(צרויה להב, ונציה היא לא מקום אמיתי, שירים, הוצאת עם עובד ת"א 2014)

 לכתה של המשוררת צרויה להב הייתה מכה לתרבות הישראלית. צרויה להב, ילידת קיבוץ איילת השחר הטביעה חותם בתרבותנו כזמרת, אך גם כמשוררת. ספר השירים המרכזי של היוצרת צרויה להב הוא "ונציה היא לא מקום אמִתי" (ראה אור בהוצאת עם עובד). הספר מרכז מבחר שירים שכתבה בין השנים 1980–2011, וכולל להיטים רבים שהולחנו ובוצעו על ידי מיטב האמנים בישראל, לצד מבוא מאת אריאל הירשפלד.

 הספר מאגד שירים אישיים לצד פזמונים מפורסמים שהפכו לנכסי צאן ברזל, כגון "דרך המשי", "ימי התום", "פרח", "רומיאו", "אף אחת", "על הגשר הישן" ו"נעמיד פני יתומים".

השירים בספר נותנים תמונה שלימה של כתיבתה הרגישה והמדויקת, ומציגים כיצד הטקסטים שלה נושאים בתוכם מוזיקליות ורגש עמוק. צרויה להב הייתה גם משוררת וגם זמרת, והיא ראויה למחוות זיכרון מיוחדת כיוצרת גדולה.

הארספואטיקה של צרויה להב?

הארס-פואטיקה (התפיסה האמנותית של המשורר לגבי כתיבתו ותפקיד השירה) של צרויה להב מבוססת על חיבור מוחלט לדיבור הישראלי החי, תוך שימור המבנה הפיוטי, הרגישות והדיוק הלשוני. להב מגדירה את עצמה כ"משוררת של שירים ששרים אותם" – תפיסה המבטלת את המחיצות המלאכותיות בין "שירה עילאית" לבין "פזמונאות פופולרית".

המאפיינים המרכזיים של הארס-פואטיקה שלה כוללים:

מחויבות לדיבור היומיומי: העברית שלה נובעת מן השפה המדוברת ברחוב ובבית, ללא מניירות או הצטעצעות. החוקר אריאל הירשפלד ציין כי היא "מחויבת לדיבור הישראלי כי בו מתרחשת נשימתה הנכונה של התרבות".

מוזיקליות לא ממושטרת: כמי שהחלה את דרכה כקולנוענית ומוזיקאית (וניגנה בכינור בין היתר עם ברוס ספרינגסטין), המקצב והצליל מובילים את הטקסט. המבנים והחרוזים שלה אינם כפופים לתבניות קבועות ונוקשות, אלא נשברים ומשתנים לפי הצרכים הרגשיים של השיר.

נשיות פגיעה אך חכמה: כתיבתה מביאה קול נשי אמין וישיר. היא אינה מנסה להסתתר מאחורי מטאפורות מרוחקות, אלא חושפת את הגוף והנפש, את הכאב ואת רגעי החסד, מתוך עמדה מפוכחת וישרה.

חשיפת האמת הפנימית והמפגש עם הקהל: היא רואה בשיר יצירה שאינה שלמה עד שהיא עוברת דרך קולו של מבצע אחר ופוגשת את המאזינים.

בספרה "ונציה היא לא מקום אמִתי" (בשמו ובתכניו), הארס-פואטיקה הזו מגיעה לזיקוקה: הכרזה על כך שהפנטזיה והאמנות הרחוקה אולי מפתות (כמו ונציה), אך השירה האמיתית נכתבת כאן, במציאות המקומית, מתוך רעב, געגוע, ואהבה פשוטה.

השיר "חמצן" הוא החמצן של יצירתה

השיר "חמצן" (שהולחן על ידי רמי קלינשטיין ובוצע על ידי ריטה) תופס מקום מרכזי וייחודי בשירתה של צרויה להב, שכן הוא מהווה את אחד הביטויים המזוקקים ביותר לארס-פואטיקה שלה ולתפיסת עולמה כאישה וכיוצרת.

חמצן / צרויה להב

יוֹם אֶחָד עוֹד אֶלְמַד לְאַחוֹת קְרָעִים

אוּלַי אֶהְיֶה תּוֹפֶרֶת

אֶתְפֹּר שְׂמִיכָה גְּדוֹלָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאִבְּדוּ הַכֹּל

בַּחֲלוֹמָם אֶתְפֹּר פָּנָס קָטָן לַדֶּרֶךְ

אֶתְפֹּר כְּנָפַיִם שֶׁל זַרְזִירִים לַגֵּנֵרָלִים

בַּצַּמֶּרֶת

אַחַר כָּךְ אַפְשִׁיט אוֹתְךָ בְּכָל מוּבָן

שֶׁתִּשָּׁאֵר גָּלוּי וּפָשׁוּט כְּאוֹר הַיּוֹם

וּמִבִּגְדֵי הָאַהֲבָה

אֶקַּח וְאֶתְפֹּר אֲוִיר שֶׁיִּהְיֶה לִי

חַמְצָן לִנְשֹׁם

וְיוֹם אֶחָד עוֹד אֶלְמַד לְלַקֵּט פֵּרוֹת

אוּלַי אֶהְיֶה סוֹפֶרֶת

אֶסְפֹּר מַטָּע שֶׁל מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹצְרִים מַבּוּל

אֶסְפֹּר תְּשׁוּבוֹת טָסוֹת בָּרוּחַ הַדּוֹהֶרֶת

וְאֶת כּוֹכְבֵי הַמִּשְׁאָלוֹת הַדּוֹלְקִים

בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב

אַחַר כָּךְ אֶסְפֹּר אוֹתְךָ בְּכָל מוּבָן

כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ וְאֵין יִסָּפֵר לְאוֹר הַיּוֹם

וְאֶת סְפִירַת הָאַהֲבָה

אֶזְכֹּר בְּיָמִים שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי

חַמְצָן לִנְשֹׁם

מקומו וחשיבותו של השיר בשירתה מתבטאים במספר מישורים מרכזיים:

1. השירה כפעולת תיקון וריפוי (זה הייחוד של הארס-פואטיקה שלה)

השיר מציג את מעשה הכתיבה והיצירה ככלי לריפוי אישי וחברתי. צרויה להב פותחת כל בית בשאיפה עתידית מקצועית, המייצגת את תפקיד המשורר:

המשוררת כתופרת: "אולי אהיה תופרת, אתפור שמיכה גדולה לאנשים שאיבדו הכל בחלומם". היצירה נועדה לאחות קרעים, לספק הגנה לחלשים ולתת מענה לנפגעי המציאות.

המשוררת מופיעה כסופרת ומלקטת: "אולי אהיה סופרת, אספור מטע של מעשים טובים שעוצרים מבול". הכתיבה היא פעולה של איסוף הטוב, החסד והנחמה מול איומי החורבן והמציאות הקשה.

2. השיר הוא אומץ חברתי ומחאה רכה

השיר מדגים את יכולתה הייחודית של להב לשלב מחאה פוליטית וחברתית נוקבת בתוך טקסטים עדינים ופיוטיים. בשורות כמו "אתפור כנפיים של זרזירים לגנרלים בצמרת", היא מותחת ביקורת מעודנת אך ברורה על הממסד הצבאי והכוחני, ומציעה להחליף את המלחמתיות במעוף ובחופש. הראייה הנשית יש בה העדפה טבעית של הרוח על הכוח. גם אם זה נאיבי, זה מעורר קסם.

3. האהבה כמקור החיים הבלעדי ("חמצן")

השיר נע בין המרחב הציבורי והכללי לבין המרחב האינטימי והזוגי, שהוא לב היצירה של להב.

התזה המרכזית של השיר – ושל שירתה בכלל – היא שהאמנות, הכתיבה ואפילו התיקון החברתי אינם מספיקים לבדם. החמצן האמיתי, המאפשר נשימה והישרדות בעולם פצוע, מגיע מהתמסרות מוחלטת לאהבה ולמגע האנושי: "ומבגדי האהבה אקח ואתפור אוויר שיהיה לי חמצן לנשום".

4. הדיבור הנשי החשוף

השיר מייצג נאמנה את מה שמבקרי ספרות הגדירו כ"נשיות חכמה ופגיעה". המילים "אחר כך אפשיט אותך בכל מובן שתישאר גלוי ופשוט כאור היום", מדגישות את השאיפה של להב להסיר מסיכות, לוותר על מַניירות ולגעת באמת הרגשית החשופה והפשוטה ביותר – הן ביחסים והן בשפה.

הרגישות שלה לסבל אנושי מתבטאת בעצמה בשיר "פרח", שנכתב בעקבות הטבח בראס בורקה.

ההשוואה בין השירים "חמצן" ו"פרח"  חושפת שני צדדים מרתקים של אותה משוררת: שניהם שירי מחאה חברתיים ופוליטיים מובהקים, אך בעוד "פרח" הוא קינה פסיבית וכואבת על אסון שכבר קרה, "חמצן" הוא מניפסט אקטיבי המציע תיקון, תקווה ונחמה.

הטריגר לכתיבה נכתב כקינה בעקבות הפיגוע בראס בורקה (1985), לזכר הילדה צליל שלח.    שיר הגותי-אישי שאינו קשור לאירוע ספציפי, אלא למצב האנושי והישראלי הכללי. הציבור נחשף אז לדמותה של הילדה צליל שלח, שהייתה מוכרת מן המסך, בתכניות של הטלוויזיה החינוכית.

עמדת המשוררת- היא מתאבלת ומשלימה: המשוררת עומדת מן הצד, מתארת את המוות ומערסלת את הילדה המתה בשיר ערש.     היא אקטיבית ויוצרת: המשוררת פועלת, גוזרת, תופרת, סופרת ומציעה פתרונות ממשיים למציאות.

היא מביעה ריכוך ומחאה רכה: פנטזיה חלופית לכוחניות הצבאית ("אתפור כנפיים של זרזירים לגנרלים בצמרת").

בשיר "פרח", הנחמה היא רק במנוחת עולמים ("נומי פרח", "איך צומח שקט מתוך המהומה").   בשיר "חמצן", יש כמיהה לאהבה ולמגע אנושי: הנחמה נמצאת בחיים עצמם, בבגדי האהבה המשמשים כחמצן לנשימה.

בשירים 'חמצן' ו'פרח' בולט הסבל של החפים מפשע: בשני השירים עומד במרכז האדם הקטן והפגיע מול כוחות גדולים ממנו = הילדה ב"פרח", והאנשים "שאיבדו הכל בחלומם" ב"חמצן".

השימוש במטאפורות מעולם היצירה והטבע: להב משתמשת ביסודות פשוטים וראשוניים כמו פרח, אדמה, רוח, חמצן, חוט ומחט כדי לתאר רגשות מורכבים.

השפה  שלה חשופה: שני השירים נמנעים מפאתוס מוגזם ומדברים בגובה העיניים, תכונה המאפשרת להם לגעת בלב הההסכמה הישראלית ולהפוך להמנוני זיכרון ונחמה.

היא כותבת בשיר "פרח" בכאב רב: "את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה/ איך צומח שקט מתוך המהומה" : השיר מתאר את האובדן של חיוך הילדה הקטנה, ואת השקט שמגיע לאחר מותה.

הרקע לשיר "פרח": אוקטובר 1985, הפיגוע בראס בורקה בחצי האי סיני. חייל מצרי פתח באש לעבר קבוצת מטיילים ישראלים. באירוע נרצחו שבעה ישראלים, ביניהם הילדה צליל שלח בת ה-10, אמה אילנה, ואביה השופט חמן שלח. בשל עיכוב מצרי במתן טיפול רפואי, הפצועים דיממו למוות במשך שעות.

צרויה להב כתבה את השיר כקינה שבורה על הילדה צליל. השיר הפך למחאה חריפה נגד מלחמות ("במלחמות לצדק גם ילדים מתים") ונגד הקלות שבה אצבעות לוחצות על ההדק בידי אנשים שאיבדו צלם אנוש.

היא כותבת: "שם, בעפר ותכלת/ חלקת שלום ישנה/ נומי פרח, נומי נומי ילדה קטנה./ את החיים לקחו לך/ הו, מלחמות קדושות/ מלאכים בכו לך בעיניים יבשות".

שירתה של צרויה להב מעוגנת עמוק בטראומות ובשברים של המציאות הישראלית, כאשר שירי המחאה והאובדן שלה נולדו כמעט תמיד מתוך אירועים קונקרטיים או מתוך תחושת מחנק אישית מול הממסד והמלחמות.

להלן השירים הבולטים בקטגוריה זו, הרקע האישי והלאומי שעומד מאחוריהם, והאופן שבו אובדן פרטי פוגש כאב קולקטיבי:

האובדן האישי של צרויה להב

אי אפשר לנתק את שירי האובדן הלאומיים של להב מהאובדן הפרטי שחוו משפחתה והסביבה הקרובה שלה:

האובדן שלה: מות בתה התינוקת: זו הייתה בתם הבכורה של צרויה ובעלה לואי להב, והיא נהרגה בתאונת דרכים קטלנית בארצות הברית כשהייתה בת מספר חודשים בלבד. הטרגדיה הפרטית הזו הטעינה את כתיבתה ברגישות ובחרדה עמוקה לחיי אדם וילדים בפרט, חרדה שמורגשת היטב בשיר "פרח" ובשירים נוספים.

נבחר לניתוח מעמיק את השיר "פרח" (בביצוע גידי גוב, לחן: יהודה פוליקר). השיר הזה הוא דוגמה מופתית לדרך שבה צרויה להב בונה קינה ואובדן, ומציג ארכיטקטורה טקסטואלית מדויקת שמצליחה לתרגם טרגדיה לאומית לחוויה אינטימית ונוגעת ללב.

מבנה השיר "פרח"

השיר בנוי משלושה בתים ארוכים ופזמון חוזר אחד (המופיע פעמיים). המבנה הכללי נע בציר כרונולוגי ורגשי: מהרגע שבו המוות מתרחש, דרך הניסיון לגונן על המתה, ועד להטחת האשמה החברתית והשלָָמָה המרה עם המציאות.

להב אינה כובלת את עצמה למבנה חריזה קלאסי ונוקשה (כמו א-ב-א-ב). החריזה אצלה אסוציאטיבית ונשענת על צלילים דומים בסופי השורות (למשל: חמה / אדמה / מהומה). הבחירה הזו משרתת את הארס-פואטיקה שלה – השיר מדבר בשפה אנושית, חנוקה מדמעות, שבה המשקל הרגשי קודם לחוקי השירה הנוקשים.

הקיטוע של השורות בשיר "פרח, מייצר מבנה של שיר ערש). הקצב האטי והמערסל מנוגד לחלוטין לתוכן המזעזע: המשוררת שרה שיר ערש לילדה שכבר אינה בין החיים, מה שמחדד את תחושת הפלצות והחורבן.

בשיר "פרח" ישנו מעבר מטאפורי מן העולם האנושי האלים אל עולם הטבע השקט והמגונן. הילדה שנרצחה כבר לא שייכת לעולם האנשים החיים, אלא הופכת לחלק מהטבע:

היא נטמנת בתוך "עפר ותכלת".

היא מכונה "פרח", חומר גלם של הטבע שנקטף בטרם עת.

האדמה, שבדרך כלל מייצגת את האובדן והקבר, מקבלת כאן תפקיד של אם מנחמת: "אמא אדמה". האדמה מציעה לה את ה"שלום" וה"שקט" שהחיים בישראל לא יכלו לספק לה.

3. הסרת אנושיות מהרוצחים

בבית האחרון, היא אינה מעניקה לרוצח דמות אנושית:

"מי שלחץ על הדק,

דם את בגדו הכתים.

במלחמות לצדק גם ילדים מתים."

הבחירה להשתמש בביטוי "מי שלחץ על הדק" (ולא "החייל", "האויב" או "האיש") מדגישה שהרוצח איבד את פניו ואת אנושיותו והפך למכונת הרג חסרת הבחנה. הדם שמכתים את בגדו הוא עדות נצחית לאשמה שאי אפשר לכבס.

השיר "פרח" כנכס צאן ברזל

צרויה להב הצליחה ב"פרח" לייצר מבנה שרוקד על הגבול העדין שבין האישי ללאומי. בזכות השימוש במבנה של שיר ערש פשוט, המילים חודרות את חומות המגן שלנו, ומכריחות אותנו להתמודד עם הזעזוע של אובדן חיי אדם – ללא קשר לויכוחים פוליטיים, אלא מתוך חמלה אנושית טהורה.

הצד המפויס של "ימי התום"

השיר "ימי התום" הוא דוגמה מושלמת לצד המפויס, החומל והאוהב בשירתה של צרויה להב. בעוד שבשירי המחאה שלה המציאות נתפסת כדורסנית ומאיימת, ב"ימי התום" להב יוצרת מרחב מוגן של חסד, שבו האהבה והחמלה האנושית מנצחות את תלאות הזמן והשחיקה.

הצד המפויס והאוהב בשיר מתבטא במספר רבדים מרכזיים:

1. הפיוס עם פגעי הזמן וההתבגרות

השיר אינו מתעלם מהעובדה שהחיים שוחקים, ושה"תום" הראשוני נוטה ללכת לאיבוד. אולם, במקום לזעוק או למחות על כך, הדוברת מביטה בתהליך השחיקה במבט מפויס ואוהב:

"אתה רואה את פנינו המשתנות

במשך הזמן, במשך השנים…

ואיך אנחנו נשארים קרובים."

להב מציעה כאן קבלה עמוקה של השינוי. פני האוהבים משתנים, הקמטים והזמן נותנים את אותותיהם, אך האהבה אינה נעלמת- היא משתכללת והופכת לקרבה יציבה ועמוקה יותר.

2. החמלה כלפי הילד הפנימי שבאדם

אחד הרגעים המפויסים ביותר בשיר הוא ההכרה בכך שגם האדם המבוגר, העייף או הטועה, נושא בתוכו פגיעות של ילד:

"תראה אותך, ילד גדול

שבוכה לפעמים כשאיש לא רואה.

תראה אותי, כמה רחוק הלכתי

בשביל לחזור אל הדבר הזה."

הכינוי "ילד גדול" מלא ברוך ואהבה אימהית-זוגית. המשוררת מביטה בבן זוגה ומזהה את הכאב המסתתר שלו ("בוכה לפעמים כשאיש לא רואה"). אין כאן שפיטה או ציפייה לגבריות קשוחה, אלא מתן רשות להיות פגיע וחלש.

3. האהבה כתיקון ושיבה הביתה

הנחמה הגדולה בשיר היא היכולת לחזור אל המקור, אל "ימי התום", דווקא באמצעות המגע והנוכחות של האדם האהוב. השורה "כמה רחוק הלכתי בשביל לחזור אל הדבר הזה" מדגישה שהעולם בחוץ אולי מנוכר ומאלץ אותנו להתרחק מעצמנו, אך המרחב הזוגי הוא מקום של שיבה הביתה – אל האמת הפשוטה והנקייה.

4. הדיבור המרגיע והמערסל

הדוברת מבקשת דבר פשוט מאוד: נוכחות. עצם הישיבה יחד, ההתבוננות ההדדית וההתנתקות מרעשי הרקע של המציאות, הם שמייצרים את הפיוס והרוגע.

מוטיב הזמן בשירי צרויה להב

מוטיב הזמן הוא אחד הצירים המרכזיים והמרתקים ביותר בשירתה של צרויה להב. הוא אינו מופיע רק כנתון כרונולוגי או כיחידות מידה (שעות, שנים), אלא ככוח חי, מעצב ומניע – לעיתים כאויב דורסני ומחריב, ולעיתים כמורה דרך וכמקור לחסד, חמלה ופיוס.

כאשר מתבוננים על מכלול היצירות שניתחנו, ניתן לראות כיצד היחס של להב אל הזמן עובר אבולוציה רגשית מרתקת:

1. הזמן הקפוא והשבור: המוות בטרם עת (שירי אובדן ומחאה)

בשירי האובדן שלה, הזמן מופיע כחוויה טראומטית של עצירה פתאומית ושבירה של חוקי הטבע:

בספר "ונציה היא לא מקום אמִתי": הכותרת עצמה רומזת על מקום מחוץ לזמן – פנטזיה קפואה שאינה יכולה להתקיים במציאות הישראלית המשתנה והחלופית.

בשיר "פרח": הזמן נגדע באכזריות. הילדה "נרדמת" ומשתלבת בטבע, והזמן האנושי שלה הופך לנצח קפוא בקבר ("שם, בעפר ותכלת… נומי, קטנה, נרדמת"). המוות הוא הפסקת הזמן, והשקט שצומח ממנו הוא שקט מבהיל של חלל ריק.

2. הזמן כרודף ואיום: הבריחה מההיסטוריה (שירי מחאה)

במרחב הישראלי, להב תופסת את הזמן כרצף אינסופי של מלחמות, דרישות והקרבה. כאן, תגובת המשוררת היא ניסיון לעצור או לעקוף את הזמן:

3. הזמן כחומר שוחק אך מקרב: ההתבגרות (שירי פיוס)

ככל שהשירה של להב פונה אל המרחב הזוגי והאינטימי, הזמן מפסיק להיות איום והופך לתהליך של הבשלה ופיוס:

בשיר "ימי התום": הזמן הוא כוח שמשנה את הפיזיות ("אתה רואה את פנינו המשתנות במשך הזמן, במשך השנים"). התמימות (התום) של העבר אולי אובדת, אך חלקה מוחלף בקרבה עמוקה, יציבה ומודעת יותר. הזמן פוצע, אך האהבה משמשת לו כחבישה.

בשיר "חמצן": הכתיבה והאהבה הן הפעולות שמאפשרות "לנשום" בתוך הזמן. הבחירה הגופנית והחשופה ("להפשיט אותך בכל מובן") היא הדרך לחיות את ההווה במלואו, מבלי לתת לחרדות העתיד או למשקעי העבר לחנוק את הנשימה.

סיכום: השיר כמחט המאחה את קרעי הזמן

צרויה להב משתמשת בשירה שלה (כפי שתיארה ב"חמצן") כמי שמחזיקה חוט ומחט. תפקידה של המשוררת, בעיניה, הוא לתפור ולחבר את חלקי הזמן הפרומים: לאחות את קרעי העבר הכואב, להעניק חמצן ונשימה בהווה השוחק, ולייצר שמיכה גדולה של נחמה שתגן עלינו אל מול העתיד.