מונולוג פנימי וחיצוני
הילד הכחול, הוצאת עקד, יוכבד בן
דור, 1983
הספר נכתב לדני בן ה-13, שלא היה
יכול לעלות לתורה
1
בתמונה אין זכר לכל זה, דני זהוב
שיער, כחול עיניים, גון עור לבן מבשיל לחום אדמדם.
גוף תמיר עץ געגועים סתום. שלם
כל כך, תפור למידותיו. ילד יפה. לפי דעות מקובלות הוא קץ לחיים שלמים. לדני פגיעה מוחית
במרכז ההבעה, ההפשטה, ההבנה והקשר. דני הוא אור נעלם שאינו בר השגה, והמראה הקטיפתי
מאפשר להגיד גורל. עשר שנים חייתי באשליה שהילד יצא מזה. תמונות חייו הן תמונות מוארות,
הנעות בסיבובים שלמים ושבות אל נקודת קרינתן ומאירות בתוכן. הידיעה האכזרית שחייו חיים
מצומצמים כלואים סתומים וקרועים מחיי העולם הזה, מלווה אותי בכאב, שהוא געגוע אל כל
אותה עוצמה שבחיים.
בשנתו השנייה נהג הילד לרוץ הלוך
ושוב ולתהות בנקודה מסוימת, עד שאימא אחת זרקה סתם כך לפתע: "הילד שלך לא-נורמלי."
נחרדתי ורצתי למטפלת, שניסתה לשווא להרגיע אותי. בגיל שנה ומחצה נסענו לבדיקה נוירולוגית
ובה נקבע שלילד עיכוב התפתחותי. ואני שאלתי – "מה, הוא מפגר"? אך לא ניתנה
תשובה אלא תכנית עבודה.
מרגע שהתוודעתי אל דני במשך שנים
ארוכות במהירויות שונות ניסיתי לקרקע רגש שרץ פתלתול להתבונן חדות לבקש רחמים מאותה
אמת שכרתה גבעול. ניסיתי לחלחל לתוך דמי, כי זהו צו ועל כן זה הכול!!! אך תמורות הרגש
ללא גשר, יצרו חצייה ומצאתי עצמי במסע-האצה נגד ההשלמה עם העובדה. וברגעים חרישיים
תהומיים, שעה שיצאתי לעולם משתוקקת להתפשטות ללא גבול, להשתרעות אינסופית, הריקנות
והפחד הביאו אותי לידי התפוצצות.
לפני ארבע שנים אמר לי רופא, כי
לא ניתן לעשות הרבה ושעלי למצוא פתרון מחוץ לבית.
ודני בעל נפש רכה, מלאה צלילים
ובלי קץ ניגונים, יחיד שזכה להיות גוף ביופיו של עולם. יש בו בדני מן הליריקה השוטפת,
המרגשת עד דמעות, יש בו בדני מן האפיקה הכבודה, העטופה קליפות.
הוא לא יידע קרוא וכתוב, לכל היותר
יוכל להבריג ברגים. אמרו לי אנשי המקצוע.
למרות שורת ההתייחסויות והמסגרות
שנקבעו, עליי לחדש שוב ושוב, מידי יום ביומו, את הידיעה שאין אנחנו יודעים מאומה,
כי עצם הידיעה על הפגיעה אין פירושה הבנתה. הניסיון להיות אובייקטיבי, סופו שמחזירך
לסובייקטיבי, וככל שיעלה בדעתך מקורו בעולם המחשבה הפנימי שלך – ואינו תוצאה של בחינות
וחשבונות,- – ומשום כך תילי תיקים של אבחנות שונות על דני טוענים רק לעצם ידיעת הדבר
– אתה נותר מנסה להבינו על ידי מגע גומלין אינטימי בהיותך משתתף בפועל ולא משקיף מן
הצד.
באחת מהתפרציותיו, כשהשתרע על הרצפה,
חשתי את מרידתו במציאות, ושכל רצונו לדבר איתי כבן אדם פנים אל פנים בלי מתווכים.
בבת אחת הסתננה כל מחשבתו האמיתית, משנסתיימה בכייתו קורעת הלב, רווח לו, וכהרגלו שב
למחיאות הכפיים ולקפיצותיו המלוות ניתורים.
2
לשרטט דמותו של דני אתה נזקק לשפת
אמונה ולא לשפת מילים. להלכי נפש המתעלים מעל לספק ולייאוש. אם נכניס אותו למסגרת של
מילים, אנחנו עשויים להפריז בתיאור דמותו החיצונית ולזנוח את עצם חווית התחושה שבפנימיותו.
הנטייה לחשוב על דני כעל מישהו המתנהל בין כותליהם של הגדרות ומונחים, באה במקום הקושי
להכיר בכוח הגלום בתוכו כיצור רוחני המתייצב אל החיים כאדם שלם.
"כי…אוי לה לספינה בלא מכסה
המלאה בסחורה שאינה משלמת מס
ואין נותנים לה לעבור"…
מי שחי עם דני אינו צועד במסילה
סלולה, דבר-מה הולך וגווע בתחתית נשמתו ומה שנותר רחוק מאוד מן השמחה. כי כל אמת יש
בה פסק דין מיתה.
וכשאני רוצה להתייצב מולכם,
אזי אני לובשת את צורתו של זה שיש בו כוח ורצון לעלות רגעים נשגבים של עליית נשמה.
יהי אור!!!
כמו לשאת בגאווה בחוצפה בלתי מפחדת
את חיי בני, ובמחשבות מלאות דומייה, תאווה בלתי שקטה של מעוף והתרוממות.
תגובות