close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כן, אבל, לשם מה כל זה? - Post Image
    • כן, אבל, לשם מה כל זה?
    • מישל גרינברג
    • התפרסם ב - 09.02.17

    גבריאל מוקד, ואריאציות בתוך; מציאויות; חפן תכלת וחפן ארגמן.
    הוצאת עכשיו, 2014, 240 עמ

    הוואריאציות שכתב גבריאל מוקד הן, בין היתר, תרגול בעיקרי תורת נוף חדשה. כתיבת מדרש בהגות מופשטת שמשאירה חללים פתוחים, מָקְרִיסָה ודאויות ובונה מציאויות מדעיות בדיוניות בסגנון מעורר השתאות ולעתים תהייה אבל גם מפליא להפיק שוויון ערך ומשקל הווייתיים בין עולמות פוטנציאליים לממשיים.

    מיריית הפתיחה מזנק האיש בחולצת נסוס המיתולוגית ומוביל אותנו הלאה לסדרות של ואריאציות עמוסות משפטים תבוניים פרדוקסליים, אומנם כוללים עגינה ספרותית אך, ללא פענוח או רק לכאורה, ללא פענוח.
    לחולצת נסוס שנשלפה מן המיתולוגיה היוונית יש יותר או פחות כוחות מאגיים שטובים בעיקר לפירוק המתלבש.
    כי נסוס הקנטאור ביקש נקמה.
    כי הרקולס התאהב פעם אחת יותר מידיי בתנאים לא נוחים.
    כי אין באמת שיקוי שמחזיר אהבות קודמות, כמו שאי אפשר ליטראלית לחיות לנצח.

    ועכשיו, מנקודת מבט חוצת סוגות, בא כותב הוואריאציות ואומר: קורא יקר קרא וראה כיצד אפשר בצורה יעילה למרוד בזה באמצעות ספרות אחרת; פילוסופית, קיומית, ניסויית , כתובה במן בידוד ייחודי, סטרילי, בלתי מתפשר אבל לא מוֹנָאדִי אלא מתכתב עד אינסוף עם אינות אידיאית באמצעות סימולטורים ספרותיים שייקחו אותך למבוך כאוטי שמאופיין בסדרה מרשימה של חוקי-אי-היחלצות קיומיים מובהקים (אוונגארד ספרותי).

    האיש בחולצת נסוס השאולה מהרקולס. ידע או לא ידע שהיא תהיה מדי החלל שלו, איתה יחפש את עצמו מתוך בחילה שתמיד נשארת. האיש הזה של מוקד קיבל הצעה ראשונה. חולצת נסוס הוצעה לאיש בחולצת נסוס. תנאי ההצעה היו ברורים לו אם כי לא ידע דבר על תנאי ההצעה. אנחנו יודעים.

    דבר ראשון, אנחנו יודעים כשמתעוררים בבוקר , כמו נסוס שכל מרחק מעצמנו הוא מרחק הידיעה. אי הידיעה. הידע של האיש בחולצת נסוס התבסס על פקפוק חרד אבל מאותו ארסנל צרכים ותשוקות שלו הופיעה תאווה מסוימת שהובילה להסכמה להתלבש בחולצת נסוס. שפירושו להיות האיש הזה. שאיננו אלא לבושו המכלה. משמע, להסכים להיקלע לחוויה דינאמית טוטאלית שתוצאה אפשרית אחת שלה יכולה להיות התקלפות מעצמך. עור אחרי עור. מהות אחרי ממשות.

    בה בעת פשוט לא לעשות. דבר. לא לנוע. לא להיות אלא החסר ממשות שהוא בגדר אירוע. הכול קורה ממילא כשאתה לא מפסיק לרוץ. הכול קורה ממילא כשאתה לא זז. אבל מי אתה? מי הוא? מהו שיווי המשקל האמיתי? מצד אחד במישור אימפרסונלי ואימננטי לחלוטין גלומה הבטחה לוודאות כלשהי שכרוכה בשאיפה להיעלמות אבסורדית

    מצד אחר, מתחת לכתפיו הצרות, הרחבות, בתוך חולצת הנסוס, השתוקק האיש להערצה אבל גם אז רק להיות מישהו. כלשהו נוכח. לא מי שהוא. האפשרות להיוושע מן החלום הרע באמצע דממה ברצף סיכויים אבוד במועקת דומיה שבה הכול קבוע מראש, קלושה בעולם הוואריאציה הזה. לו נשאל, היה צ’רלס בוקובסקי, ממליץ בחום על התכלות בתוך מה שאתה אוהב כי ממילא אתה מתכלה, בכל רגע מרגעיך אתה מתכלה אז למה לא בתוך חולצה שאתה אוהב. נניח, חולצת חיים. לא אתה לובש אותה ולא פושט. היא שם. קיבלת אותה. היא ניתנה לך.

    אתה נתון בתוכה. נתין של המושג הקרוי “חיים”. קשה להימנע מלחשוב שנסוס התערב בנרטיב רק כביכול באופן בלתי צפוי.

    גרעין דטרמיניסטי מאוד חזק מסייע לטרנסצנדנטלי שמתנה את המציאות אבל הסתלק אל מחוץ לה, מזמן, להסביר לנו שנוכל לחפשם אבל אין הסברים למצב הקיומי שיניחו את הדעת, אולי, למעט, שינוי מוחלט של הגוף הממשי עד התכלות, ככה:
    ” להתעופף כסמל משוואה כימית מעל שרשרת הרים, להיעלם סתם כקו באוויר תוך עשייה מרוכזת של ישועה” (ואריאציות, לבושו וגופו, עמ’ 14).
    הכתיבה, כמו-עצית, אבל גם ריזומאטית (מסתעפת לרוחב) אוספת, מוסיפה ומחברת בלי שום רתיעה או התייגעות מתִּיסוּף, כדי, להוביל ממעמקים ומאי שם כל מה שאפשר ורק כביכול אי אפשר לוגית לבטא ולשמור על תבנית עם היגיון פנימי עצמאי. סגנון הכתיבה יוצר ערעורים ופיצולים, משכפל סתירות על פס ייצור אינטנסיבי ששומר על תוואי ההיגיון הזה.

    מוקד שואל שאלות על זהות ועל הוויה מפרספקטיבה קיומית, מטיל ספק ומחפש מטאפיסיקה אבל לא מתחייב בנוגע לגוף ראשון ולא נוגע בגוף הזה ואפילו לא בגוף שני (למשל, סוקרטס בשאלה שעניינה סוקרטס הוא תוצאה של “אירוע פראי בתודעה ושגיאה נהדרת בשימוש בלשון” עמ’ 108).

    הכתיבה מרובדת ומשתמשת במטא לשון מורכבת, רפלקסיבית, בזרימת תודעה אסוציאטיבית, לא מוותרת על דימויים, מטאפורות ואנלוגיות (בניסיון למקם את המוזר, את מוזרויות המשנה שלו, את עצם תחושת המוזרות: “כמו במשחק פונטי שטרם נדם ובעצם עוד לא תם ומוסיף להתנהל בין אמבות, תשוקות וכוכבים, גם בטרם סוכם הדיון על המשמעות בכלל ועל משמעות המילה ‘מוזר’ בפרט” ( עמ’ 122-123).

    מעניין במיוחד הניסיון להבין את המוטיבציה לבריאת העולמות בטקסט מבעד לוואריאציות. מהי האמירה אותה מבקש מוקד לנסח? האם ישנה רק אמירה אחת? ובכן, ההיבטים הפנטסטיים שצפים מעל לפני השטח חושפים כמה מקורות השראה: את עגנון כסוריאליסט קפקאי ב”עידו ועינם” וב”עד עולם” וודאי שאת המסה “שבחי עדיאל עמזה” שכתב מוקד עצמו בעבר המתייחסת, מפענחת, מנתחת ומרחיבה את שני הטקסטים. בנוסף, מהדהדים בוואריאציות גלי -קולות רפאיים אבל ברורים של קפקא עצמו (אפוריזמים) דוד אבידן, אלבר קאמי וקירקגור.

    יכול להיות שאפשר להציע פרספקטיבה קצת אחרת שלטובתה נעקוף את המורכבות שבדיון על הוואריאציות כסוגה בין תחומית והמיקוד כאן יוחלף בשיקוף של רשימות אוטוביוגרפיות.

    האיש בחולצת נסוס המוחזק בעתודה שהיא מן סוג של תוכנית אסטרטגית הממוקמת “הרחק משואת התבוסה, הרחק מקווי החזית הפרוצים והמשחירים בחלליהם הריקים. מוזר איך הוא, שכל לבושו צמח לאור התבוסה ואפשרויותיה, הוחזק עתה הרחק מן השואה והמוראות שלה, איך הוטל עליו לשמש בעתודה. מישור החזית והתבוסה היה רק צל בבואה, הד שמועה כאן בקו השילוח המוגן מעבר לרכס ההרים” (עמ’ 28).

    איש החרב שאיננו איש חרב, איש חרב שהיה איש חרב וכעת תנאי הקרב עוצבו לרעתו, הוא מי שתיאר את עצמו כאליטיסט פתוח שלא שוכח את ימיו בגטו וורשה, את התרומה הישירה לחוויית הקיום שלו ולנקודת מבטו הערכית והביקורתית.

    הוואריאציות מרחיבות את נקודת המבט האקזיסטנציאליסטית למדע בדיוני שבו השפה, המציאות והעולם נכנסים למערבלים פרשניים גלויים וסמויים מצד מחבר שנע כאילו בקו ישר לנקודת המגוז שבין היותו חוקר פילוסופיה אקדמי, עורך ומבקר וספרות לבין היותו יוצר ספרות בעצמו.
    הוואריאציות הן התחום של נקודת המגוז הזו.

    מידע נוסף:

    1. המולטי יקום של אלי אשד, היוצר כגיבור קוסמי

    2. סמלים אלכימיים והאל מרקורי או פוסט מודרניזם בכתיבה של גבריאל מוקד, מאת רות נצר

    3. תבניות פרצפטואליות כספרות (הערות להקשר הז’אנרי של ה”וואריאציות” לגבריאל מוקד)

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית