טנא ביכורים – פרוזה
בשנה הקודמת הייתה עדנה לספרי הביכורים, הן בכמות והן באיכות, הן בשירה והן בפרוזה. הנה חמישה ספרי ביכורים מעולים בתחום הסיפורת שקראתי בשנת 2024 שראו אור בחמש הוצאות שונות גדולות כקטנות.
בגלל היומרוֹת, פִּיקְדון עיניךָ, אפרת נוה
אין ספק כי "פיקדון עיניך" הוא ספר הביכורים היומרני ביותר שקראתי לאחרונה, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת ההפתעה של כותבת שזה מקרוב באה, אשר גחה לה ממקום אֵינְיודע והניחה לפִתחנו רומן בָּשֵׁל.
עירא רקובר הוא איש צעיר אשר לו סוד אפֵל בעברו. הוא מזדמן, הרומן משחק עם העובדה בין שהדבר מקרי, בין שהדבר אינו מקרי, אל לב הדברים, אִן מֶדִיאָס רֶס בלטינית, לאירוע טראומתי בעיר העתיקה בבאר שבע שבו איש מבוגר נורה ונפצע קשה. השניים: סוד העבר של עירא ואותו אירוע יֶרי, גורמים לפרוטגוניסט להיסחף במערבולת התרחשויות, המוציאות אותו למסע הגדול של הרומן.
הוא פוגש בדרכו טיפוסים מטיפוסים שונים: אדם מבוגר ציני ואפֵל, צעירה מיוסרת ועוד דמויות מנוגדות. אלה משפיעות על חייו. המשותף לכל הדמויות הללו הוא החריגה ממסלול החיים. רקובר מבקש לפתור את סוד ההוויה התזזיתית שלו, אך אין אין לו שום יכולת לשלוט עליה. בעקבות זאת הוא בא לידי חשבון נפש נוקב עם עצמו באמפליטודה שבין פחד לאהבה.
פשיטא לומר שיש כאן מסע אודיסאי מודרניסטי של היחיד, פשיטא לומר כי נוה עובדת יפה עם קולות המשתלבים בזרם התודעה של הגיבורים, אבל לדעתי עוצמתו של הספר נאוצה דווקא בשילוב במושג אחר מן ההיסטוריה של התפתחות הסיפורת, הרומן הפּיקָרֶסקי, ומן הראוי להוסיף כאן כי נוה מעולה בתיאורי אקט מיני ארוטיים ביותר, הכתובים בלשון ציורית ולא מלאכותית כלל.
רומן פיקרסקי הוא מבנה ראשוני של רומן. גיבור הרומן, במקרה זה עירא רקובר, הוא דוגמה מודרניסטית של הנווד, הנודד ההרפתקן, הנסחף ממקום למקום, ומסביבה חברתית האחת לאחרת, בקצב עלילה מסחרר ורב תהפוכות. רומן שכזה אינו בנוי באופן קוזואלי, כלומר דבר נובע מתוך דבר, פרק מתוך פרק, ברצף העלילתי; אלא דבר מיתוֹסֵף לדבר, זה ועוד זה ועוד זה. הפרקים עומדים זה לצד זה בשם הרפתקת הגיבור.
נוה משלבת יפה בין רומן פיקרסקי קדום שכזה וזרם התודעה המוכר לנו מן המודרניזם העילי של רומן קולות בנוסח יצחר בן-נר. אלא שרומן פיקרסקי הוא בדרך כלל טרגי-קומי, יש בו מֵמד של הומור או אפילו סאטירה עוקצנית וכאן אין. לדעתי הדבר נובע מהסביבה של הרומן. מדובר ברומן שנוגע באלימות הישראלית הקרתנית המאפיינת את המדינה הזאת בכלל, ואת החלק הזה של הארץ, דרומה, בין באר שבע לאילת בפרט. ארץ קשה ולא פשוטה. יש יריות וניסיון רצח, יש פגיעות מיניות, ועוד. כל המוכּר לנו לעייפה מן החדשות ומתרענן כאן במקרה הפרטיקולארי.
בשל השילוב בין הפיקרֶסְקה לזרם התודעה כווידוי, הייתי קובע כי דגם האב של הרומן הזה הוא ספרו האחרון והבלתי גמור של תומאס מאן "וידויָיו של מאחֵז-עיניים פליקס קרוּל", שעושה שימוש בדיוק בין שני האלמנטים הללו, הקדום סיפורתית והמודרניסטי המאוחר, והגיבור הנרקיסי שלו מזכיר במעט את עקיבא רקובר של נוה.
מיכאל הפצוע הירוי מתחילת הרומן שגם לו כמו לכל הגיבורים היסטוריה בעייתית, סוטָה ונפתלת, מותיר לגיבור במבטו, מה שמשורר השואה והדו-שורש היהודי-ישראלי איתמר יעוז-קסט היה מכנה "ירושת עיניים", וברומן הזה ייקרה "פיקְדון עיניך", משהו החודר בגיבור ומגלגל את העלילה ומתקשר יפה לשיריו של אברהם סוצקבר וכמו בכל רומן ישראלי, איך לא, גם לשואה. ככלל, העיניים המותירות חותם בלב הזולת עולות וחוזרות על פני הדפים אצל הדמויות השונות ובַמצבים השונים.
עורך הספר, העורך המיתולוגי פרופ' יגאל שוורץ, כתב זאת באופן מדויק ביותר: "הסופרת רקחה ברומן הביכורים שלה, סיפור מותח, אפֵל וסקסי. הסיפור מתרחש בין באר שבע לאילת וספוג ריחות של מדבָּר, אבק, שולי דרכים, ומפגשים בין־אישיים, שיש להם פן טוטאלי. חייהן של הדמויות בפּיקְדוֹן עיניךָ משתרגים ונפתלים אלה באלה, ותוך כך נפתחים להן אשנבים חדשים לנפשן. הגורל, גיבורו האמיתי של הספר, חוזר ומשטה בכל מי שמנסה לשלוט בו. כוחן המפתה של המילים יוביל את הקורא לשאול מהי בחירה מוסרית והאם יש כזו בחיים שצמחו מתוך פורענות גדולה". מדויק ביותר.
לכן יש לשמוח כי נוה זכתה על הספר הזה בפרס לספר ביכורים על שם הסופר האהוב גדעון תלפז מי שכתב ספרים יפים כמו "שכונת חאפ", "אלי ואליזבת", "אבשלום והנזיר" וכמובן הסיפור הסינגולארי שגם הפך לסרט "מי ורדים מִפּוֹרְט סעיד". מן הראוי להנציחו בפרס בכלל ובפרס לספר ביכורים בפרט, ורק נקווה שפרס זה לא יחדל להתקיים מן העולם כמו הפרס על שם אשר ברש בשעתו לספר ביכורים של הוצאת מסדה, שיצחק אורפז, עוד סופר אהוב שמן הראוי להנציח, זכה בו על ספרו הראשון ב-1962, "עור בעד עור".
נוה היקרה, מה שנקרא אצלנו ב"סלונט": נעים להכיר, ומעתה אעקוב אַחַר כתיבתך ואראה מה יביא לפִתחנו פִּיקְדון ספרֵךְ הבא.
פִּיקְדון עיניךָ, אפרת נוה, עורך: יגאל שוורץ, כנרת זמורה דביר, 288 עמודים, 98 שקלים, המחיר על הספר לפני הנחות.
בגלל הפְּרֵדוֹת, מי שסוכּתו נופלת, צבי בן מאיר
אם ליבכם פתוח כאוהבי ספרות לסופרים חדשים, הרי שמן הראוי שתקראו את רומן הביכורים של צבי בן מאיר "מי שסוכּתו נופלת". לכאורה מדובר בנרטיב מוכר לעייפה של החריג כביכול, במקרה הזה הומוסקסואל, בחברה הדתית השמרנית. הרי נושא זה כבר העסיק את הספרות העברית מימי הנובלה הנפלאה הבראשיתית והחלוצית של יהושע בר-יוסף "אהבת נפש" ומה חידוש יש כאן? אלא שפֹּה מפתיע הרומן הזה בכנות הכתיבה, בטון שלו ובסגנון שלו. בן מאיר יודע לכתוב פרידה באופן מורכב ונדיר.
