רותי זוארץ ז"ל, היוצרת והעיתונאית האהובה, הלכה לעולמה בטרם עת ב-25.2.26.
אני מבקש, בין מלחמה למלחמה ולהפסקת אש, להביא לזכרה מילים אחדות על יצירתה ועל ספרה "רותילנד". אלו הדברים שנאמרו לפני כשנה ב-22.4.25, באירוע שנערך בנדיבותו ובביתו של המארח מירון ח. איזקסון.
באותו מעמד התייחסתי גם לספר הביכורים של היוצרת הצעירה אושרת יגיל – "ציר זמן פנימי".
לצד דבריי, נאמרו שם דברים לכבוד שני הספרים גם על ידי מירון ח. איזקסון, דוד ברבי, אור משה יגיל, גדי יגיל, רן יגיל, רוני סומק ולילי פרי – ייבדלו כולם לחיים ארוכים ובריאים.
בחרתי להביא כאן גם את הדברים שנאמרו על ספרה של אושרת. ראוי לומר דברים בשבחה של משוררת צעירה שדרכה לפניה, והכול ברוח דברי אבי זצ"ל, שנהג לומר כי טוב לומר דברים על החיים ועל היש לאחר שנאמרים דברי פרידה לזכר מי שהלך לעולמו.
יהיה זכרה של רותי זוארץ ברוך.

על רותילנד, רותי זוארץ, עמדה, 2024

לפעמים המסגרת מלמדת על התוכן; ככלל אני חושב שמסגרת היא חלק מהתוכן. לפעמים נראה כי היכן שורה תיחתך, או אם יהיה ניקוד בשיר הם 'עניינים שבמסגרת', אבל הם תוכניים.
בספר של זוארץ הרושם הראשוני קצת מטעה: אנו רואים שירים ללא שם וגם שערים ללא שם – א', ב', ג'. ונראה כאילו לפנינו יש אוסף מקרי של פרגמנטים מזוטות יומיומיות. אנו נמצא בשירים: אמבטיה, רכבת, סיגריה, מאפרה, מצנם, צחצוח שיניים, חפיפת ראש, כדורסל, מכנסי ג'ינס, קפה, מחק, ציפורן, בלון, קלמר, פלאפל, קרפדה, נחש, מחוגה, גופייה, השליח מהסופר, מצפן, עט פרקר, שקדי מרק, טייץ, שיש, ואפילו את השיר 'רעיה' ועוד.
אבל אני חושב שמהמסגרת של הספר וכן מריבוי מה שנראה כפרגמנטים מצטיירת תמונה כוללת. זו התמונה שבנפשה של רותי; וגם שם הספר – 'רותילנד' – מלמד שלפנינו העולם על פי רותי. ובעצם, זוארץ אומרת לנו כי היא חיה "בתוך נפשה".
מה שרותי מצליחה להעביר לנו לדעתי הוא שקיבוץ של דברים, לכאורה אגביים, זוטריים מוביל לראייה כוללת; למהות; לכוליות. לפני שנגיע לכך, אומר כי לדידי, יש שלושה רעיונות שרותי מנסה לומר לנו ביצירת המסגרת או הפיזור המסגרתי (שהוא כמובן רק לכאורה):
א. כל דבר יכול להיות שיר, כי התובנה הנפשית מצויה בהתבוננות בכל פרט ובכל אירוע.
ב. מי שרואה תובנה בכל חפץ לא יכול שלא לכתוב; הכתיבה היא הכרחית.
ג. הראשוניות והספונטניות של השירים היא ערך; אם התודעה הביקורתית תתחיל לרסן – הספונטניות והראשוניות יֵאָבְדוּ לטובת קפדנות ולמדנות (ואולי אף עד כדי טרחנות).
אבל הדבר החשוב להבנתי הוא שזוארץ, כאמור, רוצה לומר לנו שיש מהות כוללת: לכאורה היינו יכולים לחשוב שהכול ספורדי, פרגמנטרי, שבוודאי אין בנמצא איזו אמת מוחלטת, ושאין מהות בעלת משמעות (והכול ברוח הגישה הפוסט מודרנית, שהספקנות היא נר לרגליה). והנה באה זוארץ, ועל אף שהיא מציגה לנו מציאות פרגמנטרית – עוד אפיזודה ועוד אחת – מסקנתה שונה: אומנם המציאות היא אוסף של שברי דברים אבל הקיבוץ של כולם, המכלול הוא משמעותי, והוא תמונת המצב האמיתי. הדבר דומה לכך שממבול של נקודות חסרי ממד פתאום נוצר קו שהוא בעל ממד. זה עוד מקרה מיוחד שלכמות יש משמעות והיא הופכת איכות.
והתמונה הרחבה שעולה מהמכלול, מהכוליות היא שיש שעת חסד.
מי ששואלת: למה אִי אֶפְשָׁר / לָלֶכֶת / בְּלִי רַגְלַיִם / אֲבָל לָגַעַת / אֶפְשָׁר גַּם בְּלִי / יָדַיִם? (עמ' 18), מביעה סוג של אמונה או של תחושה שיש יותר ממה שרואים, שהשלם אינו רק סך חלקיו.
מי שאומרת ש-אִמָּא חַיֶּבֶת / שֶׁקֶט דְּמָמָה / אֵיךְ נְדַבֵּר / בִּקְדֻשַּׁת / הָאֵין נוֹשְׂאִים לְדַבֵּר? (עמ' 36) לא תתספק בראייה פרגמנטרית.
מי שאומרת שהיא לֹא עוֹמֶדֶת / בַּפְּרֵדָה / שֶׁל הַלַּיְלָה וְיוֹם. / כָּל בֹּקֶר מִתְנַפֶּלֶת / עַל הָאוֹר בְּגַעְגּוּעִים / מַחְלִיקָה, נוֹפֶלֶת / צָרִיךְ לְהִפָּרֵד / אוֹ מֵהַבֹּקֶר / אוֹ מֵהַלַּיְלָה (עמ' 42) – אפילו אם תציג עולם פרגמנטרי, הרי היא רוצה לומר משהו נוסף.
עכשיו, לא תמיד אנחנו מצליחים לראות מכלל האירועים הספורדיים את התמונה המורכבת; הנפש לא מצליחה להרכיב את קוביות הלגו למהות (אוסף הנקודות לא מצליח להיתפס על ידי הנפש כקו), שעת החסד אינה פוקדת אותנו, ואז קורה משהו פחות טוב – הנפש מתחילה להתעסק בגוף, והדבר דומה לכך שאנחנו אוכלים ללא טעם כאשר אנחנו לא מצליחים לנשום את רוח ההוויה.
רותי מביעה כל זאת בדרך המיוחדת שלה כך:
הָעוֹלָם / הוּא לֶגוֹ / וְלִפְעָמִים / לֹא בָּא לָךְ / עַל הַמְּצִיאוּת / הַמֻּרְכֶּבֶת / אָז אַתְּ מַרְכִּיבָה / עוֹד יוֹתֵר / אֶת הַלֶּגוֹ שֶׁל / הַגּוּף (עמ' 23).
הזמן שבו "בא לך על המציאות", בשפת רותי, הוא שעת החסד שבה אבני הלגו, שנראה שאין ביניהם קשר, מתחברים לאחד; זו אולי תכלית המציאות.
אומנם זה קשה וכשזה לא קורה אנו נגררים למעשים לא טובים בגוף שלנו, ואנו נעשים אובססיביים לגביו, אבל החשוב הוא ששעת החסד הזו קיימת.
