close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הים באוגוסט

    מור לוריה וינברגר | סיפורים | התפרסם ב - 22.06.24

    אור השמש מכה בנו כסטירה. לוהט, לוהב ממש, הוא מנסה להעלות אותנו באש על המדרכה הצורבת. מכסה שימשיית הבטון הענקית מעלינו לא מגן עלינו מהטמפרטורות המאמירות. הזמן הקצר בחוץ כבר העלה סומק בלחיינו.
    אנחנו עומדים על סף החול ושוקלים את צעדינו.
    הים באוגוסט מלא על גדותיו באנשים. לכל כיוון נעים בני אדם, כתנועת נדידה של בעלי חיים בסוואנה, נוהרים בקבוצות או מוטלים מוכי שמש לאורך החול, נכנעים לעוצמתו של האקלים. אנחנו נודדים ביניהם אל קו המים, משתדלים לא לדרוך בטעות על ידיים שלוחות ורגליים פרושות באין אונים. אני סוחבת מזרן ים ענק, בצורת אננס. הוא ענק, צהוב, בולט, קשה לסחיבה, מדי פעם אני כושלת על עליו החדים או חובטת בטעות במתרחצים אחרים. מאז שמילאנו אותו לראשונה הוא איבד קצת מיופיו, יש חור איפשהו שהאוויר מסתנן ממנו באיטיות, מוריד קצת משיעור קומתו.
    הילדות כבר בחצי הדרך למים. הפעם אין לנו תירוצים שישכנעו אותן, כמו בעונות אחרות. המים חמים כמו מי אמבט, מלאים להתפקע בילדים של אנשים אחרים, יותר רגועים, ואיש אינו עומד מעליהם. הילדות שלנו לכן לא חשות שום היסוס להצטרף לקהל העולה ויורד על גלי הים, רגליים יחפות רצות מהר על החול הרטוב.
    אני מניחה הכל בתלולית קטנה על החוף ומתחילה לקלף מעליי שכבות של בגדים וחפצים כבצל. רק בקשר למשקפיים אני מהססת, בלעדיהן אני לא רואה הרבה אבל אני מפחדת לאבד אותם בין הגלים. אחרי מחשבה ארוכה ומענה אני בוחרת להמשיך להרכיב אותם, מפחדת מהעולם ללא פוקוס שמחכה לי בלעדיהן.
    אני סוקרת את החוף כולו בחיפוש אחרי סכנות. סביבנו החוף פועם, מעבר לשכבות המתרחצים השכובים האופק מלא תנועה; כדורים צבעונים מקפצים בין רגליהם של שחקני כדורגל רבים מספור, ככדורי מזל במכונת משחק, עפיפונים חוצים את השמיים בחוסר יציבות. משמאלנו שדה רחב של שחקני מטקות, צליל החבטות הקצוב אחיד כרעמים רחוקים בעוד נחיל כדורים שחורים מרחף מעל ראשי הקהל הצפוף, המורכב כולו מאנשים צעירים ושזופים.
    אני ופז מורחים את עצמנו בקרם נגד שיזוף. את הילדות מרחנו באוטו, ידענו מראש שלא נוכל להשתלט עליהן בים עצמו. אחר כך, כיוון שלא נותרו תירוצים, אנחנו פוסעים אל המים כדי להצטרף לילדות שכבר מתגלגלות בין הגלים. מזרן האננס ממקד מיד את תשומת ליבן, רק אחת מהן יכולה לרכוב עליו, בטח במצבו הנוכחי כשהוא בקושי צף. כשילדה יושבת עליו מזדקרים העלים מאחוריה כמו משענת כיסא משוננת, כס מלכות ירוק זרחני. פז גורר אותן הלוך ושוב בין הגלים, כל אחת בתורה, והן צווחות למות רסס המים. המריבות מתחילות מיד, מי יותר זמן על האננס, מי נפלה ומגיע לה סיבוב חוזר, תור מי עכשיו אחרי הפסקה. אני נאלצת לספור בקול רם שניות בין תור לתור.
    מעולם לא אהבתי את הים. המגע הקבוע, החוזרני של הגלים נגד עורי מרגיש כמו שפשוף, המלח המצטבר לאט לאט על זכוכיות המשקפיים מרגיש דביק ומעמעם את הראייה. פז, שחש במצוקתי, מנסה לשחד את הבנות לצאת מן המים בעזרת גלידה. "עוד לא!" הן קוראות ביחד. "עוד לא."
    בחומו של היום עורו הבהיר כבר מתחיל להאדים, וסחיבת המזרן עייפה אותו.
    "צא לקנות גלידות," אני אומרת לו, כשפשרה "תיכף נבוא."
    הוא מצביע על קיוסק במרחק "ניפגש שם," ויוצא באיטיות החוצה מתוך המים. אני צופה בו לרגע, גבו הרחב מבריק ממים, ואז מחזירה מבט לילדות.
    בהיעדר אביהן המריבות על האננס מתלהטות. אני תוהה ביני לביני אם לא היה חכם יותר לקנות אננס נוסף, כדי לחסוך את החיכוך ביניהן. הן צועקות זו על זו, דחופות אחת את השניה במים, כל אחת בתורה מגזימה בעוצמת כל מכה שספגה ומנפנפת ידים, מקווה להתערבות הורית לטובתה. אני מנסה להרגיע. האננס הולך ונרקב מול עיניי, משקלן של הילדות דוחק החוצה את האוויר דרך החור הלא נראה.
    ילד מגיע אלינו בריצה דרך המים. הוא קטן, מצומק, לא יותר מבן שש, עיניו השחורות בוהקות, תלתליו צמודים לראשו כקסדה. "אני רוצה גם!" הוא קורא ומנסה לזנק על האננס שלנו.
    "לא," אומרות הילדות פה אחד. לפני רגע הן היו מוכנות להרוג אחת את השניה על הזכות לשבת על הפרי הרופס ועכשיו הן חזית אחידה. "זה המזרן שלנו".
    "אני רוצה גם!" הוא מתעקש. אני מביטה סביב לנסות לזהות את ההורים שלו. משהו בילד הזה מעורר בי חרדה. הוא תופס את האננס בידיים בטוחות, לא מוכן לשקול את זכותן של הילדות לסרב ומנסה למשוך אותו אליו. אנחנו במים עמוקים, הם מגיעים עד אמצע החזה שלו, ומחשבה מפחידה עוברת בי שהוא עלול לטבוע פה, מולי. מבוהלת אני מחפשת דמות שדומה לו, אבל אין אף הורה באזור. סביבנו ילדים מצומדים להורים או בוגרים העוסקים בעינייניהם, אף אחד מהם לא נראה כמו הילד שהופיעה כך בינינו. "איפה ההורים שלך, חמוד?" אני שואלת. הוא לא מגיב, הוא מנסה לטפס על האננס ונופל מיד, הילדות מסתכלות עליי במצוקה. הן מפחדות שיקחו להן את הצעצוע, אני מפחדת שהילד ימות.
    "אני רוצה!" הוא אומר שוב, נופל לתוך המים ונעלם לרגע. אחר כך הוא עולה ויורק מים. "רוצה!"
    "לא עכשיו, חמוד," אני אומרת, "אולי אחר כך." אני מסמנת לבנות ואנחנו נכנסות עמוק יותר למים, מתרחקות מהילד מעורר החרדה. הילדות חוזרות לריב על האננס, אחת עולה ועושה סיבוב, השניה ממהרת לדחוף אותה כדי לנסות בתורה. האננס כבר לא מצליח לשאת את משקלן, האוויר דלף ממנו, הוא צף רק כל עוד לא נשענים עליו.
    משום מקום מופיע הילד שוב, עכשיו המים מגיעים כמעט עד צווארו. "רוצה!" הוא שואג, ומבהיל את כולנו. אני לא מבינה מדוע הוא התקבע עלינו – עשרות מזרני ים שטים סביבנו, צבעוניים וגאים, רובם במצב טוב יותר מאשר האננס הממורט. "איפה ההורים שלך?" אני שואלת, "מסוכן פה." אני לא רוצה שהוא ייקח את האננס אבל לא רוצה שהוא יעלם בין הגלים בגללנו. הוא נראה לחלוטין אדיש לסכנה. אולי הוא לא מבין עיברית? אני מנסה שוב "עמוק פה," אני אומרת, "זה מסוכן".
    אבל הילד חסר פחד וחירש לאזהרות. הוא ממשיך לנסות לזנק על האננס שרחוק ממנו במים העמוקים. אפילו שהוא קטן וקל למראה האננס לא יוכל לשאת אותו גם אם יצליח, אבל הוא בכל זאת מנסה, ראשו נעלם ועולה מעל הגלים שוב ושוב. באין ברירה אני מסמנת לילדות שנתחיל להתקרב לחוף. האננס כבר עבר את השלב בו מישהו יכול לרכוב עליו, הוא הולך ושוקע ביננו לבין הילד בין הגלים, בלי שזה ישנה את דעתו. עם גופתו הטבועה של המזרן אנחנו חוזרות לכיוון החוף, הילד הזר בעקבותינו. הילדות מביטות בי חסרות אונים – אבל גם אני חסרת אונים מול המתקפה חסרת ההיגיון הזו.
    אני מרימה את גופתו הריקה מאוויר של האננס ותולה אותו על כתפי. הקיוסק בו מחכה פז עוד רחוק ואנחנו הולכות לעברו בתוך המים, דוחות את הרגע בו נאלץ להניח רגלנו על החול הצורב.
    אני מבחינה בילד הולך אחרינו. הוא לא יציב על רגליו, מדי פעם הוא מחליק במים הרדודים ונופל ופניו קדימה. האם הוא נהנה מהנפילות? מדוע הוא הולך אחרינו? המזרן מת, שוכב כגופה על כתפי, לא יכול להיות שהוא טועה לחשוב שעוד נותר סיכוי להנות ממנו. מה הוא רוצה? גם הילדות מבחינות בו ומחליפות מבטים. הוא לא יכול לנחש לאן אנחנו הולכות כך שלא יתכן שהוא מקווה לחזור על המופע כולו כדי לקבל גלידה. הוא מעורר בי חרדה עמוקה, בהליכתו העילמת אחרינו, למרות שהוא לא אומר כלום, לא מבקש דבר.
    לפתע מופיע גבר מבוגר עם קסדת תלתלים משום מקום וקוטף את הילד מהמים כאילו היה חפץ דומם. הוא מטעין אותו על כתפו, בלי לומר מילה, ונעלם לכיוון ההפוך. אנחנו קופאות. האם זה האבא? האם אנחנו אמורות להתערב? הילד נח על הכתף בלא שום סימן למצוקה, רפוי ורגוע, ללא חיוך אך גם ללא חרדה. אנחנו מביטות בהם עד שהם נעלמים מהעין מאחורי מסך כדורי המטקות במרחק. אני משכנעת את עצמי שהכל בסדר, אחרי הכל, הם דומים, המבוגר והילד. זה לא מענייני.
    "איפה היה האבא שלו כל הזמן הזה?" שואלת נועה, בטון מאשים. היא מחזיקה בקצה קצהו של עלה נבול, הבעת חרדה על פניה.
    "הכל בסדר חמודה," אני מבטיחה לה.
    אני עוצרת לקפל את האננס הדק לכדי ריבוע ודוחקת אותו מתחת לבית השחי. במרחק אנחנו מזהות את פז מחכה לנו עם גלידות לרגלי הקיוסק, כל החפצים שלנו ארוזים ומסודרים לרגליו. אנחנו יוצאות לעברו וידי הילדות כבר מושטות לגלידה. כולנו מחייכים.
    "אפשר ללכת הביתה בבקשה?" אני שואלת.
    הילדות מהנהנות, תשומת הלב שלהן מוקדשת לגלידה בלבד.
    "יאללה הולכים," אומר פז ואנחנו מפנים את גבנו לים ומטפסים על מדרגות הבטון של הטיילת בדרך חזרה למכונית.

    מור לוריה וינברגר

    מור לוריה וינברגר היא מדענית העוסקת בביולוגיה של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה ועובדת כחוקרת בבית חולים איכילוב. אוהבת לכתוב סיפורים קצרים. מתגוררת בגבעתיים עם בעלה ושתי בנותיה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    סיגלון

    רחל מדר
    כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי, נָסְעָה אִמִּי בְּדֶרֶךְ הַצָּפוֹן. בְּפִתּוּלֵי הַכְּבִישׁ פָּרַח אֲחִירֹתֶם. צְהֹב יְמֵי...

    פני המסיכה

    קריסטינה רוסקוב
    הֵם מְנַסִּים לִרְאוֹת אוֹתִי דֶּרֶךְ עֵינַי תִּקְרַת הַמּוֹעֲדוֹן מַרְעִידָה אֶת אֶצְבְּעוֹתַי...

    Me Too

    עדן שפילמן
    הֲתֵדְעִי שׁוּב לְזַהוֹת עַצְמֵךְ בֵּין כָּל הַפִּצּוּלִים, לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵךְ בֵּין...
    דילוג לתוכן