close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • תחנה סופית

    ירון אביטוב | סיפורים | התפרסם ב - 29.11.16

    “תלכי לג’הנאם,” גידף אותה עבד, הסרסור שלה, אחרי שסירבה לשכב עם לקוח אחד שבא במיוחד בשבילה. חוץ מלשכב הוא התכוון לסגור עסקת סמים עם עבד. היא הסתכלה על הלקוח, נעצה את העיניים שלה בעיניים החולות שלו, סקרה על הגוף החולה עוד יותר ואמרה לעצמה: “סמירה, זה, יש לו איידס, עדיף כבר להגיע לג’הנאם בדרך הקצרה.”

    זה היה הלקוח האחרון שלה לאותו הלילה, בקובת הזונות הקטנה, בקומה האחרונה של בניין משרדים ברחוב יפו, לא הרחק מבניין העירייה, וסמירה כמעט והרגישה כמו ראש מחלקת האהבה בעיריית ירושלים. ביום קיבלו עורכי דין מעונבים לקוחות במשרדיהם, ובלילה, אחרי שאחרון הפרקליטים פרש ליצועו, סמירה עלתה על יצועה, פשקה רגליים או הסתובבה לאחור וקיבלה את הלקוחות שלה, שכמה מהם התלוצצו איתה בעבשות שעורך דין וזונה הם בעצם אותו הדבר.

    בשעה שמסיטים את הווילון, אפשר לראות מהחלון הצר של הקובה, בקומה האחרונה, את האורות של המאחרים בנשף במשכן העירייה ובמשכן הכנסת. וככה, בין הכנסת לעירייה, היא קיבלה לקוחות. בעיקר יהודים, שתיבלו את המשכב איתה במילים רכות או גסות, בעברית או בערבית או בשתיהן, וכל זאת לפי מידת הנאתם מלוליינותה במיטה הצרה, שסדיניה לא כובסו בתדירות גבוהה מספיק וספגו את זיעת הלקוחות.

    היהודים אמרו עליה שהיא עוד יותר יפה מכל התיירות שבאות והולכות בטיילת של ארמון הנציב. הם אהבו את האקזוטיות שהבטיח להם המשכב עם ערבייה נוצרייה מרמאללה – האחת עם העיניים הגדולות והחומות והשיער השחור שהיה פרוע בקפידה, גם כשהפסיקה להקפיד עליו, והעור שלה? העור שהשנים לא יכלו לקסם שמן הזית שלו שהותיר אותו כה רך ומשיי. היו כאלה שסיפרו עליה שהיא בת לאחת המשפחות המיוחסות שם, אבל סבלה מההתנכלויות של הארגונים המוסלמיים. יום אחד, החליטו במשפחה לקום ולהגר לאוסטרליה בלי לקחת את סמירה איתם. הם התנכרו לה מאז שהתאהבה בעבד השרמנטי, סוחר סמים מוסלמי, ברחה בגיל שש-עשרה מהבית ועברה לחיות איתו במזרח ירושלים.

    עבד, שהבטיח להרכיב אותה על גבו של אל-בוראק, בהמתו הפלאית של הנביא, צלב אותה בסוף אל עמוד הקלון של הזנות. בכל זאת המשיכה סמירה לאהוב אותו, אך בחשאי השכילה לחסוך פרוטות ליום שאולי תוכל להתאחד עם בני משפחתה באוסטרליה, בלי להבין שהם לעולם לא יעזרו לה להגר, כדי שלא להידבק בצרעת השם הרע שעשתה לעצמה.

    בתור יצוענית, נודע שמה למרחוק, גם אצל היהודים וגם אצל הערבים. שבע שנים היא במקצוע, והניסיון הנפקני הרב שצברה במשכב עם יותר מאלף גברים הפך אותה לאקרובטית של סקס, תעלולנית לילית, ולגשר מיני צר מאוד בין שני העמים. גם ערבים פקדו כמובן את משרדי האהבה הדו-לאומית שלה, אבל הם היו מעטים מול לקוחות יהודים רבים. הלקוחות הפלסטינים פחדו שייעצרו כחשודים על ידי ניידות המשטרה המסיירות בשעות הלילה ברחוב יפו. הבהוב הסירנות שלהן צבע לפעמים את קיטון הבז’ הקטן של סמירה בקצת אדום ותכלכל, כשהיא היתה עסוקה בסרט הכחול בקומה העליונה של בניין המשרדים. אבל אלו היו צבעים מנוכרים שנעלמו מיד. הלקוחות אף פעם לא שמו לב, ואחרי שהשמיעו את גניחת החשק האחרונה ושפכו את זרעם במעי הקונדום המשומן, שסיכתו השומנית התערבבה בליחת הנרתיק הפרוץ של הפרוצה, אחדים מהם רצו לפרוק על סמירה גם את כעסיהם על הכיבוש. “שרמוטה, זונה של יהודים, את משתפת פעולה, צריך להרוג אותך!” איים עליה אחד מהם וירק על גופה העירום, רגע לאחר שגמר לעשות בו שימוש. עבד התפרץ פנימה וסילק אותו בכוח, לא לפני שהדליק פנס כחול-שחור בעינו, שהצליח להאיר את דרכו של המניאק עד העיר העתיקה.

    אחרי ששלח אותה לגיהינום בפעם המי-יודע-כמה, בלי לחשוב על כך שהוא זה שהביא אותה לשם מלכתחילה, הלך עבד. הוא נחפז לסגור איזו עסקת סמים, והשאיר אותה בגפה. “דיר בלאק שלא תצאי מכאן,” איים עליה, “אחרת אני יהרוג אותך.”

    היא לא נבהלה: “לא מספיק לך שרצחת את התינוקת?”

    סמירה ארזה בזריזות את כל חפציה: התמרוקים, המראה הקטנה, הלק, הרימל – הרבה היא לא תצטרך במקום שאליו היא נוסעת – תחבה את כולם לתוך תיק והזמינה מונית לתחנה המרכזית.

    במונית, פתחה קצת את החלון כדי שהאוויר הירושלמי הקר יחדור פנימה וירענן את מחשבותיה. בלילה בירושלים, קצת לפני הזריחה, אורות הטונגסטן הצהבהבים השתקפו מחשרת העננים הנמוכים שנראו כל כך קרובים, שהיא לרגע חשבה שהם יסגרו עליה כמו החדר הקטן ברחוב יפו. המחשבות של סמירה הן כמו ציפורים שמשתחררות מהכלוב, והרי גם האהבה היא כלוב שבו היתה כלואה מאז שעבד היה למעשה הקליינט הראשון שלה.

    היא זכרה כיצד עבד אמר לה שיעברו מרמאללה לירושלים והבטיח לה שתרגיש שם כמו תיירת במקומות הקדושים. כמה היא שמחה, אבל שבע שנים עברו מאז, והיא כמעט לא הכירה את העיר מעבר לנוף שנשקף מן החלון בקומה האחרונה. הימים הוקדשו לעבד ואת הלילות גזלו ממנה הקליינטים שטיילו במקומות הקדושים של גופה. אסור היה לה לעלות ולרדת, להכול דאג עבד, “את רק צריכה לפתוח את הרגליים ולתת להם לבוא למקדש שלך,” הוא אמר לה.

    אפילו פעם אחת הוא לא לקח אותה לטיול בירושלים כפי שהבטיח. רוב שעות היממה הרגישה סמירה נצורה בקומה האחרונה, כמו העיר הנצורה בראש ההר בתקופות קדומות יותר. סמירה היתה מוקפת בקליינטים שצרו עליה מכל העברים כמו הרומאים שצרו על חומות העיר ולבסוף הציתו אותה. גם עבד הצית בשעתו את החשק שלה, כשליחשש באוזניה שהשדיים שלה יותר יפים מהכיפות שעל אלְמַסְגִ’ד אלְאַקְצָא באל-חראם אל-קודס א-שריף, הר הבית, עד שהשתגעה והלכה אחריו לירושלים, אבל הקליינטים הרבים כיבו אותה לגמרי והפכו את חייה לאפר שריחו נישא תמיד באוויר כמו הקונדומים המשומשים בפח האשפה.

    החיים בירושלים איפשרו לסמירה לשמור על מראית העין של נוצריותה, דבר שלא התאפשר לה ברמאללה. היא ניחמה את עצמה שגם מריה מגדלנה היתה חוטאת כמוה, והדבר לא פסל אותה מלשמש את ישו, שהיה בעצמו קורבן, בחייו ובמותו. בשעות הלילה היתה סמירה נצלבת על מיטתה, ובשעות היום היא שירתה את עבד, אבל אחת לחודש הוא היה משחרר אותה מכלאה לביקורים קצרצרים בכנסייה. הקרובה ביותר היתה זו שבמגרש הרוסים, אבל כשעבד הואיל להקציב לה קצת יותר משעה עגולה אחת, היא מחקה את כל צבעי הפנים, התלבשה בצניעות, התכסתה ברעלה כמו אחת המוסלמיות, וצעדה במהירות כל הדרך עד לכנסיית הקבר. שם, הסירה מעליה את התחפושת, כרעה ברך והצטלבה, וביציאה עטתה אותה עליה מחדש. גם ביום וגם בלילה אני מתחפשת, אמרה לעצמה. ביום לצדיקה, בלילה לזונה. היא כבר לא ידעה מיהי וחייה הפכו לגיהינום שאין ממנו מפלט.

    עכשיו, כשהציצה מהחלון של המונית, הרגישה סמירה סוף-סוף כמו תיירת בירושלים, אבל כל מה שראתה היו בתים נמים את שנתם, וסתם רחובות של חול שכבר לא נשארו בהם אפילו זכר לחלומות של קדושה. היא אמרה לעצמה שהיא עוזבת לפני שהכירה את העיר הדו-פרצופית הזו באמת. בעיר הזו היא חיה ומתה, ובעיר הזו נולדה התינוקת האומללה שלה, מעוותת הפנים, שמתה עוד לפני שהספיקה לטעום הרבה מטעם החלב האמהי שלה. עבד ניתק את התינוקת בכוח מהשד שלה, שבפטמה שלה היא נאחזה כמו בקרנות המזבח, ואמר: “אין לנו זמן לבזבז על המונגולואידית הקטנה הזו. את צריכה לחזור עכשיו לעבודה.” הוא לא ריחם עליה ולא ריחם על התינוקת. גם כשהיתה בהיריון מתקדם אילץ אותה לעבוד, וגם עכשיו, לאחר הלידה וכשרחמה עדיין מתייסר מכאבים, דרש ממנו להמשיך לקבל לקוחות. “היאהוד אוהבים להרגיש שהם הכניסו ערביות להיריון,” אמר.

    הצירים המוקדמים פקדו את סמירה באישון לילה והלילות בקובות עלולים תמיד להזמין צרות. סמירה היתה מטושטשת כאילו הלילה הזריק לה זריקת הרדמה, והרגישה שהתינוקת בוטשת בגופה כמו ג’ק המרטש. היא צעקה כל כך מכאבים ונראתה כעומדת למות, כשהתחננה בפני עבד שיבהיל אותה במונית לבית החולים. “שום בית חולים,” סינן עבד בשנאה. הוא פחד לאבד אותה כמקור פרנסתו העיקרי – אם כי היו לו נוספים – אבל עוד יותר מכך פחד שיציגו בפניו שאלות מיותרות בבית החולים.

    בלית ברירה, הזעיק מיילדת דשנת איברים מאחת משכונות מזרח העיר, שהיהודים קוראים להם שכונות לוויין אבל למעשה מדובר בשכונת אשפה. “תיקחי מונית על חשבוני,” צעק לה, “ותבואי מהר לפני שסמירה תמות.”

    המיילדת הגיעה מהר מהצפוי בהתחשב במחסומים ונראתה בעצמה כאילו היא בהיריון מתקדם. עבד הפציר בה לחלץ את התינוקת המתקשה לצאת מכרסה של סמירה, כי כנראה שהיאהוד הציבו גם לה מחסומים. למיילדת היו ידיים זריזות במלאכה והיא הצליחה למשוך את התינוקת שטופת דם החוצה ללא פגע, והניחה אותה על המיטה, היכן שסמירה המשיכה לקבל בימים האחרונים את הלקוחות הקבועים שלה, שהתגרו כנראה מהכרס שלה כפי שהם מתגרים לעתים מן הז’ורנלים שבהם מתפרסמים צילומי עירום של דוגמניות-על הריוניות.

    כשעבד הבחין בפנים המעוותים של התינוקת שהגיחה מרחמה של סמירה, עבר לו החשק לשלם למיילדת והוא התחיל לגדף אותה ואת סמירה באבי אביהן.

    “הכול באשמתך,” הוא הטיח במיילדת. “אני לא משלם למי שמיילדת תינוקת מפגרת. למה את רוצה שאני אשלם לך? מה, את זונה ואני קליינט שאני צריך לשלם? כאן משלמים רק לזונות,” צרח עליה, אבל זו, ללא מורא, המטירה על ראשו את מיטב גידופיה העסיסיים והעבירה את התינוקת לסמירה כדי שהיא תראה אותה מקרוב בפעם הראשונה.

    “היא יפה כמו אמא שלה,” ניחמה אותה המיילדת, וכעבור רגע הוסיפה דברי ניחומין: “את עוד צעירה ותוכלי שוב ללדת.”

    בימים הבאים הניח עבד לסמירה להיניק מעת לעת את התינוקת, שהתאוותה אל השד אף יותר מן הלקוחות. כעבור ימים אחדים, סמירה כבר לא זכרה בדיוק מתי, כי כל אותה עת היא היתה מטושטשת מהלידה ומההנקות, ניתק עבד בכוח את התינוקת, שהיא עדיין לא הספיקה לקרוא לה בשם, מהחמצן של השד, ולקח אותה משם. כשסמירה התחילה לצעוק שיחזיר לה אותה, הוא צחק: “את החלב שלך תשמרי לקליינטים. הם לא באים לכאן לבית יולדות אלא לבית זונות!”

