close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • “הייתי רוצה לשכוח את היום המר והנמהר”

    הרצל חקק | הומאז' | התפרסם ב - 09.04.18

    שירתו של משה ליבה – קול נכאב בשם הנספים, ושם הספר שאומר הכול: “אני תובע”.

    כ”ז בניסן – יום השואה – ושיריו של משה ליבה קמים כעדים לזכר האסון הנורא, לזכור ולא לשכוח!

    “רִבּוֹן הָאֱלֹהִים

    הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ

    אֶת מַרְאֵה

    הַיָּדַיִם הַלְּבָנוֹת

    אָנָּא

    עֲזֹר לִי לִשְׁכֹּחַ”.

    כך שר בבכי משה ליבה בספרו המצמרר “אני תובע“.

    משה ליבה הוא דמות מיוחדת במינה. איש אשכולות שכל כולו מסור למען טובת העם והמדינה. במשך שנים פעל למעננו בשירות המדינה ובה בעת כתב ספרים; ספרי שירה, קטעי פרוזה.

    משה ליבה נואם. צילום: תפארת חקק

    כשגריר שתרם רבות, לא התפלאנו על כך שבמשרד החוץ ערכו טקס הוקרה גדול לכבודו, ובמקביל הייתה זו חוויה לראות כיצד הספרייה הלאומית שלנו עורכת אף היא טקס מרשים בפתח הספרייה, ליד חלונות ארדון הידועים – טקס שבו השתתפו אישים רבים, ביניהם שגרירי מדינות שונות.

    משה ליבה פעל ותרם רבות למען שירות החוץ של מדינת ישראל במשך כמה עשורים. אנסה במאמר זה לסכם את מכלול יצירתו, כדי להאיר במיוחד שני ספרים שהוציא לאור בשנים האחרונות: את הספר ‘אני תובע‘ מצד אחד, ואת ספרו “בשירות החוץ”. מצד אחד עדות על הטראומה של השואה, ספר שירה מטלטל, שהצטרף לספרי שירה אחרים שלו ומצד שני ספר סנגוריה לעם ישראל, למדינת ישראל, הפעילות למען המדינה, שנתנה פתרון לאסון הנורא, שקמה כדי להבטיח שלא תקום שואה נוספת. בימים אלה יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי מתורגם לספרדית.

    משה ליבה יליד 1931, היה חבר קיבוץ, קצין צבא, מרצה, דיפלומט, ייצג את ישראל כשגריר במשך 31 שנים – וכן קונסול – ב-15 מדינות שונות. היה מנכ”ל המכון ליחסי תרבות, יועץ לשר החוץ ודוקטור למשפט בינלאומי של אוניברסיטת פאריס.

    הוא שימש כמרצה וכפרופסור ליחסים בינלאומיים ולספרות אירופית בכמה אוניברסיטאות, חבר אגודת הסופרים העברים, חבר באגודות ציירים ופסלים בישראל ובהולנד, חבר הנהלת האקדמיה לאומנות של ניו זילנד.

    שירים שהם עדות לנצח

    נתחיל ביצירה השירית של משה ליבה, וניתן אלומת אור מיוחדת לספר השירים שלו על השואה, “אני תובע” – חשוב לתת את הדעת על העדות הזו שתישאר לדורות.

    ספר מרגש זה אינו ספר שירה רגיל, מדובר בשירים שהם עדוּת, עדות מתוך הלהבות, עדות של משורר ש אינו יכול לשאת בקרבו את כל הזיכרונות הפורצים כל סכר. שירי השואה, על התחושות שמלוות את הניצולים, הן קטגוריה נפרדת של יצירה. המשא כבד מנשוא.

    את שיריו של משה ליבה קשה לשכוח. הם תובעים תשובה, תובעים את כבוד הנספים, את כבוד הניצולים. התמונות מתוארות בשורות תמציתיות, ועדיין קשות להכלה. .שירתו של משה ליבה נוגעת באש, נוגעת בגחלים, מבטאת את האימה והסבל.

    חשוב מאד לכתוב על האיש, על יצירתו, לפרוש את משנתו הפואטית על השואה, להטיל אלומת אור על השליחות שיש שמעבר ליצירות. חשוב לכולנו לדעת את קורות חייו של האיש, לנצור בלבנו את החזון והמעש שנתן לנו, להכיר לו טובה על פעילותו בשירות האומה לאורך השנים. דבריי במאמר זה הם סוג של הכרת תודה על מסלול חיים של תרומה לכלל, ובטקס מיוחד שערכו לו בספרייה הלאומית השמעתי את דבריי, כקריאת אהבה  והצדעה למשורר העדות והתעודה, מחווה של התפעלות מלב נרגש, מלבו של עם שלם.

    ספר שיריו “אני תובע” הוא ספר שמתחבר לספרים קודמים של משה ליבה בנושא השואה. מי שקורא בשיריו מרגיש כי היצירה הרוטטת הזו מיטיבה להתחבר לתקופה הנוראה, לחוש את  הדופק של העם היהודי. שירתו היא נייר לקמוס רגיש לנשמה היהודית, להיסטוריה המיוסרת,  והקריאה סוחפת אותנו לנפש היוצר שיודע לתת כבוד לסבל, שידע להדליק נר נשמה נצחי לכל אלה שנספּוּ, אך רוּם נותרה עֵדה לספר את הסיפור שלא נגמר.

    משה ליבה וספרו “אני תובע” בטקס בספרייה הלאומית. צילום: תפארת חקק

    משה ליבה ניצב מול התופת – ואין לו מרגוע:

    “יָדַיִם אֵלֶּה – מְצָא לָהֶן מְנוּחָה”

    ואין הוא חס על עצמו אלא על ילד קטן:

    “ָדַיִם קְטַנּוֹת

    שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּהֶן אַשְׁמָה”

    והוא ממשיך בבכי עצור:

    “יָדַיִם שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן כַּפָּרָה

    יָדַיִם לְבָנוֹת”.

    בתוך כל עמק הבכא הזה של הזיכרון שאינו מרפה, הוא לרגע כורע תחת הנטל, נרגש וחש שהוטלה עליו משימה שמֵעבר לכוחות אנוש. המשורר הוא שליח ציבור בשם כולם. אתה קורא בשירים וחש שזה מעמד קדוש. כחזן על תיבת התפילה, עומד המשורר לפנינו, שליח ציבור לנשמות אילמות: משה ליבה כותב באותו מתח נורא שבין זיכרון לשכחה, חושף בעטו השרוף קווים מתוך התוהו ובוהו, קווים שבירים מאותה תקופה, מבקש לאפיין בדמע ובכאב את אופייה של אותה חשיכה שחורה, אותה רעה חולה שהובילה את העולם, את אירופה לשנים נוראות, למעשי טבח שקשה לתאר.

    הנה שורותיו מתוך הספר – שורות שחותכות את המציאות, שמנסות לתאר שחיטה נוראה:

    הקצב נשחט

    “בַּמִּשְׁחָטָה הָעִירוֹנִית

    הָיָה מִנְיָן

    בְּרָאשׁוּת הָרַב.

    בָּאוּ לוֹמַר “קַדִּישׁ”

    עַל הַקַּצָּב הַיְהוּדִי

    אֲשֶׁר נִשְׁחַט

    נִתְלָה, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה

    בֵּין הַבְּתָרִים

    שֶׁל בְּהֵמוֹת שֶׁנִּשְׁחֲטוּ

    וְכָךְ מְצָאוּהוּ.”

     

    שיר שכולו צעקה, משה ליבה יוצר תמונת אימים שבה מפרפרות המלים בין הבתרים, אבל הפעם אין ברית ואין השגחה אלוהית. ברגעי האימה יש רגעים של שברון אמונה. המראה מתאר גורל יהודי משווע לישועה: יהודים זוכים לגורל של בהמות ובאוויר מהדהד המוסר של הנאצים שיצרו דמוניזציה של העם היהודי, שנתנו לעולם רישיון להכות בנו כחסרי צלם אנוש, זו התמונה הקשה מנשוא – משחטה – וקדיש ויהודי מבותר, כאילו היה בהמה.

    השירים של משה ליבה ראו ושמעו הכול, השירים שלו היו שם – והוא יודע לומר לנו כִּשְׁליח הנספים מלים נוקבות:

    “אִם לֹא

    רָאִיתָ

    שָׁמַעְתָּ

    הֵרַחְתָּ

    הִרְגַּשְׁתָּ

    טָעַמְתָּ

    כִּי אָז:

    לֹא הָיִיתָ שָׁם”

    (מתוך השיר “לא היית שָם”)

    אתה קורא בשיריו של ליבה, אתה נרעד מול המחזה שלו ‘הנגן מאושוויץ’ – והלב היהודי קולט את שברי החיבורים, את הקשר להיסטוריה, לעם, לנספים, לניצולים, והמסר בוקע מתוך האופל:  החיבור לזיכרונות האלה נרקם בלבבות שלנו פנימה, ריחות ומראות שמופנמים בנו, כמו חיכינו להם, כי הם חלק מחיינו, הם נחוצים לנו כדי שנבין את עצמנו, את עמנו, שנדע כיצד להמשיך לחיות, וכל זאת כשאנו חיים את מה שהיה שם.

    אנו נכנסים לחודש ניסן, ובתאריך כ”ז כולנו נחווה בטקסי יום השואה את האסון הנורא, אסון שלעד לא יישכח מלבנו. משה ליבה בא בשם הנספים, תובע את כבודם ואת זכרם, כך הוא שר:

    “אֲנִי תּוֹבֵעַ זֵכֶר

    אַרְבַּע-מֵאוֹת אֶלֶף,

    שְׁמוֹנֶה-מֵאוֹת אֶלֶף,

    אִישׁ לֹא סָפַר

    וּמִי יֵדַע,

    שֶׁהֻשְׁמְדוּ שָׁם,

    בַּמָּקוֹם הַהוּא

    מֵעֵבֶר לַנָּהָר,

    טְרַנְסְנִיסְטְרִיָּה שְׁמוֹ.”

    שגריר של עולם שנשכח

    משה ליבה כיהן כשגריר רוב ימיו, וגם בשיריו הוא שגריר, שגריר של עולם נשכח, של עולם שאסור שיישכח. שגריר לחבריו שנשחטו, לחבריו שניצלו ונותרו כבויים ושבורים. מי שמהלך בין שבילי שיריו של ליבה, חש את הפצע השחור, את השכול, את זעקת הקורבנות – ומתוך הצעידה הכואבת נושבת הרוח, מאותם שדות מוות, נשמע הקול הקדוש של השירים: עם ישראל חי. עם ישראל חזר לארץ אבותיו, כי הבין שאין בגולה שום פתרון אמיתי.

    כשלחמו הפרטיזנים בנאצים הם שרו:

    “זֶה הַיּוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יָעַל וְיָבוֹא

    וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים- אֲנַחְנוּ פֹּה”.

    התמונות מחייבות אותנו לזכור כל שורה שכתב משה ליבה, וכיצד אפשר לעמוד מול שיר כה קשה שמכה בנו בפטישים? כך הוא כותב:

    “הָיִיתִי רוֹצֶה,

    מְאֹד הָיִיתִי רוֹצֶה

    לִשְׁכֹּחַ

    אֶת הַיּוֹם הַמַּר, הַנִּמְהָר

    מִכָּל הַיָּמִים עֲלֵי אֲדָמוֹת

    כְּשֶׁבְּמִשְׁמַרְתִּי לְיַד מוֹצָא

    תָּאֵי הַגַּז

    נָפְלוּ, מֵעֲרֵמַת גּוּפוֹת הַמּוּמָתִים

    אָבִי, אִמִּי, מְחֻבָּקִים,

    רַעֲיָתִי, שְׁנֵי יְלָדֵינוּ

    דְּבוּקִים

    בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ”

    הקריאה בשורות שיריו מצמררת, ההד חוזר, אלה פסיעות הצללים האבודים במחנות המוות, וזה המשורר שהפנים את נשמותיהם של הנספים בקרבו, זה משה המשורר שנצר הכול בלב.

    חש כל רגע שהוא שם

    “חַי בַּבּוֹר הַהוּא/ בקֶבֶר הָאַחִים”

    ובשורה אחרת:

    “כָּל לַיְלה בָּאִים. נִכנָסִים/ יוֹרִים בּי. כֵּן תולִים אוֹתִי/ קוֹבְרים אוֹתִי”.

    בשיר אחר שלו – “ביני לבין עצמי” הוא כותב:

    “חַי בַּבּוֹר הַהוּא/ בְּקֶבֶר הָאֲחֵרִים. הַגּוּפָה/ מַחְנִיקָה אוֹתִי. כַּמָּה קָשֶׁה/ לָמוּת כָּל לַיְלָה!”

    נשאתי דברים אלה בטקס שערכו לו בספרייה הלאומית, ויכולתי להיווכח כמה הקהל נרגש מן השורות הנוקבות.

    העדות האישית שלו, שהשואה חיה איתו כל יום, חוזרת בחייו כל יום, מקבלת ביטוי קשה בשורות הנוקבות האלה. ובמלים כה שקטות הוא מעיד בתחילת השיר: “הַשּׁוֹאָה שלי/ זֶה דָבַר מְאוֹד אִישִׁי/ רַק בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי”.בשיר קשה שלו הוא מתאר כיצד קוברים יהודים חיים, והוא מסיים את השיר במלים, שקשה לשכוח:

    “הָאֲדָמָה זָזָה שָׁבוּעַ יָמִים!”

    זו הפלנטה הקשה, הרוטטת, הצועקת – פלנטה איומה שצפה כל הזמן. הסמלים של השואה מתחברים לזהות, לשורשים, להתחברות הקולקטיבית. הטלאי הצהוב כנובע מן המגן דוד, וכל הסמליות הלאומית שבה לסיפור האישי:

    “הַטְּלַאי הַצָּהֹב/ כֶּתֶם שָׁחֹר. כּוֹכָב/ מָגֵן דָּוִד. יְהוּדִי/ זֶה אֲנִי”.

    השירה היא פתחון פה וכורח להעיד, אך בשיריו הוא נותן לכך ביטוי דו משמעי:

    “הַנַּעֲלַיִם

    פָּתְחוּ אֶת הַפֶּה

    הֵן רְעֵבוֹת

    יוֹנְקוֹת בֹּץ”

    והנעלים מיטיבות לבטא את תחושת החיים במחנות, את הרעב הקשה. השיר מסתיים בפתחון פה שמתאר גם רעב, גם דיבור בשם הרבים:

    “הוֹ נַעֲלַיִם

    אַל תַּבִּיטוּ אֵלַי

    פְּעוּרוֹת פֶּה,

    מָה כָּאן הַפֶּלֶא?

    גַּם אֲנִי, גַּם אֲנִי

    רָעֵב תָּמִיד

    בְּעַצְמִי”. (השיר ‘נעליים קרועות’).

    כמי שקוראים כל שורה צורבת אנו מצטרפים לשיירה, חשים כי נשבענו למענם, נשבענו לזכור, לבנות את ביתנו על חורבות עולמם, לזכור למען הגאולה. שהרי כך אמר הבעל שם טוב: “השִכחָה היא גלות – הזיכרון הוא הגאולה. והשירים הקשים כמו צורבים בנו תחושה, שזו גאולה קשה, גאולה מתוך האֵפר.”

    כקוראים שחשים שהם חלק מן הכלל, יש לנו תחושה של הזדהות, מחויבות רגשית להיות חלק מכאבו של משה ליבה:  נשבעים יחד עמו כי נמשיך לזכור, נמשיך לבנות חיים חדשים על חורבות השואה, על חורבות עולמם – ולרע לא לשכוח את דבריהם האחרונים. את שירת חייהם ומותם. דבריהם הם זיכרונם.

    משנתו של משה ליבה – סיפור שירות החוץ

    ספרו של משה ליבה יצא לאור גם באנגלית וגם ברומנית. המשנה שלו עוד תגיע למרחקים. כשקוראים בספרו של משה ליבה “בשירות החוץ” מרגישים כמה הספר הזה היה נחוץ, כמה חשוב להאיר זרקור על העבודה שנעשית מאחורי הקלעים בשירות החוץ הישראלי. אנו חשים שמדובר בדרמה אמיתית, במאבק שכולל מאבק על מקומה של ישראל בעולם, מאבק על הזהות היהודית בתפוצות.

