המומלצים של נובמבר 2020
"גורלות" | גבי זיו | הוצאת פרדס | 2020
"בלילות אני חולם על דסטניה. אני רואה אותה בספינה עם נער הזהב ומרגיש כאב חד בלב. בחלומות היא מסתכלת עליי בעיניים הגדולות ומושיטה לי ידיים. אני מלטף את התלתלים הרכים שלה ומחבק אותה חזק. כל האיברים שלי זזים בתשוקה ואז אני מתעורר." מיגל ודסטניה, שתי נשמות אבודות, נפגשו במבט עיניים. מכורח המבט הזה נולד מסע הדדי, רגיש ומכמיר לב. בעולם של גבי זיו מבט כזה הוא משנה חיים, משנה גורלות, פוער לתמיד את רעבונה המודחק של האהבה. מיגל ודסטניה מחפשים זה את זה במסורג. מתוך קולותיהם השונים, המשיקים לא אחת על אף שונותם, נולדת התשוקה. מסעם המייסר הוא מסע טרנספורמטיבי; מסע זאבי שהופך ממטפורה לממשות. בעיניים פקוחות לרווחה ומתוך סקרנות גדולה במסורת הספרות האקספרסיבית–פנטסטית והאקזיסטנציאליסטית ממשיכה זיו לבחון גם כאן את מחירי האהבה והחריגות. הפעם מתוך התבוננות בתמת האדם–זאב כמקור של אנושיות, על אזורי הדמיון הפראיים והמסעירים שבין האדם לחיה. התום, שהיא מדגישה תמיד בכתיבתה כסוד החיים, מוליד גם הפעם רגעים יפים להכאיב, ההופכים את כוחה של האהבה ליסוד קיומי שאין בלתו.
"על האופניים" | חנוך מרמרי | עם עובד | 2020
"שני רוכבים עטופים באפודי ניילון זוהרים סיימו באפיסת-כוחות את הטיפוס, ניתקו את נעליהם מן הדוושות ומיהרו להידחק אל המרחב המוגן בחנות המזכרות שלרגלי המגדל. אני חוצה בריצה, בשיניים נוקשות, את עשרות המטרים שמפרידים בין המכונית למגדל ומטיל את עצמי אחריהם אל המסתור החמים. פני השניים קפואים ולוהטים מייסורי הדרך, ועיניהם נוצצות מדמעות כאב ואושר. הם הזמינו משקה חם וישבו ללא מילים על ספליהם. תכף יעלו ברגליים כושלות אל המרפסת בקומה השנייה, שם יצטלמו על רקע צלחות התקשורת ליד השלט 'הר וֶנטו, 1,912 מטרים'. בו-ברגע ידעתי זאת בבירור: הרוכבים האלה הם מה שאני רוצה להיות". יותר מ-70,000 קילומטרים צבר חנוך מרמרי על אופניו בחבורת רוכבים ששחקה את צמיגיה בכבישים שבין רמלה לאשקלון, בין מודיעין לקריית גת, בהרי יהודה ובפסגות אירופה, ב-13 השנים שבהן היה עורך עיתון יומי. אבל "על האופניים" הוא יומן מסע רחב ועמוק מזה. "על האופניים" הוא סיפור אוטוביוגרפי, סיפור אהבה. סיפורו של רוכב, סיפורם של דבוקת רוכבים שאיבדה כמה מחבריה, סיפורו של ספורט האופניים בישראל וסיפורה המפואר של תרבות האופניים העולמית.
"העילוי" | משה סויסה | אבן חושן | 2020
כבר שנים רבות שלא ראה אור בספרות העברית רומן חניכה משמעותי כמו זה של משה סויסה המתרחש בשיכון שבו מתקבצים עולים חדשים מכל הגלויות. משה סויסה מתאר ברומן בעל סממנים סמי-אוטוביוגרפיים חיים ססגוניים בבלוק צפוף בבית שמש, על קשת דייריו המאוד צבעונית: רב אדוק המתגלה כפרח כמורה לשעבר, שמש של בית כנסת שנולד בקבר וכומס סוד שגיבור הרומן מנסה לפענח, ממזר שאינו ממזר, נזירה גרמניה, זונה שאינה זונה ועילוי תורני שהוא מעין אלישע בן אבויה מודרני, גאון שנכנס לפרדס, ומשפיע לא במעט בהשקפותיו על גיבור הסיפור, נער דתי-חרדי הצומח לעינינו. אולם, ליבת הרומן המאוד ייחודי הזה הם לבטיו של הגיבור בעולם הישיבות ובעולם האמונה. "העילוי" מעלה שאלות הגותיות חשובות, פילוסופיות ואמוניות, ומזווית חקרנית. הרומן מתרחש בכמה מישורי זמן, והעלילה מסופרת בעיקר מנקודת מבטו של אדם במיטב שנותיו, השב ארצה מחו"ל אל השיכון שבו גדל כדי להיפרד מגיבור ילדותו, השמש שבו נפשו נקשרה, השוכב על ערש דווי, וכל זאת בתקווה לגלות סוף-סוף את סודו הכמוס.
“נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות” | עורך: אורציון ברתנא | גיליון 5 | אוקטובר 2020
סיפורי פנטסיה, ולצידם ובתוכם סיפורי מד"ב, בנויים כמעבדות מחשבתיות ורגשיות. מעבדות, שכדי לקיימן אדם צריך רק מחשב (פעם היו כותבים – אדם צריך עט ונייר) ומחשבה מקורית. תוצרי מעבדה תרבותית זו, סיפורי פנטסיה, סיפורי מדע בדיוני, בנויים כדי להכין את האדם החושב (שהוא לא רק פסל של רודן) לבאות.
ויותר מזה, האדם החושב לא רק מתכונן לבאות, אלא הוא חיה שחייבת פרוץ גבולות. האדם החושב חוזר ומהמר על המופלא, שכן הוא רוצה לצאת מן העכשיו; לצאת ממה שנראה עכשיו אפשרי אל מה שנראה עכשיו בלתי אפשרי. ואם כל המהלך האנושי המחשבתי, המדעי, הוא כזה – הלאה, קדימה, מעבר לאופקים, למקומות אחרים שכבר כאן, גם אם איננו מכירים אותם או מכירים בהם – אם המהלך המחשבתי האנושי הוא כזה, הלא הסיפור הפנטסטי אולי וסיפור המד"ב בוודאי, הם כלים להתקרב אל הבלתי ידוע. כלים נפלאים של המאמץ האנושי לפרוץ את גבולות העכשיו, לפרוץ את גבולות האפשרי עכשיו, ולצאת הלאה.
עוד משהו – בלי קשר לשאלה האם אתה (או האם את) מתארים עצמכם "אדם מאמין", על פי הכללים של הדתות הקיימות, הרי מי מאתנו לא מחפש גאולה ומי מאתנו לא בורח מייאוש? ואם אכן כך הוא, הרי צריך להעמיד ספרות שעוסקת בשני הקטבים האלה – אוטופיה מכאן ודיסטופיה מכאן – במרכז. את זה בדיוק אנחנו באים לעשות בכתב העת 'נכון'. כן, גם בחוברת 5.
(מתוך מאמר המערכת של פרופ' אורציון ברתנא, "זה לא רציני, זה בדיוני… האמנם?")
לרכישת הגיליון, ניתן לפנות במייל לכתובת bartana@ariel.ac.il
"ומי גר במגדל" | איתן דרור־פריאר | עם עובד | 2020
"אף אחד לא הזהיר מפני הגעגוע," כך נפתחת הנובלה ו"מי גר במגדל" – והמגדל, כפי שהוא מכונה בפי ילדי השיכון, מכיל עולם ומלואו: התאהבויות ובגידות בין המבוגרים, דגי אקווריום שילדים מחליטים לשחרר מכלאם, צעירים שנושאים את עיניהם אל הסלע האדום. הגעגוע, ממרחק השנים, מנסה להיאחז בכולם. גם על ג'ולי מסופר כאן – אלמנה בשנות השבעים לחייה, שמחליטה לנסוע לריו דה ז'נרו כדי להתחקות אחר עקבות דודתה, שהפליגה לשם מיד לאחר חתונתה. פלאי פלאות סופרו על חייה בברזיל, וג'ולי מגלה את קברה בבית קברות נידח בחלקה לא נחשבת. מי הן אותן "אחיות נעלות" שדודתה קבורה לצידן? האם באמת היו אחיות? ובאמת נעלות? ומי באמת היה בעלה של הדודה, שהיגרה אתו מפולין אל מעבר לאוקיינוס?
"הרי מי מאתנו לא מחפש גאולה ומי מאתנו לא בורח מייאוש? סקירות תמציתיות ויפות ונושאים מעניינים. תודה לסלונט ובהצלחה לספרים.