    “היא שלך, אל תפגע בה,” התחננה סמירה, בעודו אוחז בתינוקת בידיו כמו רימון מתקתק שהוא עומד להשליך. “תראה איזה חיוך מתוק יש לה, תראה כמה היא דומה לך!” ניסתה לקנות את רחמיו.

    שריריו של עבד השתרגו והתנפחו, כאילו הוא עומד להחריב בזעם לא רק את הקובה הקדושה אלא גם את הבניין כולו. “דומה לי?” שאג. “היא דומה לך, יא שרמוטה מפגרת. היא לא שלי, היא לא יכולה להיות שלי. אני מוסלמי, ואצלנו במשפחה לא נולדים ילדים מפגרים. הם באים מזרע חלש, או משרמוטה נוצרייה,” הזכיר לה בתיעוב בפעם הראשונה את דתה השונה משלו, “או מקליינט יהודי, אבל לא ממני,” חזר והדגיש כאילו בצעקותיו הוא יצליח למחות כל זכר לאפשרות הזו.

    “רק איתך אני שוכבת בלי קונדום,” ליחששה באפס קול, אבל למזלה הוא כבר לא שמע אותה, אחרת היה מפליא בה את מכותיו. עבד יצא משם כשהוא מרחיק ככל האפשר את גופיפה הזעיר של התינוקת מגופו, כאילו הוא חושש להידבק במגפה ארורה.

    אחרי שהסתלק הקליינט האחרון לאותו לילה, יצאה סמירה מהקובה לחפש את התינוקת, שגם מתוך קמטי העיוות שלה ידעה לחייך אליה חיוך ראשון שהפציע על פניה כמו שן בינה. היא חיפשה אותה בכל החדרים והציצה אפילו מהחלון, ולא מצאה אותה. היא צעקה לעבד אבל עבד הלך, ובסוף היא מצאה אותה באמבטיה, גופתה הנפוחה צפה שם כמו סירת גומא קטנה שכבר לעולם לא תעגון על החוף. דמעות הצער והאשמה של סמירה על כך שלא הצליחה למנוע את מותה של התינוקת הגביהו את מפלס המים באמבטיה והם איימו לגלוש החוצה. היא צררה את התינוקת שלה בסדין המטונף בזרעם של הקליינטים, אחר לא היה בנמצא, ורצתה ללכת לקבור אותה. עבד חסם את דרכה ביציאה בגופו הגדול והחזק, והיא סטרה לו והלמה בחזהו המוצק וצעקה מכאב: “רוצח! רוצח!” הוא ספג את כל מכותיה והכיל את כאביה בתוך גופו החסון, וכך עד שקץ בה והשתיק אותה בצעקה: “אוסקוטי (שתקי)!”

    עבד לקח את התינוקת העטופה בסדין וקימץ במילים: “אני כבר אקבור אותה. זה העונש שמגיע לי!” והלך משם ולא מיהר הפעם לחזור, עד שסמירה פחדה לאבד אותו וחשבה שאולי עדיף לאבד את עצמה מגובה של חמש קומות אל החצר החשוכה שלמטה.

    הנהג ליכסן מבט לעבר המחשוף של סמירה ופניה הצבועות ואמר לעצמו: ערבייה לא מתלבשת ככה. “במקום לפתוח את החלון, תפתחי את הרגליים,” הציע.

    “אני אסגור את החלון, רק תסתום את הפה,” השיבה לו כגמולו.

    “גמרת כבר את המשמרת שאת מדברת ככה? את לא רוצה לעשות עוד סיבוב לפני שגם אני גומר את המשמרת?”

    היא לא טרחה להשיב, שלפה שטר מקומט יותר מהפרצוף של הנהג, וכשראתה את המבנה הדומם של התחנה המרכזית, שבשעריו טרם התקבצו נוסעים, הורתה לו: “תעצור כאן.”

    עברית היא לפחות ידעה, והתאמנה עליה עם הלקוחות היהודים הרבים, שזקפתם היתה קשה אף מעברית שפה קשה. היא העדיפה אותם על פני הלקוחות הערבים, אלא אם כן הם היו מאיחוד האמירויות או קטאר. אלה התייחסו אליה רע, אבל השאירו טיפים מצוינים שמהשטרות שלהם נדף ריחו של הזהב השחור שזרם בבארות הנפט בארצותיהם.

    על התחנה המרכזית נסוכה היתה אווירה קדורנית, כאילו ירושלים שוב חרבה. אולי היתה זו שעת האשמורת האחרונה, אולי בגלל שהיו אלה ימי מלחמה. עוד מלחמה אחת פרצה, אך למרבה המזל הדיה הרחוקים לא נשמעו כבעבר בחוצות העיר למעט נפילה אחת של טיל דמוי מטאוריט. ובכל זאת, אוויר ההרים כבר לא היה צלול ואת ריח האורנים החליפו ריחות של אגזוז מהולים בריח של שתן ישן שתמיד ליווה את התחנה. האווירה היתה מתוחה יותר מהרגיל. עבד העביד אותה כל כך קשה שלא היה לה אפילו זמן לשמוע חדשות, ועל המלחמה נודע לה למעשה רק מהזרם המתמעט של לקוחות יהודים שעוד לא יצאו לשירות מילואים וביקשו את שירותיה. אלו שהמשיכו לפקוד אותה לא הסתפקו בכיבושיהם בחזית ואולי רצו לכבוש גם אישה ערבייה.

    התחנה המרכזית נדמתה נטושה, ונשמע בה רק הד נקישות עקביה של סמירה. היא ראתה רציפים ארוכים, ספסלי עץ שלבבות של אהובים חרוטים עליהם בהבטחת עולם שתרקיב ביום מן הימים יחד עם העץ, קופות ואוטובוסים דוממים הממתינים בחניה לראשוני הנוסעים של היום שעומד לעלות. האוטובוסים הללו הזכירו לה את עצמה; זונות עשויות מפח, עם מנוע משומש, שמחכות בדלתות פתוחות לקליינטים שלהם. במה הם שונים ממנה? גם המנוע שלה כבר משומש והיא פותחת מדי ערב את הדלתות שלה כאילו היתה אוטובוס לילה. גם ירושלים עצמה, חשבה, היא סוג של זונה, ומספר הקליינטים היומי שלה גדול בהרבה ממה שהדעת מוכנה לעכל. כולם – יהודים, מוסלמים ונוצרים, רבנים, קאדים וכמרים – מגלגלים עיניהם בצדקנות למרום, אבל ימירו את דתם או את אלוהיהם בעבור זיון אחד קטן. אם ידם, גילם וזקפתם היו מרשים להם, הם היו מוכנים לשאת תפילה אל זקירות שדיה ורטיבות עגבותיה הרבה יותר משלוש או חמש פעמים ביום, כפי שהם עושים לאלוהים.

    ראשוני הנוסעים שהתאספו בתחנה הסבו מבט לעברה של הערבייה המהדסת על עקביה ואמרו לעצמם: “את הערבושית הזו הייתי רוצה להרים.” סמירה טופפה הכי מהר שיכלה על נעלי עקב, בולשת בעיניה אחר שלטי התחנות וזמני הנסיעות. היא הלכה וחזרה פעמיים לאורכה ולרוחבה של התחנה, סקרה את שמות השלטים – עזאזל, סמאל, אשמדאי, לילית, לוציפר – ואמרה לעצמה שכנראה כמו תמיד הדרך לג’הנאם רצופה כוונות טובות.

    “צריכה עזרה, מותק?” הציע עובר-אורח, אבל סמירה כבר למדה לא לקבל עזרה משום גבר. בסוף היא מצאה את השלט שחיפשה. דווקא בתחנה הזו כבר השתרך תור. אילו היה יוצא מכאן גם אוטובוס לגן עדן, אולי הייתי יכולה לקחת אותו, אמרה לעצמה, אבל התנסותה האישית לימדה אותה שירושלים היא לא גן עדן, וכנראה שליעד הזה לא נוסע אף אוטובוס.

    סמירה החליטה לקחת את הקו שנוסע להיכן שעבד שלח אותה שעות אחדות קודם לכן. תדירות הנסיעה היתה גבוהה, מדי רבע שעה, וסמירה החליטה שמוטב לה לנסוע לשם מאשר לחכות עד קץ הימים בתחנה לגן עדן. היא עלתה לאוטובוס ומצאה לה מקום ישיבה ליד החלון. רצתה לנסוע כל הדרך לבדה, כדי שיהיה לה זמן לחשוב מה תעשה שם, במקום שאליו היא נוסעת, והאם היא תוכל להמשיך גם שם באותו משלח יד עתיק ומעיק. היא רצתה להתייעץ שוב עם ציפורי המחשבות שהלילה שיחרר מכלאן, אבל נהמת המנוע החרישה את ציוציהן.

    מחלון האוטובוס ראתה את השחר צובע את ירושלים בצבע הבניין שבו עבדה ברחוב יפו – אפור. אילו עבדה בבניין שנצבע בוורוד, אולי החיים שלה בירושלים היו נראים אחרת? אבל זה כבר לא יקרה. היא הכירה רק את ירושלים של מטה ובאמצעות הלמטה שלה. בינתיים עלו עוד נוסעים והיא ידעה שאישה יפה כמוה מן הסתם לא תישאר לשבת זמן רב מדי לבדה.

    בהדרגה, האוטובוס התמלא וכל מושביו כבר היו תפוסים מלבד זה שלידה. כל הנוסעים מלבדה היו גברים ויהודים וסמירה התפלאה שוב שלקו האוטובוס הזה יש כל כך הרבה ביקוש. כנראה שהיום לכולם אצה הדרך קדימה, אל המקום שאיש בדרך כלל אינו רוצה להגיע אליו.

    סמירה קצת חששה מהעובדה שהיא האישה היחידה באוטובוס, ועוד ערבייה, וניסתה להצניע ככל האפשר את נוכחותה. מן החלון ראתה אישה אחת חבושה בשביס, ששמלתה מהודקת עד צוואר כמו חבל התלייה, רועדת מקור או מפחד, שניצבה בתחנה יחד עם בנה הקטן שחבש כיפה וציציותיו השתלשלו מעדנות ממכנסי הטרלין השחורים שלו. שעה ארוכה מילמלה האישה לעצמה. אולי שפתיה דובבו תפילות ותחינות, אולי היא התלבטה קשות האם לעלות או לא לעלות, מסוג השאלות של “להיות או לא להיות”. בכל פעם שבנה ניסה למשוך אותה משם בזרועה, היא ניסתה להרגיעו במילים רכות והמשיכה במלמוליה חסרי הפשר. למה היא לא עולה? למה היא מחכה? לאחרית הימים? שאלה סמירה את עצמה. רחמיה של סמירה התעוררו על האישה הנואשת שרוצה לצאת לנסיעה הזאת ואף לצרף אליה את בנה. מדוע היא חורצת גם את גורלו? היא רצתה לומר לאישה הזו שאילו התינוקת שלה היתה נשארת בחיים, היא לעולם לא היתה נוסעת בקו הזה.

    הילד השמיע קולות כמו של חיה פצועה. ראשו היה כפוף כל הזמן כאילו הוא מחפש מטבע מתחת לפנס שהוא לא יכול לראות, ואז סמירה הבינה באחת: הילד הוא חירש-אילם, וכנראה גם עיוור. אם האישה תעלה לאוטובוס, היא תזמין אותם להתיישב לצדה כדי שהם יקלו עליה במקצת את תחושת המיעוט הנרדף שפקדה אותה גם באוטובוס.

    נהג האוטובוס, מהוקצע פנים ומהוקצע תנועות, כאילו תיכנתו אותו בשלט-רחוק, כבר התניע. האישה הדתייה עלתה לבסוף עם הילד, וכשהם חלפו על פניה במסדרון לחפש להם מושב פנוי, סמירה הזמינה אותה בתנועת ראש לשבת לידה. השביסאית לא חננה אותה במבט – מי שנוסע למקומות כאלה, כנראה שלא מעוניין לעשות חברויות בדרך – והמשיכה הלאה במסדרון של האוטובוס, בעודה גוררת אחריה את הילד שנעץ מבט אומלל בסמירה שלא ידעה כיצד להושיעו. כל כך רצתה שיתיישבו לידה והיא תשמח במקצת את הילד המסכן ותשחק בציציות שלו, כפי שאהבה לשחק עם הציציות של לקוחותיה, שליטפו בהן את פניה ואת חמוקי גופה כדי להביאה לידי עונג בל ישוער.

    רווח לה במקצת כשראתה שהאישה ובנה מתיישבים שני מושבים מאחוריה.

    האוטובוס כבר היה מלא וגדוש. סמירה ייחלה בקוצר רוח שהאוטובוס ייצא כבר לדרכו שאין ממנה חזרה. היא פחדה שעבד חזר בינתיים וגילה שהיא ברחה והוא מחפש אותה עכשיו בכל העיר. אם הוא יתפוס אותה כאן, באוטובוס, הוא יגרור אותה החוצה מהשערות, ואיש מהנוסעים לא יגן עליה. מצדם, שהערבים יהרגו האחד את השני.

    לפני שהדלת נסגרה עלה גם גבר בעל “חזות מזרחית”, כפי שמכנים זאת היאהוד. לרגע הוא הזכיר לה את עבד והיא הצטמררה מפחד, אבל מבט שני הבהיר לה שהוא ערבי שאולי מסרסר במשהו אחר. “אפשר?” שאל הגבר תוך שהוא מנסה להסוות את המבטא הערבי הקל שלו.

    ‘לא כדאי לך לשבת לידי,’ אמרו לו עיניה, ‘כי אם עבד יתפוס אותך הוא יפוצץ אותך ממכות.’ אבל הערבי לא הבין את שפת הגוף שלה והיא נאלצה להצטדד במקומה כדי שיוכל לשבת.

    “חתיך”, אמרה לעצמה, אבל מה הטעם בכלל להתאהב בו, גם הוא עלול להפוך אותה לעובדת קבלן שלו. הרצון להתאהב עבר לה כשהבחינה שהמוות נשקף מפניו ומתנועותיו. ערבי שעולה בירושלים לאוטובוס ובו רק נוסעים יהודים יגלה תמיד סימני עצבנות, אבל עצבנותו של זה היתה גדולה מהרגיל והוא עורר מיד את חשדה. חבל שעבד לא כאן, איתה, כדי שיעשה סדר ויבדוק מה לא בסדר עם הערבי הזה. מרוב דאגה, היא פתאום התגעגעה אליו.

    “אתה יודע לאן האוטובוס נוסע?” פנתה אל הערבי שלצדה בשפת אמם.

    “כן, אני יודע לאן הוא נוסע,” השיב לכאורה בשוויון נפש.

    “אז מה יש לך לחפש שם?” השתוממה.

    “למה את חושבת שאין לי מה לחפש שם?” צידד מבט לעברה בפעם הראשונה. כשהתיישב לצדה, השתדל לא לגעת בה וגם לא להביט לעברה, ואילו היא, שהיתה מורגלת בגברים שמפשיטים אותה במבטיהם, הרגישה מאוימת דווקא מההתעלמות המופגנת הזו.

    “באמת, אני קצת פוחדת ממה שאתה רוצה לעשות.”

    “ומה את חושבת שאני רוצה לעשות?” התחכם.

    “אני לא יודעת בדיוק, אבל אני מבקשת שלא תעשה את מה שאתה רוצה לעשות. הרי ממילא אנחנו מגיעים לשם.”

    “בדרך הארוכה,” צחק. “איתי אתם תגיעו בדרך הקצרה.”

    נוסעי האוטובוס האחרים היו מרוכזים בעצמם ובקושי החליפו ביניהם דברים, וגם לא העיפו מבט החוצה, אל ההרים זרועי הטרשים והחרולים. באזורים האלה של ירושלים כמעט ולא השתנה דבר מדורי דורות. אפילו הילד, בנה של האישה, נראה אדיש ולא צעק לאמו: ‘אמא, תסתכלי איזה יופי,’ כי איזה יופי אפשר כבר למצוא בטרשים? הכאב צרב את נשמתה של סמירה, כשנזכרה שוב בתינוקת שנולדה לה לפני חצי שנה, ושאותה עבד הטביע באמבטיה, וכמה שהיא בכתה אז על מר גורלה. “מנוול, למה הטבעת אותה ולא אותי?!” ועבד צחק: “אם אטביע אותך, מי יעבוד בשבילי, המונגולואידית הזו?”

    מאז, הייאוש שלה גבר והיא חיפשה דרך מילוט ממנו, ולמזלה לא לקח לה הרבה זמן למצוא.

    הנוסעים הרגישו שכאילו הכול כבר מוכר וידוע מראש, הכול נחרץ ונגזר, ומהגורל הרי ממילא אי אפשר להימלט. ואולם, למשמע הגבר והאישה המדברים ביניהם בערבית שוטפת, התעוררה תשומת לבם והם התנערו מעט מייאושם. כמה מהם התגודדו סביב שכנה לספסל, רצו להורידו בכוח וצעקו לעבר הנהג: “תעצור. תעצור!”

    הילד נראה מבוהל מן הרגיל לשמע הצעקות שהבקיעו את עולם הדממה שלו, משך שוב ושוב בזרועה של אמו, כאילו הוא מבקש משהו שהיא לא יכולה להיענות לו, מפריע לה בלחשי תפילותיה. החבושה בשביס היסתה אותו מיד והמשיכה למלמל בעודו ממולל בחוסר מנוחה את ציציותיו.

    גם הנהג השים את עצמו כחירש-אילם, ואולי המנוע החריש את שמיעתו. עיניו היו נתונות רק לכביש שלפניו והן נראו כמעט עצומות מרוב דבקותו במטרה – להגיע אל היעד הסופי שאליו הצטווה להגיע חי או מת על ידי חברת האוטובוסים. מעת לעת הגביר את תאוצתו, ואז גוף המתכת של האוטובוס הישן רעד וכמו חישב להתפרק. האוטובוס נמנה עם הגרוטאות הללו שבאף מדינה מתוקנת כבר לא נוסעים איתן, אבל בירושלים, בקווים מסוימים, הן עדיין בשימוש. חברת האוטובוסים טענה שבנסיעות בקווים האלה, אין טעם לבזבז אוטובוס חדיש, מצוחצח ומבריק שעלול ללכת לעזאזל בדקה, ואפשר להסתפק בכזה שנדמה כמו חתול שפרוותו נשרה. מה גם שהאוטובוס הישן נסע בקו הזה פעמים רבות והכיר את הדרך כמו השור שמכיר את אבוס בעליו. הוא הכיר אותה טוב יותר מהנהג, שעבורו, כמדומה, זו היתה הפעם הראשונה במסלול הזה, ואולי משום כך נדמה היה שהוא לוחץ כל הזמן על הברקס בעוד שדווקא האיץ.

    האוטובוס המשיך בנסיעתו, אבל הם טרם יצאו מהעיר. בקצב הזה מי יודע מתי הם יצליחו להגיע ליעדם. נשמות מתות נראו מהלכות בצדי הדרך בכיוון הנגדי לנסיעה של האוטובוס, כאילו תחיית המתים כבר הגיעה. רזונם של המתים ניכר לעין, עצמותיהם בלטו החוצה, הם היו דלי בשר וביגוד, הולכים כסומים, כאילו הם והעיר כבר לא קיימים יותר. המראה היה מבהיל מאוד וסמירה הצטמררה; אולי באמת עדיף להגיע לשם בדרך שמציע הנוסע הערבי הזה שלידה?

    “תעצור! אתה חירש? תעצור!” המשיכו הנוסעים לצעוק לעבר הנהג, אבל נראה שהוא הפעיל את הטייס האוטומטי. אין עצירות, אין תחנות, זהו אוטובוס אקספרס. מי שנוסע יודע לאן. אין חרטות, אין סליחות, אין בקשות חוץ מזו של הערבי שליחשש באוזניה של סמירה: “אם תשכבי איתי, אני לא אעשה את מה שאת חושבת שאני רוצה לעשות.”

    מן הרגע הזה בדיוק סמירה פחדה. מדוע הוא נטפל אליה ולא למשל לאישה עם השביס, שהגם שהיתה עטופה מכף רגל ועד ראש תווי פניה העדינים לימדו על יופייה? מדוע הכול מצפים ממנה לעבוד שעות נוספות? ומדוע כל העת ההצעות המגונות האלה בכל פינה, גם ברחוב וגם באוטובוס? מתי הגברים ילמדו שאפילו אישה עובדת זקוקה פעם אחת לחופשה ולו גם קצרה?

    “ולמה שאני אשכב איתך? הרי בגן עדן מחכות לך שבעים ושתיים בתולות,” אמרה. “מה  אתה רוצה ממני? אני כבר לא בתולה.”

    המבט המתחנן בעיני השקד שלו ניסה לדבר אל לבה: “תשכבי איתי, בבקשה בבקשה. אף פעם לא הייתי עם אישה… ואני לא יודע אם עוד נשארו שם בתולות גם בשבילי…”

    “בטוח שיש!”

    “בבקשה, בבקשה,” המשיכו עיני השקד שלו לדבר, ולעצמו הוא חשב, טוב זונה אחת ביד משבעים ושתיים בתולות על העץ.

    עיניו הקסימו אותה מחדש. “אשכב איתך אם תבטיח לי שלא תעשה את מה שאתה רוצה לעשות…” לחשה לו במתיקות. מזל שעבד לא שומע אותה!

    “מה שמך?” שאלה.

    “עבדאללה,” אמר והיא החווירה לשמע הדמיון בשמותיהם. אלוהים כנראה שלח לי אותו.

    “אני מבטיח לך שלא…” הפטיר לבסוף באי-רצון.

    אחד הנוסעים, שהבין קצת ערבית ושמע שברי שיחה ביניהם, קרא לעברה: “אולי את לא בתולה, אבל ברוך השם יש לך הרבה מה להציע. תשכבי איתו וככה תצילי אותנו. על כך נאמר: ‘כל מי שהציל נפש אחת בישראל וגו’.'”

    “אני לא מצילה אף אחד,” התנגדה סמירה, “רק מקבלת קליינטים בתשלום.”

    “התשלום שלך יהיה שתזכי לחיי עולם הבא. אנחנו נתפלל למענך!”

    עדיף באמת שתזכה. סמירה שקלה את דבריו כמו נעל בכף ידה. אם היא תיתן לו את גופה, היא לא תהפוך לגופה. הרי בתור גווייה, לא יישאר דבר מהיופי והאקזוטיות שלה.

    “כן, תני לו, תני לו את הגוף שלך, ככה כתוב בתורה,” צרח לעברה קול נשי, ודי באיחור גילתה סמירה שבאוטובוס היתה עוד נוסעת אחת שהצליחה עד לאותו רגע להחביא את נוכחותה הנשית.

    לעזרתה התגייס הנוסע המלומד שהציע לה בדרכי נועם חיי העולם הבא והוא גער בצרחנית: “יא צרה שלא כתובה בתורה, מה את צורחת? בורה שכמותך, מה שכתוב בתורה זה משהו אחר לגמרי.”

    “צרה צרורה זה אתה בעצמך, יא חתיכת אפס. אני כתובה בתורה ועוד איך. קוראים לי שרה’לה, שרה, על שם אמנו מהתורה הקדושה שלך!” ועוד רגע היא היתה מנקרת את עיניו.

    סמירה התכעסה על שניהם, ובעיקר על היהודייה שמשדלת אותה למכור את גופה בעוד היא חוסה בחסדי הדת – “אוסקוטי, תשתקי. זה כתוב בתורה שלכם ולא בברית החדשה שלי…”

    “מה, את נוצרייה? שמעתי שיש לכם גם את הזאתי של ישו, איך קוראים אותה, זאתי שמכרה את הגוף שלה במגדל כמו דגים בשוק של טבריה. אם היא קדושה בשבילכם, אז מה יש לך את להתלונן? תמכרי גם את ואולי תהפכי לקדושה כמוה!”

    תודה לאל הטוב שהצרחנית לא יודעת במה היא עוסקת ולכמה גברים היא כבר מכרה את גופה. “בשבילך כל הערביות זונות, נכון?” הטיחה בה סמירה. “אבל בשביל להציל את עם ישראל הן טובות, נכון? אל תגידי לי עם מי להזדיין, תזדייני איתו את אם את כל כך רוצה להציל את העם שלך!”

    מה עכשיו רוצים ממנה היאהוד? הגיע הזמן שייצאו מהשטחים, שיפסיקו את הכיבוש, וככה יצילו את עצמם. הרגשות הלאומיים, הפטריוטיים, שדוכאו בה בשנים האחרונות תחת מסע הכיבוש הגברי שכפה עליה עבד, התעוררו בבת אחת, הגם שהחמיא לה מאוד שרק בה ובגופה תלוי עכשיו גורלם של הנוסעים, ואיך תוכל לסרב. לא פעם הלקוחות השפילו אותה, יהודים וערבים כאחד, ופתאום הכול משחרים לפתחה, אבל לשם שינוי לא רק זה שלמטה. יהודי דתי אחד, קליינט קבוע שלה, שנראה לה קצת מעורער בנפשו והיה מתבל את זרעו בפסוקי דת, לימד אותה פעם, שלפי ספרי החכמים היהודיים שלושה פתחים יש לגיהינום, אחד מהם הוא בירושלים והשני הוא בנקבת האישה. על השלישי, הוא התחיל להסביר לה משהו מבולבל – כל ההסבר שלו נורא מבולבל בראש שלה – על “אור” ו”תנור” ועל הניצוץ של הנשמה, אבל היא לא הצליחה בכלל להבין כיוון שהחדר היה קר וחשוך ובדיוק המשטרה הגיעה ונשמתם כמעט ופרחה. היה עליהם להתלבש בזריזות ולברוח דרך הפתח האחורי והסודי של בית הבושת.

    “זה תלוי בך,” התרככה סמירה. “אשכב איתך, רק אם תתחייב בפומבי שלא תעשה…”

    “ואיפה נשכב?” שאל מיד עבדאללה הנלהב. ולעצמו אמר: אני אעבוד על כולם בעיניים. הנביא נתן דוגמה שמותר להפר הסכמים. והיא דווקא נראית טוב, והיא חתיכה לא רעה, מכולם היא גובה כסף, ורק איתי היא בכבוד גדול.

    סמירה סימנה לו בעיניה על הספסל האחורי של האוטובוס. כשסמירה ועבדאללה חלפו על פניה של האישה בשביס, היא הסבה את מבטה הצידה והמשיכה להתפלל. דווקא בנה הביט בה בחיוך ענוג, שהזכיר לה את החיוכים הקטנים שהתינוקת שלה ידעה לחלץ משפתיה המצמצניות כשגמרה לגמוע מן החלב. חשקה נפשה בבן כזה. עליה להצילו כפי שלימד אותה פעם הלקוח הדתי שלה, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו.

    “תברחי מכאן, תצילי לפחות את הילד, גם לי היתה ילדה כזאתי, ואני רוצה לעזור לך,” לחשה סמירה לאישה החסודה, אבל זו לא הגיבה. מה, היא לא שומעת אותה, או שהיא לא מבינה את אזהרותיה? האם גם היא חירשת כמו בנה?

    בדרכם אל הספסל האחורי, הכול ליוו אותם במחיאות כפיים. חמשת הנוסעים שאיכלסו את המושבים האלה התפנו משם מרצונם למרכז והמשיכו לנסוע בעמידה. הלוואי שהם היו מפנים ככה במהירות גם את השטחים, חשבה סמירה. “אנחנו עומדים, עכשיו תורך לעמוד,” הם עודדו את עבדאללה.

    סמירה כבר החלה להסיר את הבגדים ונשארה רק עם החזייה, כשכל הנוסעים עוקבים אחריה במבטיהם הכמהים כאילו הם היו מוכנים עכשיו להתחלף עם הערבי ולשכב איתה. מצדם, שלא תציל אותם, אבל שתיתן גם להם בחינם. אבל רק עם עבדאללה, וגם עם עבד לפניו, הסכימה סמירה בחינם, והיא לא תקבל בנסיעה הזו לקוחות נוספים.

    היא נשארה רק עם התחתונים לעורה, נשכבה על הספסל, שדיה נפרשים לצדדים. מאחורי הראש של עבדאללה היא קלטה איך שמש החורף הקרה מפזרת את העננים, אבל ידעה שהאור הבהיר הוא רק אשליה, ובעצם קר בחוץ.

    הילד עם הציציות הסתובב לפתע לאחור והציץ בסקרנות על ציציותיה של סמירה, שהיו גלויות לעין כול, והשמיע את קריאות החיה הקטועות שלו כאילו הוא רוצה לומר משהו. פניו לא היו קמוטים כמו אלו של התינוקת שלה, שנולדה זקנה ומתה זקנה, ואיזה רגש אמהי חם התעורר בה כלפיו והציף את כל נקבוביות עורה, והיא רצתה שהוא יעבור לשבת לצדה במקום העבדאללה הזה, ושהיא תוכל להרדים אותו לפני השינה במקום את הקליינטים התאוותניים שלה.

    אמו של הילד הפליקה לו בטוסיק ועטפה את ראשו במעיל שחור, על מנת שלא יראה את הערווה הערבית שאיימה לבלוע אותו כמו לתוך בולען של חור שחור. “פריצקע! טומאה, טומאה! תצאו מכאן!” צרחה האישה החסודה ככרוכיה.

    “תצאי את, תברחי מכאן!” חזרה סמירה והתחננה במבטא ערבי מודגש אך ללא הועיל.

    “עכשיו תורך,” ביקשה סמירה מעבדאללה. היא פחדה שמשום מקום יגיח עבד, ואז אולי זה יהיה הסוף שלה עוד לפני שיגיע הסוף. גם אם היא תסביר לעבד שמדובר רק בקליינט שבעזרת האתנן שלו היא רוצה לממן את הנסיעה, הוא לא יאמין ויקצר לשניהם את הדרך אל התחנה הסופית.

    “תורי מה?” שאל עבדאללה, מיתמם.

    “להתפשט,” אמרה.

    “אני לא יכול,” הוא השיב בבהלה.

    “למה אתה לא יכול?”

    “ממנוע מן אללה,” אמר.

    “אל תזכיר את אללה כשאתה שוכב איתי,” אמרה לו. “יאללה, תוריד כבר את המכנסיים ותוריד את כל מה שיש לך על הגוף. ככה אי אפשר לעשות שום דבר.”

    עבדאללה הוריד את המכנסיים אבל סירב להוריד את החולצה, אמר שקר לו, אבל מתחת לחולצה הוא שלף חגורה, שחיבוריה הוצמדו כמו אלקטרודות ועלוקות לגופו. מרוב התרגשות ומתח, הידיים רעדו לו ולקח לו די הרבה זמן לנתק אותם. “שימי את זה מתחת לראש שלך כמו כרית,” ביקש, “ואם תעשי לי טריקים, אני לא יודע מה אני יעשה לך… את תישארי בלי ראש.”

    “אני עושה טריקים רק במיטה,” השיבה לו בחיוך לגמרי מתוק, כאילו היא קצת ילדה וקצת אישה.

    כשכבר היה מגורה לגמרי ועמד לגהור עליה, סמירה עצרה אותו בכף ידה ואמרה: “אני אסכים לשכב איתך בתנאי…”

    “כמה תנאים, יא מארה (אישה)?” התרגז. “בחיאת אללה שמחכות לי למעלה שבעים ושתיים, אני לא צריך אותך.”

    “בחיאת אללה,” נשבעה היא בתורה, “שזה תנאי קטן. תרחם לפחות על האישה והילד העיוור, חראם, תן להם לברוח,” הפצירה בו. “אחרי מה שקרה לתינוקת שלי, אני לא יכולה להסכים שהוא ימות.”

    “מה יש לי איתו? בשבילי כל היאהוד אותו הדבר. שימותו כולם! אם אני לא אהרוג אותם, אז ממילא הם ימ…”

    “זה התנאי,” התעקשה והוא נאלץ לקבל אותו לפחות למראית עין ולא שאל מה קרה לתינוקת שלה.

    עבדאללה נרגע וניסה להתרכז בתוכנית שלו: לשכב איתה, וברגע שיגיע לאורגזמה הראשונה בחייו, שלא תהיה באוננות בשירותים המלוכלכים של החצר המשותפת לו ולכל השכנים בכפר ליד ירושלים, הוא ילחץ על הכפתור ושניהם, יחד עם כל היאהוד בני השרמוטות שיש באוטובוס, ויחד עם כל ירושלים החדשה והמקוללת באדמות כבושות, ירושלים שאפשר עוד לראות אותה מהחלונות, יגיעו הרבה יותר מהר ליעד הסופי.

    אילו מפעיליו היו מגלים לו את הנוסחה, הוא היה מוחק באותה לחיצת כפתור גם את העיר היהודית, הופך אותה קטנה-קטנה כמו הכפר שלו, מגרש את כל היהודים מבתיהם המפוארים, שישאירו שם מצדו בחניה את המרצדסים ואת מכונות הכביסה והמיקרוגלים ומכשירי הטלוויזיה מאה אינץ’ שלהם, אבל הכי הרבה שהוא יכול עכשיו לעשות זה למחוק את האוטובוס והנוסעים. הוא רצה לספור כמה ראשים יש באוטובוס וכמה מתוכם הוא יקצץ, אבל אפילו שהיה מלא שנאה אליהם הוא פחד להביט לאנשים בעיניים, וגם פחד להביט על הכביש כדי לא לגלות שהם נוסעים ונוסעים, אבל עדיין לא יצאו מהעיר.

    “רואים כבר את אל אקצא?” שאל בעצבנות את סמירה וניסה להרים את הראש. כל מה שהיא ראתה זה שהזין עומד לו כמו צריח של מסגד, אבל המסגד עצמו לא נראה באופק. עבדאללה החליט ללחוץ ברגע שיראו את אל אקצא, כדי שנשמת השאהיד שלו תפגוש בטיסתה לגן עדן את הנביא הרכוב על בהמתו העושה כתמיד את דרכו לירושלים ותזכה לברכתו. ואז חשב לעצמו, שאולי גם קורבנותיו היהודים והנוצרייה הזאת יכולים לפגוש בדרך למעלה את הנביא, שישכנע אותם להתאסלם כדי שלפחות בעולם הבא יהיו מזומנים להם חיים טובים יותר.