    ספרו של פרופסור משה ליבה מזכיר לנו את כוחו של משרד החוץ בטיפוח שיתוף הפעולה עם ממשלות, עם קהילות יהודיות, בסיוע לישראלים בהיותם בחו”ל כשהם במצוקה, כשקורה אסון טבע או פיגוע. משרד החוץ אכן נמצא בכל מקום, עם היד על הדופק. משה ליבה יודע להאיר את העבודה שנעשית מכל הלב, את הפעילות גם בפינות נשכחות של היקום.
    בספרו של משה ליבה אנו מוצאים יומן דרכים ומצד שני זה ספר שבו מגבש השגריר ליבה את האתוס של משרד החוץ. כך, לדוגמה, באחד מנאומיו הוא פונה לקהל ואומר: “להיות דיפלומט זה קשה, להיות דיפלומט יהודי זה קשה פי עשר. זה לחיות עם אנטישמיות, עם אנטי ציונות, זה לראות את האיבה ברקע שונה. זה לפגוש את האויבים עם כוס משקה ביד, זה להיות ייחודי, שונה”.
    לדברי ליבה, דיפלומט ישראלי הינו שליח “התר אחד יהודים, ולפחות אחר עקבות היהודים בעבר, ומי שמסייע בשמירת הזהות היהודית.” הרקורד המגוון של משה ליבה מאפשר לחשוף היבטים שונים של שירות החוץ. משה ליבה משלב בספרו קטעים מראיונות שלו עם כלי תקשורת זרים, הרצאות שלו כפרופסור ללימודי יחסים בינלאומיים, סיקור פרשיות מיוחדות, ואפשר לראות בספרו סוג של ספר יסוד בהבנת שירות החוץ הישראלי.
    אסופת המאמרים והראיונות והסיקורים יכולה להאיר את עיניהם של צוערי משרד החוץ, של דיפלומטים בשירות החוץ הישראלי. היותו של משה ליבה משורר וסופר מצד אחד, וכן מי שכיהן כראש ועד העובדים במשרד החוץ, צדדים אלה מאפשרים לנו הצצה למורכבות משרד החוץ הישראלי וכן לחשיפת קשרי תרבות, טיפוח התרבות העברית בגולה.
    משה ליבה מתאר בספרו הצלחות ואבני דרך, אך אינו חושש גם לגעת בבעיות. כך, לדוגמה, בניתוק הקשרים עם מדינות אפריקה. ליבה מתאר את האכזבה מדרכן של מדינות אפריקניות, מן הדרך שבה ניסינו להתקרב, לתרום. וכמובן, ליבה אינו מתעלם מן הנזק שפגע בנו הניתוק ממדינות אפריקה בעת הצבעות בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי ערבי.

    בשום שלב אין משה ליבה מרים ידיים, והוא מנסה להתוות דרכים לחידוש הקשרים בעתיד, מתוך אמונה ש”תיתכן ידידות חדשה” עם היבשת השחורה. ההישגים בשנים האחרונות בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה ושר חוץ הם אכן עדות לכך.

    משה ליבה רואה דברים לעומק, רואה דברים למרחוק ורק טובת עם ישראל לנגד עיניו. ליבה הוא שליח אמיתי, וספרו מציג את החזית של ההסברה הישראלית, שגריר שהוא שליח של מדינה, שליח של עם. ליבה יודע לתת מקום למאבק ההסברתי, לתשובה הישראלית ההולמת לכל אותה מתקפה על הלגיטימיות של ישראל. אנו למדים ששגרירי ישראל ברחבי העולם הם קרן אור, הם אלה הלוחמים בתעמולה האנטי ישראלית ובדה-לגיטימציה כנגד זכותה להתקיים.

    משה ליבה והרצל חקק בטקס הצדעה לכבוד ליבה. צילום: תפארת חקק

    שירת הצדעה למשה ליבה

    במהלך טקס הצדעה שערכו במשרד החוץ לפעילותו רבת השנים קראתי שיר שכתבתי לכבודו, שיר סיכום לשליחותו רבת השנים.

    “משה ליבה הוא מעיין של יצירה, מעיין של תרומה למען הכלל,

    כשהוא כותב, כשהוא יוצר, כשהוא שגריר,

    תמיד הוא נישא אל על.

    איש שכל מעשה שלו ראוי למדליה של זהב,

    השליחות והייעוד הם נר לרגליו.

    הם הציר המרכזי בחייו.

    כשאתה קורא את שיריו,

    אתה רואה בו שליח של עברית ושל מקורות,

    שיריו מתכתבים עם הספרות לאורך הדורות.

    כשאתה נפעם ממעשיו בשירות החוץ,

    אתה חש שהאור הקדום לפניו ירוץ.