גיבור הרומן בעל השם הרך של הבן הצעיר בנימין, המוכנה בשם החיבה בּיני לאורך הרומן, בסך הכול רוצה להיות בסדר עם החברה שממנה הוא בא, החברה הדתית הלאומית השמרנית. הוא רוצה אהבה פשוטה וחיים בורגניים סדורים: אישה, משפחה, ילדים, נרות שבת, חגים; אלא שהנטייה שלו, או כפי שמכנה זאת יפה בן מאיר ברומן הנטיות ההפוכות שלו, הס מלהזכיר את הדבר בשמו, היא בעוכריו בקשר עם נשים. הוא מסוגל ליצור איתן מרחב אינטימי ידידותי ואף לכבוש את ליבן, אבל הוא אינו מסוגל לאהוב אותן באמת ולחשוק בהן.
הרומן מעביר את התחושה הזאת היטב בדק מן הדק בתיאור המצבים והדמויות, בכנות וידויית נדירה. כל דמות משנֶה ברומן עגולה ובנויה היטב והרטוריקה מאוד משכנעת וכובשת. פרק הפתיחה של הרומן הקאמרי הזה שכביכול מתחיל מן הסוף ומתאר את אקט הגירושין של בּיני מאשתו אסתר הוא טור דה פורס של פרוזה חזקה של מי שסוכּתם אכן נופלת.
הרומן הזכיר לי את נובלת הביכורים "נסיעה" של יאיר אסולין, בעדינות הכתיבה ובדיוק. גם שם מדובר בחריג בחברה הדתית הלאומית, אך לא הומוסקסואל, אלא בחור המבקש להשתחרר מן הצבא על סעיף נפשי. בן מאיר פרסם עד כה סיפורים קצרים בבמות שונות ומכובדות ואף זכה עליהם בציון לשבח. על פי הרומן המרשים הזה מסקרן לאן יתפתח כסופר לעתיד לבוא. יש למה לחכּות.
מי שסוכּתו נופלת, צבי בן מאיר, עורך: יואב רוזן, ספרית פועלים, 233 עמודים, 98 שקלים, המחיר על הספר לפני הנחות.
בגלל האחרוֹת, הנערות, מרב ליבנה
מרב ליבנה הצליחה להפתיע אותי לטובה בספר הביכורים שלה "הנערות". זהו רומן חניכה עשיר בפרטים ריאליסטיים ובניואנסים בעל יכולת תיאור מרשימה ביותר. חששתי בגלל היקף הספר ומתוך מחשבה שסופרת שזה מקרוב באה אולי מוטב לה לכתוב משהו פחות יומרני מרומן ריאליסטי מקיף שכזה. והנה, התברר כי ליבנה עומדת גם עומדת במשימה שהציבה לעצמה ככותבת.
יש כאן בהחלט יכולת של קצב תחבירי סוחף, לשון מדויקת ותיאורים פלסטיים כובשים. הספר מתמקד בחיים של נשים צעירות, נערות, בשומרון, נערות גבעות; בשאלת שוויון בין המינים, גברים צעירים מול נשים צעירות, ובעיקר ביומיום, וכאן החידוש הגדול. מהאזורים הפוליטיים שמהם אני בא, הרחוקים כרחוק שמיים מארץ מהאזורים החברתיים-פוליטיים מהם באות הנערות הללו, קל ליפול אֶל הסטריאוטיפּ של המתנחלות או המתנחבּלות, הן מצד הכותבת והן מצד הקורא, תלוי את מי שואלים ועם מי מדברים, אבל הספר הזה בשום פנים ואופן לא נופל אל פח היקוש הזה כי הוא מתאר את החיים ביומיום, כמו בכל מקום, כדבר מורכב, כואב פעמים רבות, ורב גוני.
