ביוון העתיקה המסכה – "פרוסופון" – נתפסה כפרצוף שני ולא כאמצעי לכסות או להסתיר את הפרצוף ה"אמיתי". מסכה והסתרה, זיווג שנראה לנו מובן מאליו, כבש את העולם עד שאנחנו כמעט לא מסוגלים לחשוב על המסכה בדרך אחרת. דוד פרישמן (מאמרים ומסות) תיאר את פורים כקרנבל שבו בגין עטית המסכה אפשר לזכות בכוחות מופלאים: "האיש אשר יסתיר פניו ונגש אלינו, והשמיע האיש הזה אותנו תוכחות על כל עוונותינו והשביע אותנו מרורים ממרורי האמת, ואנחנו נשמע את חרפּתנו ואת תוכחתו ולא נוכל להשיבן." הלץ המוכיח בקרנבל פורים מסמן את הגילוי שמתאפשר רק בזכות כוחה של הסתרה. 

פעם יכולים היו לחשוב על מסכה במנותק מן הניגוד גילוי־כיסוי. "בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון דיפרוסופון [דו־פרצופין] בראו" אומר המדרש. האדם הדו-פרצופי החז"לי הוא יצור מרובד, גם גבר וגם אישה בעת ובעונה אחת. רק מאוחר יותר, בהשפעות נוצריות, המסכה הפכה לאביזר דומם שמסתיר את הפרצוף החי. גם בעברית בת זמננו, דו־פרצופיות היא תכונה שלילית שמאפיינת את מי שמלביש על פרצופו האמיתי פרצוף מלאכותי וגורף מכך טובות הנאה: מהרגע שלבשת את המסכה נפתח בפניך רפרטואר חדש של מניפולציות.

לא פעם המתח בין פרצוף ובין מסכה מושאל כדי לדבר על היחסים הסוערים שבין הדיבור ובין הכתיבה. סדר הדברים קבוע: הדיבור הוא הפרצוף, והכתיבה היא המסכה. אבהיר את הנמשל: יש יחסים מורכבים בין הדברים שאני כותבת כאן עוד לפני שהם נכתבים, באותו השלב שאני אולי מדברת לעצמי בקול רם, ובין האותיות שעל הצג שלי ואחר כך גם על הצג שלכם. יש בין הדיבור ובין הכתיבה יחסים של חי ודומם, של פנים וחוץ וחשוב מכל של מסתיר ומוסתר. 

לא בכדי אבי הבלשנות המודרנית, פרדינן דה סוסיר, טען כי "הכתב מסתיר מפנינו את מראה הלשון: הוא אינו בגד אלא תחפושת". על כך הגיב ז'אק דרידה ב"על הגרמטולוגיה" "האם פקפק אי־פעם מאן דהוא בהיות הכתב לבושו של הדיבור?" והמשיך דרידה, תוך שהוא נתלה על יחס ההסתרה שבין פרצוף ומסכה, "הרי זה [הכתב] אפילו לבוש פרוורטי, סוטה, כסות מושחתת ותחפושת, מסכה של חג שיש לגרשה כגרש דיבוק." כל כך מהר עברנו מן ההסתרה אל התוקפנות: כשמסכה היא כח, יהיה מי שיתנגד לה באלימות. 

אבל, וזו אולי הטרגדיה, בדרמה היוונית תפקיד המסכה היתה לסייע לצופים להבחין בסוגה הדרמטית ולזהות נכון את הבעת הפנים ולא להתל בהם. לראיה, למילה יחידה – "פרוסופון" – היו שתי הוראות: מסכה ופנים. הנה כמיהה תמימה: לחזור לפרוסופון, לפרצוף המרובד והרב משמעי. במקום לחשוב על היחס שבין הכתב ובין הדיבור כתחרות, במקום להתייחס אליהן כזירות של מניפולציה על הקורא והשומע, למה לא לחשוב עליהן כשתי זירות של משמעות? על הפנים הראשונות (הדיבור) אפשר להלביש עוד פנים (הכתיבה). הכתב הוא מסכה לדיבור, עזר מסייע, זירה לדרמה. לא רק שהכתיבה אינה תחפושת, אלא שאי אפשר לנתק אותה מן הדיבור. ומי שעושה כך – מי שמשאיר את התחפושת להתייבש על הקולב – מפספס את המסיבה. 

ארחיב את הטיעון אפילו יותר: לא תיתכן שום יצירה בלי מסכה. לפי יעקב אורלנד "באמצעות האינטואיציה מלבישה האמנות לבוּש לחוויותיה, במסכות אנושיות." המסכה נותנת למחשבה חיים ולא כפי שמקובל לחשוב, הופכת את החי לדומם. וממשיך אורנלד: "הדמיון והאינטואיציה (ויש הבדל ניכּר ביניהם), באין להם מסכה מתחום האנושי – הריאלי, או המדומה – אינם אלא אחיזת־עיניים". 

לא גזירת גורל היא שהמסכה תסתיר ותְקַבֵּעַ, זוהי התרבות שלנו שנגועה באחיזת עיניים. נראה לי כי מוטב להשאיר את החרדה מפני מניפולציה בבית. הווי אומר, להפסיק לחשוד שכל כתיבה היא דו־פרצופיות מושחתת שיש לנסר "גביים לכאן וגביים לכאן". או־אז המפגש עם הפרצוף שעליו עוד פרצוף יכול גם להיות מפגש קתרטי ממש כמו המפגש עם הלץ בקרנבל.

מקורות:

ז'אק דרידה, "על הגרמטולוגיה", תרגום: משה רון, הוצאת רסלינג, 2015, ע' 92.

בראשית רבא 8:1, מהדורת אלבק.

פרדינן דה סוסיר, "קורס בבלשנות כללית", תרגום: אבנר להב, הוצאת רסלינג, 2005, ע' 71.

יעקב אורלנד, "עיר האובות", הוצאת עקד, 1978, ע' 28.