ורותי מנסה ואורבת, ואנו חשים בכך ונעשים סימפטיים; וכשהיא כותבת: אֲנִי עִפָּרוֹן / שֶׁלֹּא יָכוֹל לִכְתֹּב / מֵרֹב שֶׁהוּא כָּל הַיּוֹם / חוֹצֵב בּוֹ בַּדַּף / קַו חַיִּים (עמ' 22), אנו חשים בדבקות ובהתמסרות, ואנו מזדהים. ויסוד ההזדהות הוא מהותי בפואטיקה – הן לכותב והן לקורא.
תודה לך רותי על רגעי חסד והזדהות.

על ציר זמן פנימי, אושרת יגיל, עמדה, 2024

הספר של אושרת מביא רוח של רעננות; יש בו ביטוי לגיל שבו מתחילים לגלות שדברים מתגלים לנו, לגיל שמגלים שיש לנו אינטימיות פנימית משלנו.
לכך מתקשר שם השער הראשון: 'גיל ההתבגרות מלא בשריטות חיוביות'. אבל יותר מכך: לזה מתקשר שם הספר: "ציר זמן פנימי".
ציר הזמן הוא פנימי, הוא לא אובייקטיבי. זה הגיל שבו חשים שהזמן הוא משהו פנימי בתוכנו. בכמה שורות בשיר "שגרה שבורה" (עמ' 14) אושרת כותבת ש-הָעִיר עוֹמֶדֶת… הַזְּמַן מְּטַפְטֵף והיא "צוֹבַעַת אֶת הַיָּמִים שֶׁבָּאִים אֵלַי בְּגַלֵּי קוֹל רוֹעֲשִׁים בִּמְבוֹכַי". בצד הזמן האובייקטיבי החיצוני יש בתוכנו ציר זמן שהוא רק שלנו.
מה שמייחד את הגיל הזה "המלא שריטות חיוביות" הוא שרוצים בו יותר מגיל אחר להפוך דברים לא ברורים לברורים, ואני רוצה להמחיש זאת בשיר "קליפות שבורות" (עמ' 12):
חֻקִּים לֹא בְּרוּרִים. / סִיּוּר שֶׁל קְלִפּוֹת שְׁקוּפוֹת. / הַמְּאִירוֹת וּמַרְאוֹת אֶת פְּנֵיהֶן שֶׁל דְּמֻיּוֹת שׁוֹנוֹת. / הֵן נְמֵסוֹת בַּגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה. / לְלֹא תַּפְקִיד חָדָשׁ שֶׁתָּפוּר בְּעוֹלָמֵנוּ. // מָה יִהְיֶה בְּגוֹרָלֵנוּ?
זה שיר קיומי מיוחד שמחפש כיצד לעשות דברים לא ברורים לדברים ברורים; מה פשר החוקים הלא ברורים? האם אנו משולים לקליפות שקופות הנמסות בגזירה הנוראה?
חוסר היכולת שלנו להגיע לתשובה משביעת רצון עלול להביא אותנו חלילה למצב של ייאוש. אבל דווקא השורה האחרונה "מה יהיה בגורלנו?" ממחישה היפוך: שלא כמו "מה יהיה בסופנו?" של גולדברג שהוא פסימי – 'סופיות' היא מילה החלטית, כאן השימוש במונח 'גורל' נושא הילה מטאפיזית: השאלה ממחישה נחישות מצידנו להבין, ויש בה סוג של צעקה חרישית; היא מרמזת על נטילת אחריות על נכונות לפעול על מנת שהדברים הלא ברורים ייעשו ברורים, שנבין את המשמעות.
הרצון להפוך למובן את הבלתי מובן נמצא גם בשיר האניגמטי וגדוש המטאפורות "פרי המדבר" (עמ' 21):
בְּשִׂמְלַת הַבֹּסֶר רוֹקֶדֶת עִם חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּמְצָאִים בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה. / עִם נָחָשׁ עַל יָדָהּ הַהוֹלֵךְ בְּגַלֵּי מְחִיאוֹת כַּפֵּי הַקָּהָל. / בֵּין שִׁוְיוֹן לְבֵין לִשְׂרֹד. / צָרִיךְ לְטַפֵּחַ אֶת הַיָּדַיִם בְּפַת לֶחֶם, / צָרִיךְ לִקְשֹׁר אֶת מְלִיחוּת פַּעֲמוֹנֵי הֶהָרִים, / צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל הַמַּעְגָּל הַצָּחֹר שֶׁלֹּא יִקְפָּא מֵהַפְּרִי הַשָּׁחֹר. // רָצוֹן לִפְעָמִים לֶאֱכֹל מִפְּרִי הַמִּדְבָּר שֶׁבָּשַׁל לֹא מִזְּמַן.
השורה האחרונה מביעה את הרעיון של אכילה מפרי המדבר, מה שמזכיר אכילה מפרי הדעת – והנחש מוזכר כאן לא לחינם. השיר כתוב בצורה מדויקת והוא מוביל אותנו לגן עדן, וזאת דווקא בשורה הכי מפתיעה בשיר "בין שוויון לבין לשרוד". זו דיכוטומיה משונה, אבל להבנתי היא מחזירה אותנו לאותו מקום בו מסופר על הנחש ועץ הדעת.
אני חושב שיש כאן אמירה שאדם וחווה, באכילה מעץ הדעת, רצו להשיג שוויון בינם לבין אלוהים – הם רצו לדעת, להפוך דברים לא ברורים לברורים. אולם מתחוור כי שוויון עם אלוהים איננו מן האפשר. ועתה מה שנותר להם הוא לעזוב את הרצון לשוויון ולשרוד. איך? על ידי אכילה מעץ אחר, מפרי המדבר – המדבר ממחיש שרידות.
אבל, הבחירה בין שוויון לשרידות אינה מסתכמת רק ביחס שבין אדם לבוראו, אלא גם בין אדם לאדם – יגיל מבליעה כאן משהו נוסף: איך קרה שאין שוויון בין הברואים? יש בריאים יותר בריאים פחות, עשירים יותר עשירים פחות, חיים יותר חיים פחות וכך הלאה.
גם להיבט הזה יש משמעות בדיכוטומיה המוזרה בין שוויון לבין לשרוד. אושרת רוצה לומר לנו כי לא רק מי שרוצה שוויון בינו לבין אלוהיו יצטרך ללמוד לשרוד ללא שוויון, אלא גם מי שרוצה שוויון בין בני האדם – סופו להילחם למען שרידותו, כי בפועל אין שוויון; אין שוויון וכנראה מהותית לא יכול להיות שוויון-בכול, לכן עלינו לבחור בין להילחם-לשווא למען השוויון או לשרוד תוך ההכרה הזו – שאין שוויון.
אבל גם כאן, כמו בשיר הקודם, השורה האחרונה – רָצוֹן לִפְעָמִים לֶאֱכֹל מִפְּרִי הַמִּדְבָּר שֶׁבָּשַׁל לֹא מִזְּמַן – מבשרת אופטימיות והמשך הרצון להפוך את הלא מובן למובן.
פרי המדבר אומנם אינו פרי עץ הדעת, אבל אכילה ממנו מבטיחה שרידות והמשכיות. אושרת מכוונת לכך שצמיחתו של הפרי במדבר, בו לכאורה לא אמור לצמוח פרי, מציינת כי במדבר-חיינו צריך ללמוד כיצד לשרוד; ויש בכך סמל לתקווה, לכוח חיים, ולפריחה אף אם באזורים נידחים או קשים.
ומכאן אנו למדים כי יש תקווה, ושרצוננו להפוך את הלא ברור לברור הוא בעל משמעות.
כך הייתי מפרש את השיר המיוחד והמדויק הזה, שדורש מהקורא/ת התמודדות אינטלקטואלית, לא רק הזדהות רגשית; למען האמת השתוממתי שאושרת בגילה כתבה אותו, כי לפעמים לפואטיקה נדרשת חוכמה הנרכשת עם הניסיון והגיל.
אז תודה, אושרת, על ספר המביא עימו רוח של רעננות.