מדובר בשלוש נערות מתבגרות: אחינועם, יעל ותפארת וכל אחת מן השלוש מאופיינת לעילא ושונה הן בצורתה החיצונית והן בעולמה הפנימי וגם המשפחות שמהן הן באות שונות בתכלית ומורכבות. זה לא שאין צד פוליטי אידיאולוגי ברומן. אחרי הכול כפי שלימד אותי מורי ורבי, המשורר מקסים גילן, הכול פוליטי, אבל הצד האידיאולוגי ימני הוא צִדי בספר. הוא לא העיקר.
זה כאמור סיפור חניכה והתבגרות באזור כפרי פראי המדהד מדי פעם עוינות סביבתית של שלוש בנות, נערות. שם הספר לא יכול שלא להדהד בכל קורא את מקרה "הנערים" הנורא, שלושת הנערים: יעקב נפתלי פרנקל, גיל-עד מיכאל שער ואיל יפרח, שנרצחו באכזריות בידי חמאס בגוש עציון, ובעקבות זאת כמובן חטיפתו ורציחתו של מוחמד אבו ח'דיר בידי טרוריסטים יהודים כמעשה נקם. רצח אבו ח'דיר גם מתהדהד היטב ספרותית בנרטיב המרכזי של הספר. אבל שם הספר הוא גם תשליל נשי ליצירת אמנות אחרת "הנערים" – מיני סדרת טלוויזיה של חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, העוסקת בנושא.
"הנערות" מנסה להדהד הוויה אחרת ומורכבת עם הסביבה ולא הוויה של שנאה דיכוטומית. מדובר בשלוש נערות הכרוכות זו בזו, מעין שלוש מוסקטריות עדכּניות שיצאו להרפתקה בעקבות אבן שנזרקה על האוטו של אימא של יעל, אבן שנתגלגלה למעגל דמים ורצח שנמשך ועוד יימשך. ההרפתקה הנקמנית שלהן הסתיימה בכך ששתיים חזרו מהכפר הערבי ואילו השלישית נותרה שם והוחזרה, ומאז שהוחזרה על ידי הערבים הקרובים היא אינה מדברת. מוטיב שליבנה עובדת איתו יפה לקראת סוף הרומן. הגיבורה תפארת השותקת היא חזקה ואתה כקורא לא יודע אם היא שותקת בגלל הטראומה שעברה או הפוסט טראומה, או שהיא וגם הגוף שלה בחרו לשתוק מפני ש"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק", כפי שקבע הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין בשעתו, כלומר זאת לא שתיקה פסיכולוגית טראומתית בהכרח, אלא שתיקה מטאפיזית, היא באה לידי איזו מסקנה רוחנית שם של אין מוצא באמצעות המילים.
יש איזו תחושה כי "האבן ניצחה", כמו שנהגו לומר פעם באינתיפאדה הראשונה. ניצחה במובן הרוחני, כי משם והלאה מותנעת העלילה של שלוש הנערות הפעלתניות וההרפתקניות הללו. יתר על כן, אתה רואה כי החיים בשומרון הם לא רק תורת ישראל וארץ ישראל. יש ללכת למכּולת, יש לתחמן את ההורים וכמו בכל מקום יש גם בגידות, אהבהבים וגם סמים בשומרון. שם כמו בכל מקום, אנשים הם אינם מלאכים, הם מלאים מאוויים ירֵשָׁה מלידה, כפי שכתב המשורר אור צבי גרינברג, ובלשונה של ליבנה כאשר היא מתארת את יהודה מזכיר היישוב ואת אימא של יעל המפלרטטים:
"היא ראתה (אחינועם ר"י) שיהודה המזכיר יושב קרוב יותר לאמא של יעל, והוא התרחק מעט ממנה כשראה את אחינֹעם. יהודה מיהר להכניס את ידיו לכיסים והיא חשבה שקודם ראתה את היד שלו אולי על הברך שלה, שהייתה חשופה בגלל החצאית הקצרה שלבשה, אבל היא צעדה במהירות לדלת ולא הייתה בטוחה מה מהדברים שהיא רואה באמת קורה, ומה המוח שלה משלים. שנים אחר כך תיזכר במראה שלהם ותחשוב שאולי אז כבר הבינה. בצעירותה היה ברור שיש סדר ביישוב – הם נאמנים לתורת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל ואחד לשני. לא היה משהו אחר שיכלה לדמיין, אף על פי שהעיניים שלה ראו, ומַראות טבעם שאין חזרה מהם".
אף קיימת ברומן התחושה כי דווקא הצד הנשי על אף היותו לעיתים לוחמני, בוודאי מיני מאוד, תוסס וצעיר, דווקא הוא יכול לגשר על פערי מחלוקות, שנאה ואיבה כי הוא פחות דיכוטומי מן הצד הגברי. גם כאשר הבנות נוקטות עמדה רדיקלית של פעולה הרת אסון, הרי שהתוצאה שלה מביאה תגובות שונות ומורכבות ביניהן. יש כאן ללא ספק רעיון שהמין הנשי יפתור את הבעיה החברתית הפנימית שלנו ואת הבעיה החיצונית עם העם האחֵר טוב יותר. אפשר לראות זאת כדבר נאיבי, אחרי הכול גם נשים, חזקות ככל שיהיו, מאמצות דפוסי גברים; אבל אני השתכנעתי ואף בחרתי לראות בדבר צד קסום ומורכב ברומן הזה, בעיקר אחרי שקראתי כי ליבנה עצמה (1981) היא בעלת תואר שני במדעי יהדות ומגדר.
ויש כאן טכניקה יפה המתגלמת בכתיבה מיומנת בסוף כל אחד מפרקי הרומן הארוכים. בסוף כל פרק נצמדת המספרת לתודעת אחת הדמויות ומגלה לנו באותיות פֶּטיט, אותיות של טל ומטר, איזה סוד קטן, משהו מנבכי תודעתה של אותה דמות; או שסוף כל חלק, הרומן, מעבר לפרקים, מחולק לארבעה חלקים גדולים, מסתיים במין רֶדִי מֵיְיד שכזה, מין טכניקה של מונטאז', דהיינו קולאז' ספרותי, שבו ליבנה מדגמת נוסח של עלון כמו שמחלקים בבתי הכנסת או ביישובים קהילתיים דתיים הנקרא "חדשות בשדות", כי היישוב המדומין שבו הדברים קורים נקרא שדות שומרון. העלון עוקב כביכול אחר פרשת השבוע, אלא מה, וגם אחר הנעשה ביישוב; אבל בפועל חושף לנו הקוראים, בחזקת מכסה טפח ומגלה טפחיים, מה קורה באמת מבחינת מתחים חברתיים אישיים בבטנת היישוב, בפנימוֹ. העלונים האלה נראים אמינים מאוד והם מקוריים מאוד ותורמים ומאירים בסוף כל חלק כשהם מביאים את הנרטיב קצת אחרת. ליבנה אפוא מעוררת סקרנות רבה גם באשר לספר הבא שלה.
הנערות, מרב ליבנה, ידיעות ספרים, עורכת: נועה סוזנה מורג, ידיעות ספרים, 304 עמודים, 98 שקלים, המחיר על הספר לפני הנחות.
בגלל הסתירוֹת, חתול עובר ושב, אורה מנשה
אורה מנשה, שהגיחה לה פתע ממקום אין-יודע-מהיכן, ממש כחתול רחוב המזנק עליך, וכל מה שאני יודע עליה הוא כי היא אשתו של פרופ' דורון מנשה, דמות מרכזית בעולם המשפט שלנו שהוא גם משורר, כתבה נובלה קסומה, חכמה ונוגעת. בעשרים ושישה פרקונים תזזיתיים על חתול רחוב, שכמו לכל החתולים, מאלה של ת"ס אליוט, דרך "חתול תעלול" לד"ר סוס ועד "רשימותיו של חתול רחוב" לנִסים אלוני, יש תשע נשמות והוא מתגלגל במיני גלגולים, היא מבצעת מיני שיגועים עצובים ושמחים לקורא, אך תמיד מעוררי מחשבה ורגש.
