"קשה מאוד לעשות תחזיות, בעיקר בנוגע לעתיד" הוא ציטוט נפוץ שמקורו לא ברור. יש המייחסים אותו למדען הנודע נילס בוהר, ואחרים לשחקן הבייסבול יוגי ברה או לפוליטיקאי הצרפתי אלן פירפיט. יהא המקור אשר יהא, העתיד הוא בלתי נמנע, לפחות גרסא כלשהי שלו, וחלק מתפקידה של הספרות הוא להכין אותנו לקראתו.
ארצנו הקטנטונת התברכה בשלל כתבי עת ספרותיים. מקצתם מוקדשים לסוג מסוים של יצירה, כמו שירה; אחרים לנושאים ממין וארוטיקה ועד יהדות; יש המתמקדים בביקורת, ואחרים ביצירה מקורית. כולם מציגים גרסאות שונות של החוויה האנושית, וכך, גם אם אינם מתכוונים לכך, משרטטים עתיד ומבטאים שאיפות לעתיד או אזהרות מפניו.
בתוך כל המגוון הזה שמור מקום מיוחד ל"נכון, כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות" הרואה אור זה שמונה שנים, ושגיליון מספר 16 שלו התפרסם בראשית אפריל. "נכון", פרי חזונו של פרופ' אורציון ברתנא, הוא כתב עת פרוגרמטי, בעל השקפה ומטרה ברורות. אבל אלו אינם מוכתבים על ידי פוליטיקה או זהות הכותבים, אלא על ידי הרצון להשתמש בספרות ככלי לבחון באמצעותו את העתיד או העתידים הצפויים לנו, או נכון עוד יותר – לבחון את האנושות או אפילו האנושיות בעתידים אלו. תפיסה זו מאפשרת חופש יצירתי נרחב לכותבים על דפי "נכון", שבאופן אירוני, רואה אור בדפוס (שלטעמו של כותב זה, לפחות, הוא עדיין המדיום הטוב ביותר לספרות).
העתיד ש״נכון״ מוקדש אליו הוא לא בהכרח העתיד הטכנולוגי או המדעי של האנושות כולה, וגם לא זה הפרטני של המציאות הפוליטית והביטחונית של פינה זו של המזרח התיכון. אם כי שני הבטים אלו מצויים בין בדפי כתב העת. "נכון" גם אינו מחויב להבחנה בין מה שאפשרי ומה שאינו אפשרי. נקודת המוצא של ״נכון״ היא שכל מה שנדמיין יכול להיות, ושזה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא אנחנו, בני האנוש, וכיצד נגיב ונשתנה מול כל אפשרות שכזו.
״נכון״ מאפשר אפוא שחרור מכבלי ההווה, חירות שאינה נפוצה דיה בנוף הספרות העברית. הוא מאפשר חשיבה ספרותית משוחררת במקומה של חשיבה פוליטית או פרקטית, או כזו של הספרות הקונקרטית להחריד התקועה בכאן ועכשיו. ״נכון״ מאפשר להציג את מצב האדם בכל מצב, ולחשוף אגב כך אמיתות אוניברסליות והומניות מאוד.
כך למשל מאמר הביקורת של אהרן האופטמן "דילמות ביו־אתיות עתידיות בחלל — 'סולאריס' כמקרה בוחן" שואל שאלות על עתיד האנושות בעת מפגש עם הזר והשונה מאיתנו ומעז לומר "אפשר למצוא ב"ניסויים המחשבתיים" ב'סולאריס' שיעור לעתיד האנושות בחלל, ובו הצורך, מעבר למחקר המדעי, בהכנה אתית ופסיכולוגית לעתיד לבוא"
כל זה לא בא לומר ש"נכון" בהכרח מנותק מההווה. סיפורים ושירים רבים בו מציגים את משמעותן של ההחלטות שאנחנו מקבלים היום עבור החיים שיהיו לנו בעתיד. ובגיליון הנוכחי יש כמה וכמה סיפורים ושירים יפים הנוגעים בנושאים אקטואליים. עם אלה נמנית למשל המחוה של הרצל חקק ל"מסדה" של יצחק למדן שנכתבה אחרי ה-7 באוקטובר ובה השורה המצמררת " בְּאֵרִי, רֵעִים. בַּאֲפֵלָה. נִצְחָם דִּמֵּם בַּגַּגוֹת.”, או סיפורו של אפי הלפרין "המינימלסיט" הבוחן שאלות של חופש ביטוי וחופש אקדמי.
תופעה בולטת בגליון זה של "נכון" היא הנוכחות הבולטת של הבינה המלאכותית, המשקפת את נוכחותה בחיים של כולנו, ואת הטלטלה שהיא מביאה לעולם התרבות כולו. במסגרת זו הגליון כולל סיפור מפרי עטי בשם "אר" שבוחן את תפקידם של סיפורים בעיצוב התודעה שלנו, ומה יקרה אם תפקיד זה יילקח על ידי המכונות. שלושה סיפורים, "אלף מם אלף" מאת רותי רום, "די לכלוך" מאת עילית שייר, ו"האבי" של איל קלס, העוסקים בחדירה של הטכנולוגיה לחיי היום-יום הבייתים שלנו, ואף ניסוי מרתק מאת שמעון רוזנברג "מחסור בסיסי (וידויו של ChatGPT)". רוזנברג כתב שיר מנקודת מבטה של בינה מלאכותית, ואז, בסגנון אבידני משהו, ניסה לנהל איתה דיאלוג בנושא, התוצא מרתקת.
יש בגיליון עוד הרבה יצירות יפות ומעניינות. לרבות שתי יצירות שתורגמו מיידיש (עתיד כבר אמרנו), סיפור קצר בשם "בחיידר" של וועלוול טשרנין, ושיר בשם "שיחה ביידיש עם בינה מלאכותית" מאד בוריס קרלוב, אותו תרגמה בחן נגה רובין.
כאמו זהו רק מקצת מהמניפה הרחבה של היצירות, בשירה, ספרות וביקורת, אותה פורש ״נכון – כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות״ ב-147 עמודיו, ובה שלל דרכים אפשריות להבין את העתיד וכך – להבין את עצמנו.