הַאִם קָרָאתִי אֶת פְרוּסט –  אַתְּ שׁוֹאֶלֶת.

בִּמְחוֹזוֹת יַלְדּוּתִי, בְּחָצֵר בֵּין הַבָּתִים

שָׁם יָדַעָנוּ טַעַם תְּשׁוּקָה מֻקְדֶּמֶת,

לֹא הָיָה לָנוּ הַר קְסָמִים אוֹ יֶדַע אָנָטוֹמִי,

רַק סַקְרָנוּת תְּמִימָה שֶׁל יַלְדֵי שְכֵנִים מְיֻתָּמִים לְנַפְשָׁם.

בְּתוֹךְ נוֹפֵי עֵץ תּוּת עַתִּיק מֵשִׁיר פֵּרוֹת דְּבִיקִים

שִׂחַקְנוּ בָּאֲבָנִים חֲלָקוֹת וּלְטָאוֹת זְרִיזוֹת לִבְרֹחַ,

שָׁם גִּלִּינוּ גּוּפָנִיּוֹת רִאשׁוֹנִית בִּלְתִּי מֻסבֶּרֶת,

מִתְפָּרֶצֶת פִּתְאוֹם, עַזָּה כְּמוֹ שְׂרֵפַת קוֹצִים נִרְגֶשֶׁת,

וְחֶסֶד חֲלוֹמוֹת הַקַּיִץ כְּמוֹ מַמְתַּק תָּמָרהִינְדִי שֶׁאֵינוֹ נִגְמַר תָּמִיד,

בְּתוֹךְ לִטּוּף מִתְמַשֵּׁךְ שֶׁל רִגּוּשׁ אָפֵל בּוֹ אֲתָרִים טְרִיִּים שֶׁל גּוּף

מִתְגַּלִּים מִן הֶאָסוּר הָאָסוּר, נֶחְפָּזִים לְהֵחָקֵר בְּחֶדְוַת דִּגְדּוּג עָצֵל,

בְּעֲרָיוֹת אֵין קֵץ וְטַעַם נַקְבּוּבִיּוֹת הָעוֹר שֶׁרֵיחַ רִבַּת הַחֲבוּשִׁים בָּם.

הַאִם הָיוּ שָׁם גַּם פִּרְקֵי חַזָּנוּת נוּגִים עֹלִים מֵרַדְיוֹ רָחוֹק בַּשִׁיכּוּן ?

וְאוּלַי רַחַשׁ מַשְׁאֵבַת הַנֵפְט הַדּוֹפֶקֶת בָּרֶקַע הִפִּיל עָלֵינוּ תְּנוּמָה ?

הַזִּכָּרוֹן עֵד לֹא מְהֵימָן – אֲנִי אוֹמֵר לָךְ: אוּלַי כָּל זֶה לֹא הָיָה בִּכְלַל.