עם זאת בל נטעה, מדובר בספר חכם למבוגרים ולא בספר פתייני לבני נוער. מילת המפתח כאן היא אלגוריה, אבל לא אלגוריה פשטנית אלא אלגוריה מורכבת. הספר הוא ספר פוסטמודרניסטי מובהק ובשל ריבוי הנשמות של החתול שעוברות ושבות הוא גם נפתח להרבה עלילות מקבילות וסותרות על פי מיטב המסורת החתולית. וכשהוא נפתח להרבה עלילות מקבילות וסותרות, הוא בעצם נפתח, זה לא תמיד בהכרח כך, אבל כאן כֵּן, להרבה עולמות פנטסטיים שלא נמצאים על פני כוכבים רחוקים אלא כאן מעֵבר לדלת, כפי שהוכיח לנו בעבר אדריכל האבסורד פרנץ קפקא, שלא מזמן, רק בשנה השעברה, מנינו מאה שנה להולדתו.
מה שיפה בספר הזה הוא שמתברר במשך הקריאה תוך ריבוי העלילות כי כולנו רִקמה אורגנית אחת וכל קיומו של הבניין הישראלי והחצר שלו על שכניו, על משפציו ועל מבקריו תלוי בקיומו הכביכול סתמי של החתול הג'ינג'י. מקום מרכזי בעלילה יש לניסוי הנודע הקרוי "החתול של שרדינגר". זהו ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסלי שבו החתול הסגור בקופסה גם חי וגם מת. שימוש בניסוי הזה כאמצעי ספרותי כבר ראיתי בתחום המדע הבדיוני, כמובן, בטרילוגיה של רוברט אנטון וילסון הנקראת על שם הניסוי, אבל שימוש מוצלח כזה ותמציתי כשל מנשה, טרם ראיתי. הִלְכָּךְ, אילו הדבר היה תלוי בי ודעתי הייתה נשמעת, אך הוא אינו תלוי והיא אינה נשמעת, הייתי בשקט מעניק לה את פרס גפן בתחום הסיפורת הספּקולטיבית על ספרה הראשון, או אולי את פרס ספיר ביכּורים.
ראויה לציון גם העטיפה הייחודית של המשורר רוני סומק שבה החתול הג'ינג'י הייחודי של מנשה מובא במין צל שחור וזנב ארוך וחשמלי כברק, ומתוך מוחו החתולי עולים בזה אחר זה פרחים שחורים, המזכירים את החתול המסתמר, סמל האנרכיסטים.
יופי של ספר שפותח את הראש למצב שלנו כבני אדם, אינדיבידואלים בודדים. הרי הכול בר חלוף, וגם ההַבּיטאט שלנו שנראה כביכול מוגן ושמור היטב הוא פָּריק לחלוטין, אבק ברוח. כולנו בעצם עוברים ושבים ואולי רק ביְדידוּת הקטנה והמינורית, הבולטת היטב בנובלה, בקשר הדק שבן יצור חי אחד לרעהו, יימצא מזור.
חתול עובר ושב, אורה מנשה, עורכת: לילי פרי, איור עטיפה: רוני סומק, עיצוב עטיפה: כנרת (בדיחי) פרידמן, טוטם ספרים, 189 עמודים, 73 שקלים, המחיר על הספר לפני הנחות.
בגלל הבחירות, המתמודד, ניר הירשמן-רוּבּ
באחד מהפרקים בספרו השמיש והטוב על נאראציה וכתיבה של רובּרט מֶקִי "סיפור", אפשר לחלץ את המסקנה הבאה באשר לדמויות ועלילה במעשה האמנות. מקי מדבר על שלושה מעגלים קונצנטריים: במעגל הפנימי יש גיבור אינדיבידואליסטי-וידויי קיומי שאנחנו נחשפים לעולם הפנימי שלו וזה מרכז הסיפור, גיבור אקזיסטנציאליסטי; במעגל האמצעי, ישנם גיבורים קרובים הבאים במגע זה עם זה על רקע יחסים מורכבים: אב ובת, אם ובן, זוגות, משפחה, זה המעגל הפסיכולוגי-המשפחתי; וקיים גם המעגל החיצוני הגדול יותר של החברה והעם, המוצָא, הארץ, המקום שממנו בא הגיבור והגיבורה, המעגל הסוציו-פוליטי. סופר טוב שולט בדמויות ועלילתית בשלושת המעגלים היטב.
אפשר לומר כי ספרו המעניין של ניר הירשמן רוּבּ, "המתמודד", שייך מעיקרו למעגל הראשון והשלישי, רוצה לומר, מרכז הכובד שלו הוא הווידוי האינדיבידואליסטי הקיומי החזק של הגיבור בפנינו ובפני דמות שהוא נתקע איתה בשירותים לפני השבעתו כחבר כנסת; וכן שלפנינו רומן קאמרי חברתי פוליטי הבא לגולל את כל הסְחי והמָאוס, לא לחינם נבחרה התקיעוּת בשירותים המפונפנים של הגברים, המאפיינים את ההתנהלות המפלגתית העסקנית, דהיינו לפנינו רומן פוליטי חברתי, ולא סתם אחד כזה, אלא אחד סאטירי-מחאתי.
הירשמן רוב מבין יפה, כמו בקומדיה ההיסטורית של התיאטרון העברי "הצביעו בעד אגסי", של הסופר יהושע בר-יוסף, שסבי משה חורגל שיחק בה בתפקיד ראשי בתיאטרון המטאטא, כי הגיבורים האמיתיים והמעניינים בפוליטיקה מבחינת הספרות אינם מצויים בספסלים הראשונים של ראש הממשלה והשרים, אלא בספסלים האחוריים העסקניים, אצל קבּלני הקולות, שם נחתכים דברים ומתגלגלים גורלות על כבשׂ טוב כדי להרגיע את הבטן הדיוניסית בימי הולדת, בר מצוות וחתונות.
בהווה הסיפורי אנחנו מצטרפים אפוא לערן בלום הגיבור כשהוא כבר נמצא במשכן הכנסת ומחכה להשבעה, אלא שכמו משה רבנו שלנו הוא יראה את הארץ מרחוק ואליה לא יגיע. הוא ייתקע בשירותים המפוארים של הכנסת עם דמות מסתורית, כל זאת ממש לפני ההשבעה שלו, לפני הרגע לו חיכה, השיא המרגש, ולא יזכה להפוך מיחצָן דהוי לנבחר ציבור אפור ומפואר. מה עוצר את בלום בעצם מעבר לעובדה שדלת השירותים של הכנסת ננעלה ומה גורם לו לגולל בפני אדם זר בדיעבד את כל הדרך הפתלתוּלה והמטונפת שעבר עד לאוטוטו הרגע הנכסף? מה בעצם עובר עליו שהוא מתערטל נפשית ככה בפנינו, כאשר הוא אמור להיות מעין משה קלוגהפט שכזה בעל יכולת רטורית שלעולם לא ייתפס בחולשה? אני לא רוצה לספּיילֵר לקורא, אבל רמז קטן יאמר כי המרחק השטני בין שיגעון לפעילות פוליטית אינטנסיבית אינו רב.
הרומן בנוי פרקונים קצרים קופצניים ולשונו לשון הדיבור והרחוב. לאחרונה נכתבים לא מעט רומנים פוליטיים, כשהבולט שבהם היה "הפּאנליסט" של ישי שריד שזכה להיות לרב מכר מדובר. אלא ש"הפּאנליסט" של שריד, לדידי, מניח הנחה כי תם עידן האידיאולוגיות מזמן ובעצם בני אדם פועלים אך ורק מתוך פחד ומתוך רצון לתועלת אישית והנאה, ואילו הרומן של הירשמן רוב "המתמודד" טוען – דווקא הוא הסאטירי והלא לירי – כי מתחת לכל הציניות הנוראה והסחי והמאוס של העסקנות המפלגתית והלאומית, בסופו של יום לאנשים יש תפיסות עולם ויש עמדה בעולם שעל פיה הם פועלים ולא רק מניעים תועלתיים אישיים מאפיינים את האדם.
לכן אפשר לומר בבירור כי ערן בלום, גיבורו של הירשמן רוב, הוא פרוטגוניסט ערכּי דווקא שמחפש דרך. הוא לא רק "המתמודד" לכנסת שאולי זכה להגיע אל המקום המשפיע של 120 החברים בדרכים עקלקלות, הוא גם מתמודד נפשית עם ההשלכות של הבחירה שלו להיכנס לתוך העולם הזה והמחיר שלה. יוצא אפוא שהווידוי שלו כלפי אותה דמות נעלמה התקועה איתו בשירותי הכנסת, "המדריך", זה הכינוי שלה, הוא לא רק כלפיה או כלפי הקוראים, אלא גם כלפי עצמו בבואו לעשות חשבון נפש. מה שהופך את הרומן הזה להרבה יותר מעניין.
ציר המקרה המוביל את הנָרָטיב מקורו בַּמציאות שבה ניסו הליכודניקים החדשים, אנשים תקניים סחים וערכּיים, לכבוש את הליכוד – ברומן המפלגה נקראת "האיחוד" – מִבּפנים כלוחמים בתוך סוס טרויאני, ובכך לשים קץ לשחיתות השלטונית מתרבות הג'ובּים ועד הניוון הממשלתי, דבר שנועד לכתחילה לכישלון כי בפוליטיקה ובחברה אי אפשר להתחפש, מפני שבסופו של דבר תיחשף במערומיך. אני זוכר יפה שאפילו אליי, השמאלני החרוף, פנה מישהו שאצטרף למהלך הזה וצחקתי לו בַּפָּנים תוך גיחוך, כיוון שאני, כאמור, מאמין שעם כל הטריקים והשטיקים הפוליטיים בסופו של יום לאנשים יש מחשבות עצמאיות ותפיסות עולם וגם אם תתעה במבוך העקלקל והפתלתול של הפוליטיקה הישראלית בסופו של דבר תחשוף בפני עצמך די בקלות לאן כל אחד שייך ועד כמה, כך שאין צורך להעמיד פנים. זה פשוט לא יעבוד. בלום של הירשמן רוב לומד זאת היטב על בשרו.
עוד נקודה מעניינת למחשבה ברומן הקצר הזה היא שלהבדיל מרומנים פוליטיים באמפּליטודה שבין "שליחותו של הממונה על משאבּי אנוש" של אברהם ב. יהושע ובין "הפּאנליסט" העכשווי של שריד שכבר הוזכר כאן, הרי שאצל הירשמן רוב וגיבורו, "המתמודד" בלום, אין הרבה מן המֵמד הפסיכולוגיסטי המשפחתי, כלומר מן המעגל השני של מֶקי, דהיינו אין תחושה כי העיתון קפץ לו לפתע לתוך הספר עם איזו מורכבות פסיכולוגית פּרטיקולארית של זוגיות ומשפחה כמס שפתיים. הרומן הזה אינו מתבייש בהיותו פוליטי-חברתי פָּאר-אֶקְסֶלַנְס ויתר על כן, הוא ניחן ביתרון נוסף של שבירה יפה בעיניי ואפילו עדינה, למול שפתו הפוליטית הדיבורית הבּוטה, אֶל האלגורי ואֶל הפנטסטי, דבר שבדרך כלל לא תראה ברומן פוליטי שמנסה לתאר ולשנות את המצב בדרכים סאטריות. משהו כמו "השטן במוסקבה" של בּולגקוב הנודע, אלא צנוע הרבה יותר "השטן במסדרונות הכנסת".
"המתמודד", ניר הירשמן רוּבּ, עורכת: אורנה לנדאו, שתיים בית הוצאה לאור, 176 עמודים, 88 שקלים, המחיר על הספר לפני הנחות.
שנת קריאה חדשה החלה. הבה נצפה שספרי הביכּורים שיתפרסמו בה יהיו לא פחות טובים ואף טובים יותר מן השנה הקודמת. מדור "טנא ביכּורים" באתר לספרות "סלונט" מייחל לכך.
שמחתי לקרוא על ספרות ביכורים כה מגוונת ובשלה. בעולמינו האכזר והציני יש לכך תרומה רבה. ושוב אני מתפעל מהיקף הקריאה והכתיבה של מבקר הספרות רן יגיל.
אביחי היקר, איזו תגובה חמה ואוהדת. שלמי תודה – רני