לאונרד כהן

היה משורר, זמר-יוצר, מוזיקאי, סופר וצייר[1] יהודי-קנדי. יצירתו התאפיינה בביטויי רגשות עזים, במורכבות מילולית ובמטאפורות. עבודתו השפיעה על מוזיקאים רבים בעולם ולשיריו הוקלטו גרסאות כיסוי רבות. כהן עוטר באות מסדר קנדה (CC) והונצח כחבר היכל התהילה של הרוק אנד רול. כהן נולד למשפחה יהודית ממוצא פולני וליטאי ממעמד הביניים במונטריאול שבמחוז קוויבק בקנדה. שמו העברי המלא הוא אליעזר בן ניסן הכהן. הוא גדל בווסטמאונט (אנג'), צפונית-מזרחית למונטריאול ומשפחתו השתייכה לקהילת שער השמים. אביו, נתן, היה מהנדס[2] חייט ובעל חנות בגדים[3], ונפטר כשלאונרד היה בן 9, ועל חינוכו הופקד סבו מצד אמו מאשה, הרב שלמה זלמן קלוניצקי. בגיל העשרה הקים כהן את להקתו הראשונה, "The Buckskin Boys", שניגנה בעיקר שירי פולק אמריקאיים. בשנת 1951 החל כהן את לימודיו באוניברסיטת מקגיל, שם החל את קריירת כתיבת השירה שלו, כשהוא נתמך בקרן שהוריש לו אביו. ספר שיריו הראשון, Let Us Compare Mythologies ("בואו ונשווה מיתולוגיות"), יצא לאור ב-1956. מי שהדריכו אותו בראשית דרכו בכתיבת שירה ועזרו גם בהוצאה לאור של הספר, היו המשורר היהודי-קנדי אירווינג לייטון, מהחשובים והחדשניים שבמשוררי קנדה, ששירתו השפיעה רבות על כהן[4] וכן המשורר לואיס דודק (אנג'). ב־1967 עבר כהן להתגורר בארצות הברית במטרה להפוך לזמר ולמלחין. שירו "Suzanne" הפך ללהיט, ולאחר הופעות בכמה פסטיבלי זמר נתגלה כהן על ידי מאתר הכישרונות של "קולומביה רקורדס" ג'ון האמונד. האמונד "גילה" בין היתר גם את בוב דילן וברוס ספרינגסטין. אלבומו הראשון, Songs of Leonard Cohen, יצא ב־1967. האלבום לא זכה להצלחה מסחרית גדולה בארצות הברית בשל כבדותו והמלנכוליות שלו, אך זכה לשבחים מקהל מאזיני הפולק. באירופה זכה האלבום להצלחה ונשאר בטבלת המצעדים האנגלית במשך כשנה. תופעה זו חוזרת ומאפיינת את חלקה הגדול של הקריירה המוזיקלית שלו. אלבומו השני Songs from a Room שיצא ב-1969 הביא לו הצלחה. בו מוצגים כמה משיריו הידועים ביותר של כהן כגון "Bird on the Wire" ("ציפור על תיל"), שזכה ליותר מ-80 גרסאות כיסוי. בהמשך הוציא כהן שני אלבומים נוספים: Songs of Love and Hate ב-1971 (ממנו התפרסם במיוחד השיר "Famous Blue Raincoat") ו-Live Songs ב-1973 (אלבום הופעות). בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 הופיע כהן בסיבוב עולמי שכלל את צפון אמריקה ואירופה. ב־1972 יצא לסיבוב הופעות באירופה. ההופעה האחרונה בסיבוב הופעות זה נערכה בירושלים. ההופעה כמו גם השתתפותו של הקהל גרמה להתרגשות רבה בקרב כהן ולהקתו. סיבוב הופעות זה תועד ונערך לסרט ששודר ב-yes דוקו. זיקתו הגדולה של כהן ליהדות ולמדינת ישראל הביאה אותו לישראל ב־1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים ועד לכחודשיים לאחר סיומה.[5] כהן הופיע עם שלישיית התאומים, מתי כספי ואילנה רובינא בפני חיילים במוצבים בחצי האי סיני.[6] עם שובו לאולפן ההקלטות ב־1974 הוציא את האלבום New Skin for the Old Ceremony שהושפע מחוויותיו במהלך ולאחר מלחמת יום הכיפורים. ניתן לראות השפעה זו בשירים "Who by Fire" ("מי באש"), המבוסס על קטע מתוך "ונתנה תוקף", אחד מפיוטי יום הכיפורים, וכן בשירים "There Is a War" ו-"Lover Lover Lover" (שנכתב במהלך סדרת הופעות בחזית כשהוא מלווה על ידי מתי כספי). אחד השירים המפורסמים ביותר באלבום זה הוא "Chelsea Hotel #2". דווקא שיר זה אינו קשור למלחמה, אלא נכתב בעקבות מותה של הזמרת ג'ניס ג'ופלין. בשיר מתאר כהן פגישה עם ג'ופלין במלון צ'לסי, מקום מפגש ידוע לאמנים באותה תקופה, ובו רשמים מאופיה ומהתנהגותה. השיר מתאר יחסי מין ארעיים וחסרי חשיבות בין ג'ופלין לכהן כדוגמה לאופן ההתייחסות של האמנים המפורסמים לאהבה. טקסט ותמונה נלקחן מתוך ויקיפדיה

יאיר הורביץ

איר הורביץ נולד בתל אביב ב-1 באפריל 1941. התייתם מאביו כשהיה בן שמונה, ומות האב מלווה את שירתו המוקדמת. פרסומו הראשון היה בעיתון "דבר" בשנת 1957. בהמשך עסקו שירים רבים שלו בתלאות הגוף ובפחד המוות, בעקבות מחלת-לב שסבל ממנה מגיל צעיר. שירתו עוסקת גם בעירו, תל אביב, שבה נולד וחי, וכן במשורר ובמעשה השיר, קרי נושאים המאפיינים כתיבה ארס פואטית. מטרת השירה, לפי הורביץ, היא "להעביר לאדם אחר באופן המדויק ביותר" חוויה אנושית. מנגד, בסמיכות זמנים לראיון בו ביטא הורביץ עמדה זו, שנתיים לפני מותו, התפרסם שירו 'הנורא' המסתיים במילים: "היום אני אומר:/ השירה היא דיבור/ במקום שלעולם,/ לעולם אין בו חיבור". הורביץ חבר ליונה וולך ולמאיר ויזלטיר והשלושה פעלו יחדיו כחבורה יוצרת. ייחודו של הורביץ היה, בין היתר, בכתיבתו העשירה ורבת הדימויים, שהבנתה כרוכה בהיכרות עם עולמו השירי. בשנת 1975 הוקרן בטלוויזיה הישראלית סרטו של הבמאי מיכאל לב-טוב "כדרכן המילים", שעוסק בדמותו של יאיר הורביץ. התמונה לקוחה מתוך ויקיפדיה הורביץ נפטר ב-26 ביולי 1988, בן 47, בעודו ממתין להשתלת לב בבלגיה. [מתוך ויקיפדיה]. מומלץ לקרוא את מאמרו של רן יגיל באתר זה "לכל אוהבי שירת אמת" שהתפרסם כהומאז' בתאריך 10.8.2022