"אדיפוס המלך" של סופוקלס היא דוגמה קלאסית למוטיב אפסותו האדם אל מול גורל הנקבע מראש

סופוקלס (כ-406 – 496 לפנה"ס), נחשב, לצד אוריפידס, למשורר-מחזאי הגדול ביותר של יוון העתיקה. הוא נולד במשפחתו של בעל בית מלאכה לנשק, וזכה להשכלה טובה. בגיל 30 הוא זכה במקום הראשון בתחרות שירה, ומאוחר יותר, לאחר ההפיכה האנטי-דמוקרטית, נטל חלק בניסוח מחדש של החוקה היוונית, הועמד למשפט בעקבות זאת, אך זמן קצר לאחר מכן, כאשר הדמוקרטיה שבה ליוון, זוכה מכל האשמות.

השקפת העולם של סופוקלס היתה חריגה למדי יחסית לתקופתו: הוא שאף לאיזון בין הישן לחדש, הילל את עוצמתו של האדם החופשי, אך במקביל הזהיר מההשלכות של הפרת "חוקי האלוהים". סופוקלס האמין אמונה עמוקה באדם וביכולותיו. הוא כל כך הוערך שבשל הישגיו הוקם לכבודו בית מקדש קטן, ופסלו פיאר את התיאטרון של דיוניסוס באתונה.

סופוקלס התעניין יותר בגורלו של האדם כאינדיווידואל, בהחלטותיו ובמעשיו,  מאשר בגורלה של האנושות כולה. בטרגדיות שלו הוא ביטא שכנוע עצמי עמוק בכך שהעולם נשלט על ידי כוחות עליונים תבונתיים על רקע המציאות, שבה הסבל זוכה למשמעות מוסרית. גיבוריו של סופוקלס מלאי עוצמה, ואינם יודעים ספק מהו. בשרטוט דמויותיהן סופוקלס משתמש בקונטרסטים קיצוניים על מנת להדגיש את קווי האופי העיקריים שלהן.

גורל אכזר

לאורך 60 שנה סופוקלס כתב 123 מחזות, שרק שבעה מהם שרדו עד תקופתנו. הידוע בהם – הטרגדיה "אדיפוס המלך", שבה עוסק סופוקלס בנרפות ובמגבלות של בני האנוש אל מול כוחו של הגורל. עלילת "אדיפוס המלך", שנכתבה בשנת 428 לפנה"ס, שאבה את השראתה ממיתוסים קדומים. במחזה מקבל המלך ליוס נבואה שבנו בשרו ירצח אותו ויישא לאישה את אמו. על מנת למנוע זאת מצווה המלך לחורר את רגליו של העולל שזה עתה נולד, ולנטוש אותו על פסגת ההר. אך התינוק לא מת, אלא נאסף על ידי רועה צאן, שעובר במקום ולוקח אותו עימו לעיר קורינתוס, שם הוא גדל כבנו של המלך המקומי, ונקרא שמו ביוון אדיפוס (שמשמעו ביוונית העתיקה "בעל רגליים תפוחות"). כאשר הנבואה שקיבל ליוס מגיעה גם לאזניו של אדיפוס מפי האורקל מדלפי, הוא בורח בתקווה להימלט מגורלו.

נדלג על שאר הפרטים – לא בגלל שהם פחות חשובים אלא בגלל ריבויים -ונגיע לסוף, שבו אכן רוצח אדיפוס את אביו ליוס (מבלי לדעת שמדובר באביו) ומתחתן עם אימו. לאחר שהוא מבין את מה שעשה, אדיפוס עוקר את שתי עיניו ויוצא לגלות עם שתי בנותיו. אשתו-אימו מתאבדת. מה זה אם לא דוגמה קלאסית, תרתי משמע, לאפסותו של אדם אל מול גורל הנכתב מראש.

כידוע, אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד קיבל השראה מהמחזה של סופוקלס לאחת התיאוריות הידועות שלו: תסביך אדיפוס. לפי התיאוריה, הבנים מאוהבים באימם וחשים עוינות וקנאה רצחנית כלפי אבותיהם על כך שתפסו את מקומותיהם לכאורה. בכך, לפי פרויד, ניתן להסביר את הנוירוזות אצל הגבר. תיאוריה מעניינת, כמובן, גם אם לא כל כך מתחברת לפרקטיקה. אבל זאת נשאיר לפסיכולוגים.

המחזה תורגם לעברית מספר פעמים, הראשונה בהן ב-1929 על ידי שאול טשרניחובסקי (הוצ' ברלין, א.י. שטיבל), והאחרונה ב-2015 על ידי פרופ' דבורה גילולה, בהוצאת ליון בוקס. באמצע היה גם תרגום מופת של אהרון שבתאי מ-1981 בהוצאת שוקן.

תמונת הכותרת: "אדיפוס והספינקס", ציורו של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר, שהיה תלוי בחדר הטיפול של פרויד