    עבדאללה גנח מתשוקה, הבת שרמוטה היתה חמה כמו אש הגיהינום, היו לה ירכיים שלפתו אותו כמו פקעת צפעונים והוא המטיר לתוכה את זרעו כמו המסמרים של החגורה שאותה רצה לחבר אל גופו הרבה לפני שאיזשהו מסגד נראה באופק. לא היה לו הרבה זמן ליהנות ולהתפנק וגם לא לה, למרות שמזמן לא נהנתה ככה מסקס, בטח לא עם עבד. הגיע הרגע הגואל שלו חיכה. עבדאללה לחץ ולחץ והמשיך ללחוץ על הכפתור, אבל שום דבר לא קרה. כשנזכר שניתק את החיבורים והחגורה כבר לא עובדת יותר, קילל את עצמו ואת כל היאהוד. ויותר מכול קילל את השרמוטה החתיכה הזאת שעליה רצה לעבוד בעיניים, ובסוף היא זאת שהצליחה לסדר אותו. ועכשיו, איך יספיק למשוך מתחת לראש שלה את החגורה ולהתחבר אליה מחדש, איך?

    היהודים, שכבר הבינו שהם לא הולכים להתפוצץ התחילו להתקרב למושב האחורי, אבל רגע לפני שהיאהוד יחסלו אותו ממכות בידיהם המיובלות, עבדאללה התלבש מהר-מהר כפי שעושה גבר שמכבד את עצמו אחרי שהוא מזריע אישה, ובלי להיפרד מסמירה הוא פרץ בריצה במסדרון, סינן לעבר האישה החסודה ובנה: “אום-אל-אטרש, אם החירש, יש לך מזל שאני רחמן, תרדו מהאוטובוס, תברחי.” הוא פתח את הדלת בכוח פלאי, קפץ מהאוטובוס והחל לרוץ במעלה הר ציון ולאורך החומות בואכה שער יפו, שם רצה להיעלם בלבירינת הרפש של סמטאות העיר העתיקה כדי שאיש לא ימצא אותו יותר, לא הג’יש, הצבא הישראלי, וגם לא מפעיליו שחיברו אותו אל האלקטרודות הלא נכונות.

    “אפילו העפרית, השד, לא רוצה אותו ואת רצית?” מילמלה סמירה לעצמה בפליאה. רווח לה שהסתלק. היא נשארה שרועה לבדה על הספסל. התכונה בקרב הנוסעים גברה והם באו להביט בה בתאווה כאילו הערבי הלך ועכשיו תורם. הם לא הניחו לה להתלבש ורצו לבחון מקרוב את הנופים הירושלמיים שלה, את פיתולי גופה וואדיותיה, כאילו חמוקיה הם חוטים של חגורת נפץ שצריך להפריד ביניהם בעדינות.

    “בחיי אלוהים שפעם ראשונה אני רואה ערבושית בלי בגדים,” אמר אחד, ושני קפץ כתיש וניסה לאנוס אותה.

    מאין יבוא עזרי, שאלה סמירה את עצמה והתבוננה בתחנונים לעברה של האישה עם השביס, אבל זו נמנעה מלהחזיר לה מבט וחיפשה את עזרו של אלוהים. האישה החסודה התפללה עכשיו ביתר שאת וכבר ניחמה שיצאה למסע הזה, שעלול להשחית את נפשו הרכה של בנה. היא נמנעה מלדבר על לבם של הנוסעים שיניחו לערבייה, כיוון שפחדה שעתה, משהותר הדם, אם הם יניחו לה, הם עלולים לפרוק את זעמם דווקא עליה.

    “עיב עליכום, תתביישו,” התפוצצה סמירה מכעס, “במקום שתגידו לי תודה שהצלתי לכם את החיים, אתם עוד רוצים לבוא עלי?”

    “תשתקי, שרמוטה, אחרת נאנוס אותך כולנו,” איים עליה אחד.

    סמירה נעלבה ונזכרה בספר שקראה בילדותה על יהודה איש קריות. אולי היא רק זונה בעיניהם, אבל לאחר שהצילה חיי אדם, היא הרגישה ראויה לישו לפחות כמו מריה מגדלנה. היהודים התקבצו עליה וסמירה משכה את החגורה שהיתה מונחת מתחת לראשה ככרית וקשרה אותה בזריזות לגופה כמו חגורת צניעות. מנסה להסתיר מפני הנוסעים את איבריה החשופים, ואולי גם להציל את עצמה מפני החרמנים הזוממים לאנוס אותה.

    כשהנוסעים עמדו להתנפל עליה כגוש אחד, היה נדמה לסמירה שהיא רואה את צלו של עבד חומק במסדרון האוטובוס. הפחד מיסמר אותה, והיא רצתה לחבק את הצלוב ולבקש את ישועתו אבל כל מה שנשאר לה לחבק היתה החגורה. “אם לא אותי ואת התינוקת שלי, תציל לפחות את הילד,” היא התחננה בפני הצלוב.

    מבעד לגופות המיוזעים מתשוקה של חבורת הגברים שהתנפלה עליה הציץ חלון הזדמנויות. היה נדמה לה שהיא רואה את האישה עם השביס מקימה בזריזות את בנה מן המושב. הם רצים במסדרון וחומקים החוצה מדלת האוטובוס שאותה השאיר עבדאללה פתוחה בשעה שנמלט. ואולי היה זה רק הצלוב בחסדיו שגרם לה לראות את מה שפיללה.

    לרגע, רק לרגע, רווח לה במעט, אבל אז קפצו עליה הגברים כחיות רעות ורמסו אותה כליל. סמירה ניסתה להגן על עצמה, אבל מרוב בהלה היא משכה בחוטים ולחצה על מה שלחצה.

    כעבור רגע נשמע קול פיצוץ אדיר, סמירה ראתה שביס מתעופף באוויר, ולאחר מכן היא והנוסעים הפכו לעיסה אחת של איברים שהתערבבו אלו באלו כמו באורגיה של דמים.

    סמירה כבר לא שמעה את הנהג, המרוח אף הוא כולו בדם, מכריז כמו לעצמו, בנשימותיו האחרונות: “הגענו לתחנה הסופית,” וגם לא ראתה שמחלון האוטובוס נשקף נופו הפסטורלי העתיק של חקל דמא, שדה הדמים, בגֵיא בן-הִנום, וגם לא הריחה את ריח החריכה של בשר הקורבנות שנישא שוב באוויר.

    אז למה בכל זאת היא מרגישה שהיא בדרך לגן עדן לפגוש את התינוקת המתוקה שלה שקוראת לה לשמים?

    דרום אמריקה, 31.7.2014, 29.4.2016

    ירון אביטוב

    ירון אביטוב הוא סופר, במאי סרטי תעודה, מבקר, עורך, ועיתונאי וזכה בין היתר בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005) ובפרס "שגריר הספרות העברית באמריקה הלטינית" לשנת 2012

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 6
    • 1
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הוואצאפ של המתים

    יואב סנטו
    הכל החל בטכס האזכרה של מתושלה שבסיומו נשאר על הקבר טלפון...

    מפת תחרה של שבת

    אסתי בר
    חֲלוֹם רוֹקֵם מַפַּת תַּחֲרָה בְּחַיַּיִךְ קוּרֵי עַכָּבִישׁ  נִטְוִים  עַל יוֹם הָאֶתְמוֹל...

    אווה

    מיכל יחזקאל
    גַּם פּוֹשְׂקוֹת הַשְׂפָתַיִם שֶׁל אָלֶנְבִּי הוֹלְכוֹת לִישׁוֹן...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית