close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אפלה של ליל מלחמה

    יורם אורעד | סיפורים | התפרסם ב - 27.09.20

    עוד לפני שהבחינו בו נשמע קול הטרטור מהדהד ברחבי המדבר. כשהופיע לבסוף באפלת הלילה, הוא נראה כמו עטלף ענק, המרחף בלילה הצונן משהו. אורותיו של המסוק הגדול היו כבויים כולם. קול טרטורו הלך והתגבר כמו מוסיקה בפס קול של סרט אימה המלבה עוד יותר את הפחד הקיים ממילא. הוא ריחף בשמי הלילה השחורים, וטרטר ללא הרף, ללא הרף, ללא הרף. דמותו הגדולה הסתמנה אל מול פני האפלה המרובבת באלפי כוכבים.

    גידי ואורן הביטו בו ולאחר מכן זה אל זה, סופגים את אפלת הפחד אל תוך גופם, אל תוך כל תא בגופם, אל תוך כל וריד, אל תוך כל נים.

    ליבם הלם בפראות.

    יומה השני של המלחמה זימן להם משימה שמעולם לא אומנו לבצעה כפי שאיש לא אומן לפגוש ולעכל את המלחמה שפרצה בהפתעה. הצבא המצרי התקדם והלך אל עבר הבסיס בעוצמה ובנחישות, התקדם והלך. גידי ואורן נשלחו בדחיפות באותו לילה לעמדת הנ”מ האחורית של הבסיס. ההוראה שקיבלו מקצין המבצעים הייתה חד משמעית – להפיל כל כלי טיס שיופיע בשמים. המודיעין דיווח על הנחתה הצפויה כמעט בוודאות, של אנשי קומנדו, באמצעות מסוק גדול, באותו הלילה.

    “להפיל ללא סייגים?” שאל אורן את קצין המבצעים בעיניים קרועות לרווחה, וברכיו רועדות.

    הקצין גיחך לנוכח שני החיילים הסדירים שמולו. חיוך משועשע התפשט על פניו לשמע העברית הגבוהה של אורן.

    “להפיל… ללא… סייגים,” אמר הקצין בלעג, חוזר על מילותיו של אורן, מדגיש באיטיות כל הברה.

    הוא התקרב אליו באופן מאיים משהו והרים באצבעו את סנטרו של החייל כדי לתת משנה תוקף לדבריו.

    “ללא סייגים, אתה מבין? ללא סייגים,” אמר, הפעם ללא חיוך וקולו נוקשה וקשה.

    “וגם אתה,” הביט אל גידי.

    הם הנהנו, מקבלים את הדין.

    ***

    שניהם הצטמררו בעת שגחנו אל מול חצובת הנ”מ הניצבת זקופה מול שמי הלילה. הם לא ידעו אם היה זה בגלל צינת ליל המדבר או בגלל הפחד הבלתי נשלט וחוסר האונים שחשו. ואולי, חשב גידי, כשהוא מגחך לעצמו, היה זה בגלל אלפי הכוכבים בשמים שהציגו מחזה שאי אפשר לראות כמותו בנוף עירוני ואפילו לא בנוף כפרי. שביל החלב המרהיב השתרע לאורך השמים הנקיים מכל רבב ענן או ערפל.

    “תראה,” הצביע אל עבר השמים המכוכבים. “זה היה יכול להיות נהדר לולא המלחמה.”

    “גם ככה זה נהדר,” השיב אורן, מהורהר ואסוף בתוך עצמו.

    “אולי,” הנהן גידי בעגמומיות.

    ובדיוק אז נשמע טרטור המסוק, שדמותו לא איחרה להופיע בעקבות הקול, כל אורותיו כבויים.

    הם זכרו את דבריו הנחרצים של הקצין.

    וגופם קפא.

    “מה עושים?” שאל אורן בחושך שהפריד ביניהם. הוא לא ראה ולא יכול היה לראות את שפתיו הרועדות של חברו כששאל זאת.

    “אמרו להפיל, לא?” אמר גידי. קולו רעד.

    “אמרו להפיל,” חזר שוב על דבריו והרעד בקולו גבר.

    “כן, אמרו להפיל.” חזר אחריו אורן, ובדימיונו עלה לרגע חיוכו הלעגני של קצין המבצעים.

    “ואם זה של כוחותינו?” הקשה גידי. הרעד בקולו נעלם אך אי אפשר היה להחמיץ את ההיסטריה שנשמעה בו, מעין צריחה מהוסה, שהייתה גרועה מהרעד.

    “לא יודע,” אמר אורן. “לא יודע.”

    הוא העביר את ידו על רצועת הנ”מ שהקליעים היו חבויים בתוכה, מסודרים למופת. הוא חש בקרירותם המאיימת של גופי המתכת הללו, הממתינים בכיליון עיניים להזדמנות להישלף מנדנם ולהגשים את ייעודם היחיד- להרוס ולהרוג.

    המסוק התחיל להתכונן לנחיתה. הוא ריחף עתה במרחק עשרות בודדות של מטרים מהם. חול התרומם מעל המדבר.

    אורן כבר ראה בעיני רוחו את המוני אנשי הקומנדו הפורצים מן המסוק ברגע נחיתתו, מגיעים אל שניהם והורגים אותם, רוצחים אותם בנחישות ובדם קר…

    … ואת ההרג העצום שיעשו בבסיס.

    “חיילי קומנדו מיומנים.” הרהר בפחד.

    “ההוראה היתה ברורה ונחרצת,” הרהר. “ומובן גם למה.”

    “ואם מדובר במסוק עם חיילים מכוחותינו?” שאל שוב, ספק את חברו, ספק את עצמו.

    הוא לא ראה את פני חברו אבל הבין שאיננו יכול לצפות ממנו לישועה.

    הוא הושיט את ידו אל הדק הנשק הקטלני.

    הוא עטף את ההדק בידו וחש בקרירותו.

    האם יסחט את ההדק וילחץ את הלחיצה הסופית, זו שתפעיל את הנשק הקטלני?

    למרות ההוראה המפורשת, ולמרות המסוק המתקרב והולך, עדיין לא היה בטוח בכך.

    ההתלבטות היכתה בו בגלים של כאב.

    הוא הרפה את אצבעו האוחזת בהדק ושוב הידק אותה עליו, הרפה ושוב  הידק.

    הוא היסס.

    הוא התלבט.

    לבסוף גמלה בו ההחלטה.

    הוא שב והידק את אחיזתו בהדק. תיכף יפעיל את הלחיצה הסופית. היא תזין את הקליעים הקטלניים אל תוך מכונת המוות, שתשגר אותם ותפיל את כלי הטיס הגדול.

    תיכף, תיכף…

    צריך להחליט מהר…עוד רגע כבר יהיה המסוק ממש על פני הקרקע המדברית.

    הוא חש בסערת החול הנושבת על פניו, שחולל סיבוב מדחפו הגדול של המסוק.

    החול הגיע אל נחיריו. הוא דקר את עורו והקשה על נשימתו.

    המסוק היה כבר בגובה של עשרה או עשרים מטרים מעל פני הקרקע.

    עוד רגע ינחת.

    הוא הגיע להחלטה.

    ***

    מהדורות החדשות נפתחו בידיעה הקשה על הפלת המסוק. “במסוק שהופל מאש כוחותינו נהרגו עשרות חיילי צה”ל. המספרים עדיין לא ידועים במדויק.” נשמעה במהדורות החדשות הידיעה הנוראה. היא הושמעה שוב ושוב גם בין מהדורות החדשות. קולם של שדרני הטלוויזיה והרדיו היה מאופק מצער, מכאב ומתסכול. תמונות וקולות הקשורים לאירוע שודרו שוב ושוב ולמרות הידיעות הרבות והקשות האחרות משדות הקרב בצפון הארץ ובדרומה, הידיעה הזו תפסה את המקום המרכזי בשידורים. העיתונים פרסמו מהדורות מוקדמות שברובן הופיעו ספקולציות, הבעות תדהמה והספדים יותר מאשר עובדות. ראיונות עם פרשנים צבאיים שובצו בשפע בשידורי הרדיו והטלוויזיה, בניסיון להבין איך יכול היה להתרחש אסון כה כבד באמצע מלחמה קשה ללא נשוא, שכבר ממילא גבתה חללים רבים כל כך… וכנראה עוד תגבה.