    אתה שומע בסתר את התפילה ‘שפתיי תפתח ופי יגיד’

    שכן הדיפלומטיה שלו היא סיפור של היסטוריה יהודית.

    משה ליבה הוא משורר, סופר, דיפלומט, מורה –

    הוא שגריר אמת שיודע לענות על כל השאלות.

    אם תתנו רשות דיבור לאחרים – יאמרו עליו:

    “הוא איש אשכולות!”

    משה ליבה הוא רץ אמיתי למרחקים ארוכים,

    תמיד מעשיר, תמיד מַחכּים,

    היה ונמצא בכל מקום,

    למען כולנו, למען החלום.

    אסופות הספרים שלו הם גן עדן מרתק,

    מקום וזמן, ששעון ההיסטוריה בהם לָנצח מתקתֵק.

    ציוריו הם נשמה מלב התנ”ך,

    והאיש משה לא שוקט ולא נח.

    משה עשה הרבה למען עם ישראל, והנה לפנינו החוֹף.

    וחשוב לשיר לו שירת ברכה מתוך הכָּרת הטוֹב.

    היום באנו לומר לו ולהגיד:

    למדנו ממך מהי ציונות, מהי נשמה,  מהי זהות  יהודית.

    המשֵׁך בעמלך, המשֵׁך ליצור כשליח אמיתי ובטוח,

    דבר מכל מה שעשית, לא יחלוף עם הרוח…”

     

     

    הרצל חקק

    משורר, סופר ופובליציסט שימש יו"ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של "דואר ישראל".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    2 תגובות על ““הייתי רוצה לשכוח את היום המר והנמהר””

    1. מאמר מעניין וחשוב בהקשר של יום השואה שמאיר דמויות נוספות.
      משה ליבה הוא שגריר ויוצר וגם הרצל חקק הוא יוצר ושגריר של מילים שדואג להנצחה. זהו מאמר חשוב פרי עטו של יוצר שיש לו מחויבות עמוקה להנצחת זכר השואה. הרצל ובלפור חקק גם יודעים לשלב בין מזרח למערב ופרסמו יצירות על ה”פרהוד” שהתרחש במלחמת העולם השנייה ובו נרצחו יהודי עיראק על ידי משטר פרו נאצי.

    2. אדלינה קליין הגיב:

      אהבתי את המאמר המקיף שרשם המשורר הרצל חקק, שכיהן שנים רבות כיו”ר אגודת הסופים העברים במדינת ישראל
      דבריו במאמר חזקים ואמינים במיוחד לאור היותם נוגעים לאמיתות על המשורר והשגריר הכה נערץ פרופ’ משה ליבה
      שפעל משך כל חייו בשירות דיפלומטי בעולם ונתן את משנתו ללא משא פנים למען מדינת ישראל מולדתו.
      המאמר המקיף של הרצל חקק ובו ציטטות חשובות משירתו של מ. ליבה, נוגעים בכל אחד ואחד מאתנו. דבר שחשיבותו לאין ערוך.
      מאמר ההוקרה ליוצר בלתי נשכח זה, מהווה עדות חיה לאחדותנו ולהישרדותנו כעם. התובעת התייחסות רצינית שאינה מתפשרת
      כלפי גלי הטרור והאנטישמיות העולמית.
      משה ליבה אכן הראה לנו נכוחה את הדרך כל חייו כשגריר מסור ונאמן בתפקידיו המרובים בשרות החוץ ובכתוביו ועיסוקיו
      הרבגוניים בספרות שירה תרבות ואמנויות.
      מאחלת הרבה בריאות לחברי לעט משה ליבה ששימש לי השראה ומורה דרך כל השנים הללו.
      ויישר כוחך הרצל חקק שכה היטבת להביע הדברים ולתעד.

      אדלינה קליין, משוררת

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אגדת פסח ויוסף סטאלין

    גבריאל מוקד
    סיפור יציאת מצרים והיציאה מעבדות לחירות השפיעו על תרבויות רבות בעולם,...

    חיים טובים וארוכים

    שי מרקוביץ'
    מחקר מוכיח: אלה שקוראים יותר, חיים יותר מנתוני המחקר שנערך בארה”ב...

    מאורע מחולל

    מערכת סלונט
    הסיפור צריך להתחיל במשהו שקרה – התרחשות חשובה בחיי הדמות, שאחריה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית