"ואלוהים הרג את הכּלה" | יוסי וקסמן
עורכת: דנה שחף, הגהות: אלון ארד, עיצוב כריכה ועימוד: סטודיו מֶנְטיאוֹר, עורך ראשי: יואב גלבוע, קתרזיס, 330 עמודים, 2022.

יוסי וקסמן (1959) הוא סופר מצוין וייחודי שמזמן היה צריך להיות במקום מרכזי יותר בשיח על ספרות עברית-ישראלית, אך המציאות הא-נורמלית והעדר דיון ביקורתי מעיק מנעו זאת עד כה. הוא כתב עד כה תשעה ספרים למבוגרים ושניים לילדים, בסך הכול 11 ספרים. האהוב עליי מכולם, לא את כולם קראתי, ספר רגיש וחשוב מאין כמותו, הוא "ליבְּשֶׁן" (ידיעות אחרונות, 2004), שזכה בשעתו בצדק בפרס אקו"ם בעילום שם עוד לפני שראה אור כספר, המתאר את סיפור אהבתם של זקנה ניצולת שואה וגבר צעיר הגר בשכנותה.

וקסמן הוא חוליה חשובה בכתיבה גברית על הומוסקסואלים ולסבּיות, על חריגים בחברה באשר הם ועל נשים ייחודיות, והוא עושה זאת באופן מורכב. הוא מצוי בתווך שבין הספרות האפֵלה ההומוסקסואלית הווידויית של יותם ראובני (2021-1949), שיש בה משום הדרמטיות והמלודרמטיות של גורל העם האחר בנוסח פייר פאולו פאזולני, לבין התבּרגנותה של המהפכה הגאה בדמות דמויות פופולאריות מהתרבות העכשווית, מעברי לידר ואראל סקעת ועד אסי עזר. רוצה לומר, לא מדובר כבר בספרות הומוסקסואלית מגדרית אפלה ועצובה, אך גם לא בתרבות שמחקה בעצם את המיין סטרים הצפוי של הבורגנות הסטרייטית וטעם הקהל הפופוליסטי ברדיפה אחר האבהות והקמת המשפחה. מדובר בכתיבה שיש בה מן היסוד הקאמפּי הסוריאלי הגרוטסקי הצבעוני ביותר עם נטייה פלואידית כמו תיאטרון הריקוד הנהדר של לינדזי קֶמפּ בשעתו.

זוהי פרוזה וידויית תודעתית זורמת מאוד, מחאתית, אבל גם מצחיקה בגרוטסקה שלה. חילונית מאוד, אבל כזאת שלוקחת בחשבון את העובדה שהאדם נידון להאמין בשלוש הדתות המונותיאיסטיות השונות וגם בתורות אזוטריות משונות, כי הוא לא יכול להסתפק בהיותו אנושי וזמני בלבד. לספרות העברית, שיסודה ביגון הצחיח החזק שבין יוסף חיים ברנר עד יעקב שבתאי, קשה מאוד להכיל ספרות עמוקה שחוגגת את החיים באופן בוטה שכזה. משל למה הדבר דומה, למישהו שייקח את הפרוזה הוידויית המונולוגית הרשומונית של אברהם ב. יהושע או יצחק בן-נר ויכניס לתוכה אווירה קרקסית של מצעד הגאווה. אך בל תטעו בו, וקסמן יודע גם יודע לשלוט בעלילה, במצבים ובדמויות לעילא, לא תתפסו אותו חלילה בחובבנות או בכתיבה ראשונית. הוא מוכשר מאוד ומנוסה.

ברומן החדש והזורם שלו בעל השם הכובש והפרובוקטיבי "ואלוהים הרג את הכלה" (קתרזיס, 2022), שיצא ממש עתה לקראת סוף השנה, הוא מלווה שלושה דורות של נשים חריגות לחלוטין, כל אחת לשעתהּ, בנות משפחה אחת בירושלים: שושנה-רוזה לוי, בחורה קטנה על גבול הגמדה, סקסית ומלאת שמחת חיים וחלומות, ציירת שבורחת למיסיון הנוצרים מהשידוך העקום עם היֶקֶה שניסו להדביק לה, יוחנן-יוהאן שאודינישקי, בעוד היא אוהבת נגר ספרדי פשוט ולאנגר, שלמה-סלומון לוי, שייפול במלחמות ישראל.

הדמות השנייה בהווה היא נינתה של אותה כמעט-גמדה הקרויה שושנה-רוזה לוי, הלוא היא פרידה-נעימה שניאורסון, לסבית כבדת משקל, כ-140 ק"ג, המכונה פרד, דמות מלאת קסם קולני של בוטות שירשה מסבתא רבתא שלה את היכולת לבעוט בכל המוסכּמות בדמע ובחיוך. יש לה חברה בשם איריס שמתה בפיגוע שכל שאיפתה היא להתחתן בנישואים בכותל, בעוד פרד בזה למוסד הזה, מעדיפה לראות נטפליקס ולתקוע ג'חנונים. פרד אוהבת בני אדם ושונאת אותם כאחד, אבל כל הזמן עסוקה בלית ברירה בפירוק הממסדים המעיקים שבחיים ממשפחה ועד טקסי דת. בחן רב היא קוראת לבת הזוג שלה אשתתי.

הדמות השלישית המרכזית ברומן הזה היא נעימה-קרוליין שניאורסון בִּתה של שושנה רוזה-לוי וסבתה של פרד כובשת הלב בכנותה. גם היא אישה מורדת ובועטת במִמסד בדרכה ולתקופתה. כחוליית ביניים של תקופה היא דווקא חוזרת בתשובה ונאבקת במחלת הסרטן, ובדרך אל הקבר שלה מתענגת על רומן אהבים בקכּחנלי ואסור עם האונקולוג שלה, שאף הוא חולה מחלה סופנית ומתאבד. שני האומללים הללו החיים על זמן שאול מוצאים זה את זו וזו את זה לרגע אחרון של אושר המתואר ביד אמונה על ידי המספֵּר של וקסמן.

למרות שהעלילה שסיפרתי כאן נפתלת ומוזרה, גדולתה היא בזה שהיא אמינה ביותר, ולא מופרֶכֶת, מלאכותית ולא נדבקת, כמו ברומנים הזוכים להכרה של שמעון אדף, למשל. השפה של וקסמן כל כך משוחררת ומזכירה זרימה של לשון מדוברת כמו ברומנים הטובים יותר של דן בן אמוץ, אבל בלי ההתבּהמות העוברת את גבול הטעם הטוב כפי שקורה לא אחת אצל בן אמוץ. הצד הפלסטי, הציורי ברומן, וקסמן הוא גם צייר ומעצב, אף תורם לצבע ולקאמפּיוּת הקרנבלית הוורדרדה לגווניה, הבינתחומיוּת, הנועזת והתזזיתית.

על גב העטיפה כתוב: "הדורות מתחלפים, האתגרים משתנים, אבל הפטריארכיה היא אותה פטריארכיה". ואכן ברומן הצבעוני, והלעִתים מצחיק הזה, הגברים מייצגים את הצד האפל, השמרן והחשוך. הם צרי מוחין, מאמינים בכל מיני מעשי כשפים מיותרים. למשל, אב המשפחה הגדול חכם אברהם בכור אגאבּאבּא, איזה שם מקורי! בעל דוכן בשוק מחנה יהודה וכותב קמֵעות ומעניק ברכות מדופלם, מֵצֵר כל חייו את צעדי אשתו הנדכּאת, תוּפָחָה בכור, ואת בנותיו המקוריות; או אביה של פרד הנינה, שנים אחר כך, מנחם (נוחי) שניאורסון שהיה איש שב"כ ונתגלגל אף הוא להיות מעין רב מקובל מטעם עצמו בחצי גרוש שמאבד לבסוף את אשתו ואף נסתתרת בינתו. כל אלה אינם מגיעים לקרסולי הנשים ברומן. נראה, כמו תמיד אצל וקסמן, בין אם הוא עושה זאת בכתיבה בוטה בין אם בעדינות מרבּית, שהוא כהומוסקסואל מוצהר בצד הנשי, ובצדק מבלי להתייפייף באופן מיותר בכל מיני הצהרות חלביות בנוסח הפוליטיקלי קורקט. הוא לא צריך להצטדק. הוא באמת שם, בצד הנשי-אנושי, בלי כל מיני דקלרציות מיותרות.

מה שיפה אצלו הוא דווקא השילוב בין כתיבה היסטורית עם פרספקטיבה לִלְשון יומיום בהווה. הנה דוגמה דווקא מהחלק ההיסטורי העוסק בסבתא רבתא שושנה- רוזה לוי, הציירת היהודייה הספרדייה שציירה את ישו הנוצרי במיסיון בדבֵקוּת הכּרוכה באמנוּת, שימו לב בבקשה לזרימה הלשונית ולדמיון העשיר, זה מקטע ארוך יחסית, אך שווה ציטוט:

"לפנות ערב, בדרך הביתה, סטתה שושנה־רוזה אל מיסיון הנוצרים, הלוא הוא 'המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית'. אולי מיס קרוליין תוציא אותה מהתסבוכת שלה. תמיד היא עולה אל המורה האהובה, ולא רק כדי לצייר או ליהנות מחפציה, אלא גם כשהיא חשה אבודה או מרושעת, כשלא מבינים אותה. כשנכנסה מצאה את המנהלת, מיסיז קלארק, עומדת במבואה. 'מַי דירֶסט רוז, מה את עושה כאן בשעה כזאת?' היא הרי תלמידה אקסטרנית ולא חוסה מלאה בפנימייה. אלוקים שבשמיים, מה תגיד לה? מיסיז קלארק לא טובה ורחמנית כמו מיס קרוליין, ולא פעם אפילו לועגת לה שהיא 'קצת יותר מדי נוצרייה' לטעמה. שהיא בטח מעמידה פנים, שתוּלה יהודייה, מרגלת ציונית, ג'יזֶס קְרַייסט.

'שכחתי את הרקמה שלי בחדר התפירה', שיקרה לה שושנה, ועוד לפני שמיסיז קלארק הוציאה מילה, הלכה ונעלמה בקצה הפרוזדור. אבל כששושנה נכנסה אל חדר התפירה, לא האמינה למראה עיניה. איזו רקמה ואיזו תפירה. שלא נדע. על שולחן המורה שכבה ילדה חצי עירומה ומעליה גהרה המורה לתפירה, הגברת שרה שְטאמֶס, היהודייה, פוצעת את עור האמה של הילדה במוט דק, מקיזה את דמה לתוך קערה. המורה לתפירה הרימה את ראשה ונעצה את עיניה בשושנה, כמופתעת, 'מה את מחפשת כאן?' על המורה הזו לתפירה מסתובבת כבר כמה שבועות השמועה שהיא התנצרה ושהיא מחביאה צלב טמא בתוך החזייה. אישה משומדת ובוגדת.

מראה הדם הזורם הבהיל את שושנה־רוזה כל־כך עד שמיהרה וכיסתה את עיניה בזרועה, כאילו הסתנוורה, כאילו חזתה במעשה רצח ממש. היא רצה וברחה החוצה, לא שעתה לצעקותיה של מיסיז קלארק שעמדה שם לפני הכניסה אל חדר התפירה, 'רוז, מצאת את הרקמה שלך? רוז? בואי הנה, ילדה'. וגם פקדה עליה, 'עצרי מייד, ילדה'.

היא יצאה אל רחוב הנביאים שפתאום נראה לה כמו הגיהינום עלי אדמות – איזה זוועות! – רצה עד לדרך יפו ומשם פנתה מערבה, לכיוון השוק, סותמת את אוזניה, שמא תשמע את צעקותיה של מיסיז קלארק שהוסיפו לרדוף אחריה, 'בואי הנה, ילדה. עצרי מייד, ילדה. רוז'. אולי ככה, בריצה־טיסה הזאת, חשבה, תתפוגג לה התמונה המזעזעת. עצרי מייד, ילדה. רוז. לא, זה לא היה ולא נברא, לא, זה הכול בדמיונות שלה. את שומעת, ילדה רעה? זה הכול לא היה.

אבל הדם, הדם בקערה. אצה ורצה, נתקלה בנשים ובאנשים, בקבצנים שהתגוללו על הארץ בצידי הדרך, כמעט כשלה ונפלה על איזו עגלת ירקות, נחנקה מעצם המחשבה שאולי זה עונשה, שאולי אלוקים שבשמיים שלח לה את המורה לתפירה עם קערת הדם בכוונה, ללמד אותה לקח על פשעיה, על אמונתה שנשברה, על ציורי שלמה־סלומון שלה שציירה בתור גואל העולם, ישוּע הלא־מושיע והלא־מועיל, יימח שמו וזכרו לעולם ועד אמן, אִבְּן בּוֹלה, יימח שמה וזכרה בעצמה, עונש ולקח על מיס קרוליין הטובה, לכאורה, שהיא בכלל־בכלל לא טובה, אלא סתם מיסיונרית משוקצת, נזירה בתחפושת של מורה, נזירה שהתחתנה עם ישוּע.

אדושם, זה הרי עונשה על הדמעה שציירה לצלוּב המצויר בגומחת המורה, באַפְּסיס של הכנסייה הזעירה. לעזאזל, היא יהודייה. היא לא באמת נוצרייה. אבל היא רוצה להיות חופשייה, אישה חופשייה עם חדר משלה ופרנסה משלה. והדם? הדם בקערה, אוי ואבוי לה, איך רימתה את עצמה, הרי אומנות הציור אינה אלא שקר וכזב, הונאה, דרך להמיר אותה, להסית אותה, להביא אותה אל הברית החדשה, אל הקדושים האלה, החביבים רק למראית עין, שאינם קדושיה בכלל. לעזאזל, מי שיצר אותם. לעזאזל, מי שיצר אותה בעצמה. הם רימו אותה. רצחו את נפשה התועה. סחטו את דמה, כמו הדם בקערה. הדם! גם אבא שיקר לה, שלח אותה אל מיסיון הנוצרים והטעה אותה. מה הוא חשב לעצמו, שתלמד במיסיון רק רקמה ותפירה ומלאכת בית? איזה טיפש האבא הזה, עני וטיפש ושקרן. אבל, אבל לפחות יצאה חופשייה ולא נוצרייה. כמעט־כמעט ציירת, אומנית משכמה ומעלה. או שלא? אוי ואבוי לה, מי יעזור לה עכשיו? מי?".

מדובר בהקזת דם פשוטה לצורכי בריאות כנהוג בימים ההם, אך שושנה-רוזה מבלבלת את היוצרות ובהפוך על הפוך סבורה בתודעתה המבולבלת כי מדובר בעלילת דם, שהרי כידוע היהודים משתמשים על פי האגדה האנטישמית בדם ילד נוצרי קטן כדי לאפות מצות לפסח, והנה באה נקמת הנוצריות הבוגרות מהמיסיון בנערות ואוטוטו יחתכו אותה וישתמשו בדמה כחיית קורבן על מזבח. וקסמן מנסה להעביר לנו פעם אחר פעם אילו התניות אפֵלות יכולה לשתול בנו בשלב מוקדם אמונה דתית אם לא נפקח עיניים סביב וניזהר משטיפות מוח והפחדות מיותרות.

וקסמן כאמור זכה בפרס אקו"ם בעילום שם על ספרו הסינגולארי, הרגיש והבלתי נשכח, "ליבְּשֶׁן". רומן אחר שלו "תולדות האמנות" (חרגול, 2015, עורך: אלי הירש) עוסק בהיסטוריה של כפר האמנים עין הוד, ובחיי גיבור בן דמות המחבר, צייר הנמצא בזוגיות ארוכת שנים עם גבר, לאחר השרפה בכרמל בשנת 2010. וקסמן אכן חי בעין הוד, כפר האמנים, והספר היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר. לטעמי, הגיע הזמן לתת לו פרס מכובד ומכבֵּד על מפעלו הספרותי ולהוקיר את הקורפוס שלו, בעיקר בשל כתיבתו הרגישה והאחרת על נשים.