על שירת פּיני רבֵּנו.

פּיני רבּנו הוא משורר איכותי שעומד על כבודו כאדם, כיֵשות ובמידה רבה גם כיוצר. זה מאפיין את הספר הזה בעל השם הפילוסופי המהדהד את ז'אן-פּול סארְטְר "בין היש לבין האַין" וגם ספרים אחרים קודמים משלו כמו "פה מפוחית" (כרמל, 2010) ו"בסוף כל השירים באים אל האוזן למות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014). בגב העטיפה בספר זה, הנותן קריאת כיוון לשירתו, בולט בעיקר העניין הדיאלקטי של אחדות הניגודים, ההבלטה כי ההוויה היא תמיד גם וגם, דבר והיפוכו. כך, ורק כך, אפשר לגעת בעולם רגשית לדידו של רבּנו. עד כה הוציא לאור חמישה ספרי שירה.

הנה השיר המידתי והרטורי "חוויית תנועה": "אֱמור: / אני העולם / ואם אני לא / עוד אהיה. / אם לא הייתי פעם. // אֱמור: / אני מה שאינו העולם / ואם אני לא / עוד אהיה. / אם לא הייתי פעם. // שהרי אני כאן / ואם לא / אני שם / ואם לא / עוד אהיה. / אם לא הייתי פעם".

הדבר הזה, עיניכם הרואות והקוראות, קיים בשירים של רבנו. אלא שעיוּן בשירים, לדידי, דווקא מורֶה על הדגשים מעניינים ומקוריים יותר ההופכים את שירתו לשירה ייחודית. רבּנו במהותו הוא משורר אינזִיכִי מובהק, אינזיך פירושו בלשון יידיש: בתוך עצמך, פנימה. משוררי האינזיך, הידוע שבהם הוא יעקב גלאטשטיין, התבוננו כמה שיותר פנימה אל הסובייקט כדי לכתוב שירת אמת. זאת הייתה תפיסתם והיא מתאימה ככפפה לשירתו של רבּנו. מדובר אֵפוא, הרבה לפני אחדות הניגודים, במשורר איניזכי אינטרובֶרטי אינטרוספֶּקטיבי.

אני חושב שהשיר "אני אוהב את הפְּנים", הפותח את הספר, ידגים זאת יפה. כותרת השיר, במקרה זה היא השורה הראשונה שלו: "שבתוך הפְּנים / של בֵּיתִי שבתוך בֵּיתִי / את השֶׁקֶט שבתוך השֶׁקֶט / של מותי שבתוך מותי / המונח בקרקעית אוזניי כקול מת / בו אֵיני שומע את נשימתי / ולא את אי נשימתי. // בחוץ שמחוץ לַחוץ / על פסגת הר שעל פסגת הר / אַתְּ עומדת קוראת ברעש את שְׁמי / לשמיים שמֵעַל לַשמיים שמֵעַל לַשמיים". שיר דיכוטומי יפה מאוד, דהיינו בית אל"ף מנוגד לבית בי"ת, והוא אינזיכי באופן מובהק ביותר.

המשורר כל כך שקוע בתוך עולמו שאפילו קריאת שמו מפריעה לו, ראו זאת טוב יותר בשיר "האָקורד":

"בשוכבי לנוח שמעתי את האקורד הראשון של שמי / הגבהתי מעט את ראשי מעל הכּרית / והִטיתי אותו לַצדדים / ובתוך הרעש הצורם של החיים ראיתיו עומד איתן / די היה לראותו כדי לדעת שזה רק עניין של זמן / עד שאשמע את האקורד השני והשלישי של שמי / ראיתיו בתוך צלילים רבים / זה פניו לכאן וזה פניו לשָׁם / בתוכם מפוסלת דמותי המוסיקאלית / איבר אַחַר איבר בה להישמע צלול וָחד. / לשם מה השָׁאון היומיומי הולך ויולֵד את שמי / הִנמכתי חזרה את ראשי לַכּרית והרהרתי / חזרתי בפי על כל צלילֵי שמי לאוזניי / פעם ועוד פעם ועוד פעם. / לא הבנתי מה להֶמיית הרחוב שסביב בֵּיתי, / שאיני אוהב אותה והיא אינה אותי. / לטרוח טִרחה גדולה לשים צליל על צליל / של האקורד הראשון של שמי".

אני חושב כי החריזה האגבית והלא מתוחכמת פה ושם בשיר הזה ברוח שירת נתן זך או ישראל פנקס – הִבלטתי את השורות בעבורכם להמחשה – משרתת היטב את האירוניה של הדובר בשיר, וגם את ההתכּנסות פנימה.

עוד אִפיון הכרחי לקריאת המפתח בשירים הוא העובדה כי רבנו במהותו הוא קול פסימי בשירה, ואולי זאת נגזרת של העובדה שהוא משתבּלל בשירתו אל עולמו הפנימי ההגותי, וזה לא משנה אם בשער הראשון הוא עוסק באמת באינדיבידוּאוּם ובשערים האחרים הוא מנסה לצאת קצת החוצה ולהרחיק משם, כי בשער השני הוא עוסק ביחסים ובעיקר בזוגיות, השלישי הוא ארס-פואטי ועוסק ספציפית באמנות השירה, הרביעי הוא פוליטי-חברתי והחמישי מתייחד לַטראומה. כל החלוקות הנושאיות הללו לא משנות את לוז השירים, לא משנות את הלוגוס שלהם האומר שההבּטה פנימה מביאה אותו להיות משורר פסימי. תאמרו לי כי רוב המשוררים עצֵבים הם, לא וָלא, אני מתכוון למשורר פסימי מאוד-מאוד, פוסט טראומתי באופן ספציפי שמנסה להתאפֵּר מדי פעם בצבעים אופטימיים מינימליים.

הפוסט-טראומה האישית היא-היא סוג של מלחמה הנחווית ביומיום ואינה מתייחדת דווקא לשער מסוים, אבל לא פלא שרבנו בוחר לסיים בה את ספרו. לכן מן הראוי לקבוע בריש גלי שקיימת שאיפה למצב סטאטי בשירים, הנובעת מהרצון לאיזונים שאולי-אולי יביאו מרגועַ לנפש הדובר. זה לא קורֶה. זה פחד לקחת סיכונים שאולי בסופו של דבר גם תוקע את השירה עצמה. אלא שיש להודות שעם כל התקיעות המצוירת כאן, שירת רבנו שומרת על איכות בעיקר בשל רגישות הֶהָגוּת הגלומה בה המקפלת בתוכה איזו שאיפה לְכָּאוס, הנובע מהזעם האצור והעצור שבתוֹךְ. המשורר סָעוּר וזָעוּף:

הנה השיר הדיכוטומי "גשם יורד" המראֶה זאת יפה, ושוב, כותרת השיר, במקרה זה, זה קורה אצל רבנו לא אחת, היא שורתו הראשונה של השיר: "ומן הטיפה הראשונה מתחשק לי שיֵרֵד ימשיך ויֵרֵד / שנים על שנים ללא הפסקה יומים וָלַיִל חורף וקיץ / והמים יגאו אל מחוץ לַנהרות ימחקו את המפות / את ההרים את העמקים את המדינות את הגבולות / את הימים את השנים את השבילים את הדרכים / את הסיפורים ואת השירים / עד עולם יהפוך לדף מים חלק. // שרֵפה שורפת / ומן הגֵץ הראשון מתחשק לי שתשרוף תמשיך ותשרוף / שנים על שנים ללא הפסקה יומם וָלַיִל חורף וָקיץ / ולַהַבְתָּהּ תגבּהּ ותגבּהּ תקפוץ מעיר לעיר תשרוף את המפות כולן / לא תותיר זֵכֶר לכל מה שאש מלחכת הרים ועמקים יהפכו עשן / עד אדמה תְּהֵא פיח / עד אוקיינוסים ישכּחו מים מָהֵם / עד עולם יהפוך לעיפּרון פֶּחָם".

השיר אומנם מציג שני בתים דיכוטומיים, מנוגדים, רטוב ולוהט, קר וחם, אבל המסקנה היא די ברורה. לעזאזל הכול! המשורר זועם שיטבּע או שיישרף הכול, כאילו יש איזה יופי בַּהרס המוחלט, ובסוף צֵל-בֶּן-צֵל של אופטימיות בדמות עיפרון פחם שאפשר אולי לרשום או לצייר בו דבר-מה.

רבנו הוא בן דורו של רוני סומק בשירה, מי שסַבּוּ סביב החוויה הטראומתית של מלחמת יום הכיפורים ההיא ב-1973, והדבר ניכּר בשירתם. רבנו עצמו לא לחם באותה המלחמה. הוא היה בן 17, אבל אביו כן. אביו לחם, נפצע ונפטר מפצעיו כעשרה חודשים לאחר מכן מבלי שהכּרתו שבה אליו, ימים אחדים לאחר גיוסו של רבנו עצמו. את מוראות מלחמת הכיפורים: חיילים מפוחמים וקטועי איברים חווה רבנו בעשרת החודשים ההם בבית החולים. במהלך שירותו הצבאי נפגע רבנו עצמו במבצע במדבר יהודה, וסובל מאז מהלם קרב, כאמור הדבר ניכּר בשיריו.

משוררים טובים ועמקניים גם משפיעים על משוררים טובים צעירים מהם. בין השאר בזה ניכרת חשיבותם. רבנו השפיע רבות על משוררת אהובה עליי הרואה בו מעין מורֵה-שירה שלה ואוהבת מאוד את שירתו, מזי כהן מלמד המצוינת, שהוצאתי בהוצאת עמדה את שני ספריה "תִּקְתּוּק המֶטרונום" ו"אל תחשבי שאיבדת את זה". שירתה של כהן-מלמד הושפעה לטובה, היא כמובן מקורית בדרכה ושונה משירת רבנו. היא דומה לו גם בדיאלקטיקה של אחדות הניגודים וגם במידה מסוימת בהתכנסות פנימה, אבל היא נשית ועגולה יותר ולא גברית וזוויתית כמותו.

עוד כדאי לציין את העטיפה הייחודית שעליה ציור של רבנו שיש בו איזה יסוד נאיבי מציורי ילדים, בדומה לעטיפות קודמות משלו. כאן דמות אישה או ילדה בתכלת דהה, הנעלמת בציורים דומים מימין ומשמאל, משל התאיידה מן היש אל האין, ואני אוסיף ואומר נכנסה אל תוך עצמה פנימה באופן אינטרוספקטיבי.

הייתי קובע לבסוף, כקורא אוהב שירת אמת, כי לרבנו כמשורר מגיע יותר. הוא משורר אנדרייטד שמן הראוי כי תהיה לו הכרה רבה יותר מן המִמסד הספרותי ומן הקוראים, ויכול להיות, ייתכן, שהפסימיות הסטאטית, ובמידה מסוימת אפילו התסכול היצירתי, נובע מזה. אני מביט סביבי ורואה משוררים ומשוררות הרבה פחות מוכשרים ממנו הזוכים לכיבודים ברבות השנים ומן הראוי לתקן זאת. אולי אצלו הכול משרת את הניעה פנימה בשירה, אבל אני מבקש להחצין אותו. הנה שיר פסימי ביותר משלו מן השער האחרון בספר, המותיר בשורותיו האחרונות רמץ של אור ההופך אותו אופטימי. ייתכן. נחמה פורתא.

השיר נקרא "חור של אור". סבור אני שזה אומר הכול: "בלילה השחור ביותר של חיַי / בהיותי חייל במדבָּר / דקות ספורות לפני שמַתִּי / תיארתי לעצמי שהשָׁחור בקִברי / יהיה שחור מִזה שסביבי / ויש להחסיר מן האפֵלה הזו / גם את אור הלבנה כדי לדייק / את הגָוֶן השחור המדויק לאחר מותי. / החסרתי את אורהּ מעיניי / וגיליתי שבכל שחור מכל שחור / ישנו חור של אור לכל אדם / המשקיף אל מקום הולדתו / עיניי החליטו שעם מותי / יבּיטו ללא הרף אך ורק בו".

"בין היש לבין האַין", פּיני רַבֵּנוּ, ניקוד: מזי כהן מלמד, עימוד: יהודה שטרנברג, עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל אביב ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל תרבות, הוצאת כרמל ירושלים מקבוצת ידיעות ספרים, 103 עמודים, 88 שקלים