    “איך זה קרה?” אמר אחד משדרני הטלוויזיה המפורסמים. “איך נתנו לזה לקרות?”

    “מי המטומטמים האלה שעשו את זה? אי אפשר היה להפעיל קצת שיקול דעת?” אמר אזרח מן השורה.

    “זה מה שקורה כשנותנים לחסרי אחריות לנהל את הצבא.” אמר פוליטיקאי בכיר.

    “מי נתן את ההוראה הנחרצת לירות בלי לשאול שאלות ובלי לברר לפני ביצוע הירי?” אמר איש צבא לשעבר.

    “זה מה שקורה כשנותנים נשק כל כך קטלני בידי חיילים לא מאומנים, שהם בעצם ילדים.” אמר פעיל חברתי בראיון רחוב.

    ***

    אורן התעורר מן ההזיה הרגעית שתקפה אותו.

    הוא הביט קדימה.

    המסוק נחת.

    הוא עדיין היה שרוי באפלה. המדחף הענק שלו הפסיק לאיטו את פעולתו.

    דלת המסוק נפתחה.

    הכֶּבֶשׁ הורד.

    אורות המסוק הופעלו והאירו באור יקרות את המדבר הצחיח והפכו אותו בבת אחת למקום חי ופועם כביכול.

    קולות הקצינים שירדו בכבש נשמעו בבירור.

    “הם מדברים עברית.” נשם אורן לרווחה.

    חברו לא השיב. הוא הביט במחזה בעיניים קרועות לרווחה. אורות המסוק חשפו את תהום הפחד שבעיניו או שמא היה זה הפחד שהפך ברגע קצר אחד להקלה?

    הוא ראה את דרגותיהם – סגני אלופים, אלופי משנה, אפילו אלופים – שני אלופים.

    “אני מקווה שהודיעו למי שצריך להודיע, על ביטול הפקודה,” אמר אחד האלופים.

    “איזו מהן?” אמר חברו האלוף. “אתה יודע, היו הרבה כאלו.”

    הם ציחקקו.

    “אתה יודע למה אני מתכוון,” אמר הראשון. “זה הרי היה עלול להסתיים במוות.”

    “מוות של מי?”

    “שלנו.”

    “עד כמה שאני יודע אנחנו חיים ונושמים,” הוא הביט בחברו בתמיהה מעושה, עצר לרגע ונגע בעצמו כמה פעמים, כדי לוודא כביכול שהוא עוד חי. “כן, חיים ונושמים. לפחות אני. ומה אתך?”

    הם ציחקקו בדורכם על אדמת המדבר הצחיחה, בדרכם אל חדר המלחמה שבבסיס.

    יורם אורעד

    יורם אורעד כותב מאמרים בתחומים מגוונים, ביניהם, חינוך, מדע, טכנולוגיה ועתידנות, וכן סיפורים, בפרט סיפורי מדע בדיוני. פרסם את יצירותיו בבמות שונות, ובין הספרים שפרסם: "בכלוב הזמן", אוסף סיפורי מדע בדיוני ו"מסע אל העולם האחר" - רומן מדע בדיוני לילדים. כתב ופרסם גם ספרי לימוד לילדים ולנוער בתחום הפיזיקה. עובד בפיתוח תוכניות לימוד במדעים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 7
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים | שירים

    מערכת סלונט
    “עד הקיץ הבא” | סמדר שרת | הוצאה עצמית | 2019...

    גִּיל מַעֲבָר

    עידית ברק
    כְּלוּאָה בְּגוּף אִשָּׁה מִתְבַּגֶּרֶת וּבְנֶפֶשׁ שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶחְלִיטָה לְשָׁם אוֹ לְכָאן

    שגרה פלנטית

    מיכאל רייך
    הַשֶּׁמֶש רוֹבֶצֶת מְנֻמְנֶמֶת, רֹאשָׁהּ מוּנָח עַל כָּרִית-נוֹצוֹת שָׁמַיִם הַשָּׁמַיִם שְׂרוּעִים עַל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית