בת עשרים הייתי כשהגעתי לקנדה. נסעתי בעקבות אהובי שנולד בוויניפג.

הגעתי באוגוסט כך שלא ידעתי מה מחכה לי בחורף, ולא רק שלא ידעתי לא יכולתי אפילו לדמיין, כי אם הייתי קולטת, מיד הייתי עולה על טיסה חזרה ארצה.

כשהחורף הגיע, כבר התרגלתי למקום והכי חשוב אהבתי את בעלי ורציתי להיות איתו על אף הקור הנורא שעטף אותנו.

מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, ולא חשוב אם זה בצל או בשמש, כי כשהשמש מופיעה מבעד לעננים אז יותר קר. את זה הבנתי מאוחר מדי, כשיום אחד השמש זרחה כל כך יפה, הסתכלתי עליה באהבה ולא חיברתי את המכונית לחשמל בכדי לחמם את המנוע, כי לתומי חשבתי שחם בחוץ. ורק כשניסיתי לפתוח את הדלת והמנעול היה קפוא ולא הצלחתי אפילו להיכנס למכונית, הבנתי שמשהו לא בסדר. הזמנתי למכוניתי גרר, בעצם משאית גרר, בעלת ניסיון עם עולים חדשים או תיירים שברוב טיפשותם הגיעו לעיר הקפואה הזו. נגררתי עם המכונית, אבל הייתי צריכה להכניס את המסכנונת הקפואה למקום חם שתפשיר. להגיע לדירה שלנו כמובן שאי אפשר היה, אז לאיפה? מצאנו חניון לעשרים וארבע שעות ונפרדנו ממנה בנשיקה קפואה. בנובמבר היתה סופת שלגים כל כך קשה שאפילו זקני וויניפג לא זכרו. את המכונית לא מצאנו. כל המכוניות נראו אותו הדבר – גבעות של שלג. להתחיל ולהוריד את השלג מכל המכוניות זו היתה משימה לא קלה, ולחכות לאביב שהשלג יפשיר, כמובן שלא בא בחשבון.

אז התחלנו לחפש עד שמצאנו. ושוב המכונית היתה קפואה ושוב היינו צריכים למצוא חניון להפשרה עבורה.

אמי הגיעה בדיוק לאחר הסופה שהתרחשה בדיוק בזמן הטיסה שלה אלינו, ולא היתה לי שום דרך להודיע לה שכדאי שתגיד לטייס לפנות לאחור, וכך היא נחתה בסוף הסופה, שלג כבר לא ירד, אך הקור הוסיף והתגבר, ובתוספת הרוח הטמפרטורה ירדה עד למינוס חמישים מעלות צלזיוס. זה קור בלתי נתפס.

אמי, שרגילה היתה שבביתה החלונות תמיד פתוחים, לא יכלה לנשום אויר דחוס שלא התאוורר כבר מספר חודשים. את החלונות סגרנו בספטמבר ופתחנו שוב בסביבות מאי או יוני. היא ביקשה שנאוורר קצת את הדירה. כל ההסברים לא עזרו, והיא טענה שאפילו בפולין הם היו פותחים קצת את החלון. אני, שעד אז לא ביקרתי בפולין, ניסיתי להסביר לה שזה וויניפג ולא פולין, ואין בכלל מה להשוות, כל ההסברים לא עזרו ולכן ניגשתי לפתוח את החלון שהיה מורכב משני חלונות עבור הבידוד. את הראשון הצלחתי לפתוח, אבל את השני אי אפשר היה כיוון שהמסילה היתה מלאה בקרח.

הדרך היחידה היתה להפשיר את הקרח עם מייבש שיער.

התחלתי במלאכה. התחלתי בצד ימין, וכשעברתי לצד שמאל, צד ימין כבר קפא, וכך זה חזר על עצמו. ניסיתי לראות מי יהיה יותר מהיר, אני או הקרח שהומס וקפא שוב. לבסוף ניצחתי ובהרגשת ניצחון פתחתי את החלון. אמי ששמחה כל כך, לא הבינה מדוע אני קופצת מימין לשמאל ומשמאל לימין וחוזר חלילה עם מייבש השיער בידי. אולי חשבה שהמצאתי ריקוד חדש. היא ניגשה לחלון, לקחה אוויר מלוא ריאותיה, וכאשר האוויר הקפוא נתקע לה בגרון ברחה לחדר השינה והתחננה שאסגור את החלון כי באמת קור כזה עוד לא חוותה, או שאולי לא זכרה אחרי עשרים וחמש שנה בארץ החמה שלנו.

אבל עמדה לפני משימה לא קלה, המים במסילה כבר קפאו, ולסגור את החלון אי אפשר היה ובטח לעמוד מול חלון פתוח בקור כזה אפילו משוגע וויניפגאי יודע שאי אפשר. לכן לבשתי את מעיל החורף שלי, על הראש חבשתי כובע צמר ואת הפנים כיסיתי בצעיף, כך שרק עיניי היו גלויות, טוב שלפחות הרכבתי משקפיים שהגנו עלי קצת. ושוב הפשרתי את הקרח במסילה עד שהצלחתי לסגור חלון אחד, ואז השני וכך הם נשארו סגורים עד יוני אותה שנה.

למחרת אמי רצתה לצאת קצת החוצה, ושוב ההסברים לא עזרו והיא יצאה לטיול, וכשהגב קפא לה, היא החליטה שוויניפג הספיקה לה, והיא רוצה לחזור הביתה, לחורף החם של ישראל.

האמת שגם אני רציתי לחזור אבל בעלי למד וחיכיתי שיסיים את לימודיו.

עברנו עוד חוויות רבות אבל סך הכל התרגלנו או יותר נכון התרגלתי, לאט לאט. אלמלא שמעתי את אבי אומר מבלי לדעת שאני שומעת, לאורחים שבאו לבקר אותנו באחד הביקורים, כמה הם מתגעגעים אלינו וכמה קשה להם שאנחנו גרים כל כך רחוק, יכול להיות שלא הייתי כותבת את הסיפור הזה בתור חוויה, אלא עד היום היינו תקועים שם בקור המקפיא של וויניפג.

גם אחרי שנים שנותנות פרספקטיבה, קשה להפשיר את ההתחלה הזאת. גם מייבש שיער לא עוזר בקיפאון הזה…כנראה קפא הזמן.