטתה לאחור מרוב פחד, שמא הגברת המורָה תדביק גם לה נשיקה צרפתית כזאת, וכמעט שנפלה על הרוֹדוֹדֶנְדְרוֹן מאחוריה. אבל וֶרוֹניק מיהרה ותפסה את אִמו של הנער, חיבקה אותה בלבביות ולחשה לה משהו שדויד לא הבין ("יש לך ילד מקסים, מאדאם"). הוא היה בטוח שדיברה עליו ולא על האבא שלו התרנגול שעמד שם וגיחך, צוחק לאידהּ של אשתו שלא היתה מורגלת באירועים כאלה ובאנשים כאלה, בטח שלא בנשים צרפתיות כאלה שנושבת מהן צחנה חריפה, שתלטנית, של בקבוק בושם שנפל ונשבר והסריח את כל הבית.
"אשתי אומרת שגם את מקסימה, מַדמוּאזֶל," אמר לה האדון הנספח הצבאי, למרות שאשתו המבוהלת לא אמרה דבר וסתם גִמגמה ויישרה את החליפה שרכשה בבוטיק "שיק פריז" ברחוב בן יהודה בירושלים עוד לפני הנסיעה.
המורָה לצרפתית כיבדה את אִמו בז'יטאן בְּלוֹנדֶז והציתה גם לה אחת, מצחקקת: "שיעור ראשון, מאדאם בוקובזה: איך לפלרטט עם הנספח הצבאי."
אִמו לא העזה לדחות את הסיגריה, מפני שאביו סימן לה עם העיניים שאוי ואבוי לה אם תעשה להם בושות.
"אשתי לא מעשנת גדולה, מַדמוּאזֶל, רק באירועים חברתיים, חה!"
אִמו המסכנה של דויד הנער התבלבלה ונחנקה כהוגן: "מֶרְרְרְסי, מאאא… אאא… דְדְדְמוּאזֶל."
אחר כך, כשייצאו למרפסת, תכבד גם אותו בז'יטאן בְּלוֹנדֶז, ותלמֵד אותו את המילים הראשונות בצרפתית, מילים שלא ישכח לעולם: "א-תה מ-אוד י-פה, י-קי-רי!". ודויד הנער יענה לה לאחר שתפרש לו את המילים באנגלית רצוצה: "גם את!"
***
– כואב לך, דויד?
– אל תשאל שאלות כאלה, שלומי. זה מוריד לי את כל החשק.
– אבל אני לא רוצה להכאיב לך.
– סְתוֹם כבר, יא הומו.
***
הגברת בוקובזה לקחה את דויד הנער לטיול הרגלי הראשון בפריז. אביו שכר להם דירה באמצע העיר, קרוב לשאנז אֶליזה, כדי שאשתו והילד יוכלו ליהנות מפריז בלי שיצטרכו נהג מהשגרירות או מונית. בבוקר ההוא שניהם התלבשו כאילו יצאו לאיזה אירוע ממלכתי. הגברת בוקובזה לבשה את החליפה האלגנטית שרכשה בבוטיק "שיק פריז" בירושלים, חבשה כובע רחב שוליים שנראה לה מתוחכם, ונעלה מגפיים מעור דמוי נחש שקנתה במשביר לצרכן. את הנער דויד הכריחה ללבוש מכנסי גברדין שחורים, חולצה לבנה ועניבת פרפר, כאילו עמד לשאת את דרשת הבר-מצווה שלו בבית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג', לא פחות. כי ככה צריך! הוא ויתר לה, מרוב רחמים: "אבל רק הפעם, אמא!"
הם יצאו לרחוב, ופנו לכיוון השדרה הראשית, כפי שהנחה אותם השכן החביב בקומת השנייה. אבל העיר היתה גדולה כל כך ומאיימת כל כך, עד שמרוב בהלה, לאחר שהגיעו אל קצה הרחוב, משכה אותו אמא בחזרה הביתה: "נעשה סיבוב מסביב לבלוק ונחזור, דוּדינקה."
הוא כעס, אבל ריחם על אִמו שנבהלה כל כך מהעיר, והלך אחריה, מצחקק לעצמו, "איזה אהבּלה אמא שלי." הוא הפשיל את השרוולים, הוריד את עניבת הפרפר ותחב אותה בכיס, והוציא את החולצה המעומלנת מהמכנסיים: "את משהו, אמא. משהו!"
בימים הבאים תכיר להם המורָה לצרפתית את העיר. והנער דויד יחשוב שוֶרוֹניק היא האישה היפה ביותר שראה מימיו.
***
שמונה חודשים לאחר קבלת הפנים בשגרירות, לאחר שכְּבוד הנספח הצבאי בוקובזה תפס את דויד הנער וּוֶרוֹניק מתנשקים בלהט במטבח אצלם בבית, נתן לו אביו במתנה חפיסת קונדומים: "ושלא תעיז לספר לאמא שלך, קוף!"
פתאום הילד הממושקף, המחוצ'קן, הקופיף המפונק של אמא, נהפך לגבר. הנספח הצבאי הוסיף ו"שכח" אצלו בילקוט חפיסת "כובעונים" פעם בחודש, כך אביו קרא להם, בגיחוך, אבל הנער לא השתמש בקונדומים הללו כשזִיין את המורָה לצרפתית, אלא רק כעבור שנתיים, אצל הגברים שעגבו עליו ביער בּוּלוֹן וביערות הסמוכים לפריז. בינו לבינו ייחל דויד הנער שהמורָה תתעבּר מזרעו, ושייאלצו אותה להינשא לו, לילדון הירושלמי הצִפלון, שיעבור לגור איתה בדירת שני החדרים הפריזאית שלה, ושניהם יחיו באושר ובעושר לנצח נצחים.
– תכאיב, לי שלומי. אני רוצה להרגיש אותך בתוכי.
– ככה, דויד? ככה?
– כן! יותר חזק! יותר חזק!
– אני רוצה לאהוב אותך, דויד בוקובזה.
– אז תכאיב לי. קְרע אותי. קְרע את הנער הזה לגזרים. שסֵע את הכּוּס הזה!
– אני אוהב אותך, דויד.
– אתה לא אוהב אותי, יא אוחצ'ה. אתה בכלל לא מכיר אותי. אתה לא!
***
וֶרוֹניק לקחה אותם למוזיאון האוֹרָנזֶ'רי, וּלאַנזֶ'לינה, ולגאלֶרי לַפַאיֶיט. וֶרוֹניק הביאה לדויד הנער ולמאדאם בוקובזה פירות יער טריים מהיער הסמוך לבית הוריה. וֶרוֹניק לימדה אותם שירים של ברברה ושל סֶרז' גינסבורג שאִמו אהבה עוד בימי נעוריה. אמו היתה בובת קש תמימה כמו בשיר של פְראנס גל, ומצצה בשקיקה פרובינציאלית את פירות היער ואת סיפוריה הטיפשיים של וֶרוֹניק (דויד הנער היה בטוח שהמורָה לצרפתית בדתה אותם כדי למצוא חן בעיני אמא). אבל כשלימדה אותו צרפתית בימי שלישי וחמישי אחר הצהריים, שעה שאמו התארחה אצל נשות השגרירות או שאירחה נשות גנרלים צרפתים ודיפלומטים זרים לאחר-צהריים-ישראלי, העז לשאול אותה שאלות מחוצפות שלא יעלה על הדעת לשאול: למה היא מנשקת את המכּרים שלה על השפתיים, כמו זונה, ולמה היא לא לובשת חזייה, ולמה היא לא משתמשת בדאודורנט אבל שופכת על עצמה חצי בקבוק בושם בבוקר, ולמה היא לא מצחצחת שיניים לפני השינה, ולמה אין לה מאהב בגילה או מבוגר ממנה, ואיך זה שהיא מתפללת לישו הקדוש שלה ומדליקה נרות בכנסייה הקטנה ליד ביתה, אבל מפתה קטין צִפלון כמוהו בנשיקות צרפתיות בכלל לא קדושות?
– איזה אומץ היה לדויד הנער.
– הצחקת, יא מתרומם. הוא היה סתם אידיוט קטן.
– אידיוט שהתאהב במורָה שלו לצרפתית, ללא ספק.
וֶרוֹניק היתה אמיצה לא פחות. ודעתנית. והיא ענתה לו על כל שאלה ושאלה: כי היא אוהבת לטעום גברים מכל הסוגים ומכל הגילים. כי באופן כללי היא אוהבת בני אדם, מוֹן שֶרי. כי החזייה מגבילה אותה ועוצרת לה את תשוקת החיים. כי דאודורנט זה חומר כימי מסוכן – ומסרטן! – שפוגע באיזון הטבעי של הגוף. כי הבושם אינו אלא סוג של שריון להגן על עצמה מפני העולם, בדיוק כמו השמלות והצעיפים והתכשיטים שלה. כי היא אוהבת להירדם בלילה כשטעמי היום עוד מפלרטטים עם לשונהּ ועם שיניה. כי משחות שיניים הורגות לא רק את החיידקים, אלא גם את חלומות הלילה. ואגב, את המאהבים שלה, נערי היקר, היא שומרת לעצמה ולא נוהגת להתחלק בהם עם תלמידיה, תודה רבה! ואם יחשוב פעמיים לפני שישאל, יבין שאהבת ישוּע בן האלוהים הקדוש אינה שונה מכל אהבה או תאווה אחרת, גם אם היא תאווה משונה או סוטה. כל האהבות קדושות. כל התאווֹת קדושות.
– כל הסטיות קדושות, דויד!
– אבל שתדע, וֶרוֹניק היתה הקדושה שלי. יותר מאִמא. יותר מאלוהים. יותר מהכול.
***כשאביו שאל אותו ערב אחד איך המורָה לצרפתית במיטה, דויד הנער נחנק ולא ענה, והלך אל חדרו וטרק אחריו את הדלת בכל הכוח ונפל על המיטה ופרץ בבכי.
תגובות