על "80 שירים לאהובה" של גד קינר קיסינגר

יש משהו אירוני ויפה בכך שספר שירים הקרוי "80 שירים לאהובה" נושא על גב העטיפה שיר הנפתח בשאלה אם אפשר בכלל לתאר את האהובה. בשיר "יופי. סונט חסר שורה" כותב גד קינר קיסינגר: "אֵינִי מוֹצֵא מִלִּים לְתָאֵר יָפְיֵךְ", ומיד הוא מגייס לעזרתו את עולם האמנות: "כִּמְשַׁחְזֵר צִיּוּרֵי מוֹפֵת שֶׁמִּכְחוֹלוֹ כּוֹשֵׁל". זהו אולי המפתח לאחד הפרדוקסים היפים בשירתו: המשורר הזה יודע המון, אבל דווקא ידיעותיו הרבות מלמדות אותו עד כמה המילים אינן מספיקות, כמו שקבע כבר סוקרטס באמירתו המפורסמת: אני יודע שאינני יודע דבר. בשירת קינר קיסינגר הידע אינו מחליף את הרגש, אלא מעמיק אותו.

"80 שירים לאהובה", ספרו החדש של קינר קיסינגר, הוא מעין סיכום מחודש של שירת האהבה שלו, בלוויית שירים חדשים, שנכתבו לאהובה יבלונקה, בת זוגו מאז 1971. יש בספר 80 שירים, כנגד גילה של האהובה, אבל המספָּר הזה אינו רק תרגיל יפה של מחווה, הוא נעשה כאן מעין מניין של חיים משותפים. קינר קיסינגר ואהובה התגרשו על הבמה ב"הרופא וגרושתו" על פי ש"י עגנון כשחקנים והתחתנו בחיים, ומאז עברו יחד 55 שנים, הולידו שלושה ילדים וזכו לשמונה נכדים. הנתונים הביוגרפיים האלה חשובים, אבל השירה אינה מסתפקת בהם. היא בודקת מה עושה הזמן לאהבה ומה האהבה עושה לזמן.

היופי בספר הזה הוא שאֵלֶּה אינם שירי אהבה מתקתקי־לב. קינר קיסינגר אינו מבקש להציג את הזוגיות כגן עדן פרטי. הוא כותב שירת מצב, שירֵי מצבי־חיים. האהבה אצלו מתקיימת בתוך גוף מזדקן, בתוך הֶרגלים, עייפות, תשוקה, זיכרון, אי־הבנות, שינה, בוקר, מיטה ויום עבודה, בקיצור – דווקא כשאנחנו לא תמיד הכי יפים ומסודרים. משום כך היא משכנעת כל כך.

בשיר "מיטות" בספר ההבדל בין תחילת הזוגיות להווֶה מתגלם בתמונה כמעט קומית. פעם בני הזוג "דָּמִינוּ לְמִטּוֹת מָלוֹן יֻקְרָתִי", "סְדִינִים בּוֹהֲקִים, מְתוּחִים, לְלֹא קֶמֶט", ואילו היום הם "כְּמִטָּה זוּגִית" שבה הסדינים "קְמוּטִים, מֻכְתָּמִים, רוֹפְסִים, כְּרוּכִים זֶה בָּזֶה". אבל דווקא כאן מגיעה ההכרה המרגשת: "מְאֹהָבִים זְקֵנִים כָּאֵלֶּה". אין ניסיון להסתיר את הקמטים. להפך: הקמטים הם ההוכחה לחיים.

הידע התרבותי העצום של קינר קיסינגר, פרופסור לתיאטרון, שחקן, חוקר, עורך ומשורר, פועל בתוך השירים האלה באופן מעניין במיוחד. הוא אינו מציג את הספרייה שלו לראווה. הוא משתמש בה כדי להגיע אל המקום האינטימי ביותר. בשיר "לאוקון", למשל, ההתעלסות הראשונה בין בני הזוג מתוארת באמצעות הפסל העתיק של לאוקון ובניו: "נִכְרַכְנוּ זֶה בָּזוֹ לָרִאשׁוֹנָה… כְּמוֹ מְחוֹל הַנְּחָשִׁים בַּפֶּסֶל". התרבות אינה מרחיקה כאן מן הגוף; היא מאפשרת למשורר לומר את הגוף ביתר עוצמה. אפילו הידיים המגששות בתוך הבגד, המבוכה והתשוקה, מקבלות פתאום מֵמד ארכאי, כמעט מיתי.

אבל האינטלקט אצל קינר קיסינגר הוא אינטלקט רגיש. זו הבחנה חשובה. אין מדובר בשירה "משכילה" במובן המקובל, שבה האזכור התרבותי מבקש להרשים את הקורא. להפך: האזכור מבקש להפתיע את הרגש. כך בשיר "להגדיר אהבה", כאשר המשורר מוותר על כל הניסיונות הפילוסופיים שלו להגדיר את המושג. כל "הפרופסורה", הספרייה, אלפי הכותרים, המטר תשעים ומשקל היתר מתכווצים בסופו של דבר "כְּמוֹ אֶפְרוֹחַ בֶּן יוֹמוֹ" אל "כַּף יָדֵךְ הַקְּטַנָּה / הַמַּרְגִּיעָה אֶת יָדִי / כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִרְדָּמִים". הנה האהבה: לא הגדרה, אלא כף יד.

זה גם מה שמעניק לספר את חוש ההומור שלו. קינר קיסינגר אינו חושש להפוך את עצמו לדמות קומית בתוך השיר, לפרק את דמות הפרופסור, המשורר והאיש היודע. בשיר "השקה" הוא מדמה את השמש המתמקדת בזוג לאברך הדבֵק בדַּף גְּמָרָא מֻקְשֶׁה, כמה יפֶה, ומסיים באפשרות המקסימה: "וְזֶה אוּלַי לֹא הַדַּף הָאַחֲרוֹן". אגב זהו השיר הנועל את הספר, לא במקרה, כי הוא מצהיר בריש גלי שאין זה הדף האחרון ויד כתיבת השירה עוד נטויה על שלל נושאיה ובתוכם מערכת היחסים שבינו לבינה. גם בשיר הזה הידע היהודי אינו קישוט אלא מטפורה לחיים משותפים שעדיין לא נאמרה בהם המילה האחרונה.

לצד האינטלקט יש בספר גוף. גוף ממש. נשימה, זיעה, שינה, מיטות, תשוקה, ריח, הזדקנוּת. בשיר "וגבּך אלַי" הבל נשימת בת הזוג בזמן השינה מדומֶה לרץ קשיש הנושא פַּתְשֶׁגֶן של תשוקה עתיקה בכתב יתדות. ובסופו של השיר, לאחר המחשבה על הזִקנה, נשארת דווקא תחושת החיים: "כַּמָּה אֲנַחְנוּ חַיִּים / … כַּמָּה אוֹהֲבִים". זוהי אולי התשובה של הספר כולו לזמן: לא להתכחש לו, אלא לאהוב בתוכו.

אפילו שיר כמו "סחף", על הצפרדעים והקרפדות המתקרקרות בתוך הגוף, אולי כזעם של הדובר, מעיד שקינר קיסינגר מוכן לוותר על כל אסתטיקה נוחה של שיר אהבה. האהבה יכולה להיות מגוחכת, גופנית, פרועה, מבולבלת. ובכל זאת, או דווקא משום כך, היא חיה עד הסוף.

בסופו של דבר "80 שירים לאהובה" הוא ספר על אהבה, אבל גם על האפשרות של השירה לתפוס חיים שלמים בלי לייפות אותם. זהו ספר שבו תרבות וגוף, הומור ורוך, זיכרון ותשוקה, פרופסורה ואינטימיות חיים זה לצד זה. קינר קיסינגר יודע שהאהבה גדולה מכל הגדרה, ולכן הוא ממשיך לכתוב עליה. ואולי משום כך גם הסונט שלו נשאר חסר שורה: לא מפני שחסר למשורר מה לומר, אלא מפני שלעולם לא יימצאו די מילים לומר את הדבר עצמו.

אולי כדאי לסיים את הביקורת הזאת על הספר הרגיש הזה בציטוט שלם של שיר קצר שאני אוהב מאוד ולא בשבר ציטוט המוכיח טענה כזאת או אחרת. אני סבור כי השיר "קודש", שיר חדש שלא ראה אור בשום ספר ומופיע ב"80 שירים לאהובה" בפעם הראשונה, מוכיח יפה את כל הביקורת הזאת:

קודש

אַתְּ קָמָה מִשְּׁנָתֵךְ

וּשְׁנָתֵךְ נִמְשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת

עַל הֲלוּמוֹת עֵינַיִךְ כִּשְׂמִיכַת

עָנָן הָרוֹבֵץ

עַל אֹהֶל מוֹעֵד,

כְּמוֹ שְׁכִינָה נוֹשֶׁקֶת לִי.

וּכְשֶׁאָנוּ מִתְיַשְּׁבִים לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר

נוֹשְׁרִים פְּתִיתֵי חֲלוֹם חֲלָבִיִּים

מִמֵּךְ לְסֵפֶל הַקָּפֶה שֶׁלִּי.

וְכָל יוֹמִי סַהֲרוּרִי.

וְכָל יוֹמִי אֲנִי נָבִיא.

80 שירים לאהובה, גד קינר קיסינגר, עמדה, 110 עמודים, 72 שקלים