״סונטה״ | לילי פרי,

כנרת, זמורה ביתן, 206 עמ'

המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לרומן החדש של לילי פרי, "סונטה", היא שהוא לא רק משחזר את הישגיו של הרומן המצליח שלה, "גולם במעגל" (כתר 1988), אלא אף עולה עליו. "סונטה" הוא רומן חכם, שאינו דומה לשום רומן ישראלי אחר שפורסם בשנים האחרונות, רומן שהכאב הצורב המובע בו מתאזן כל הזמן על ידי ההומור השחור של הגיבורה ועל ידי האפקט השנינתי שיש ללשונה.

"גולם במעגל" קבע את המתכונת של הרומנים הבאים של לילי פרי. בכולם נמצא גלמים במעגל – דמויות רגישות וחכמות, שעיוות כלשהו בתפישת המציאות שלהן גורם לכך שהן אינן מצליחות להגשים את מאווייהן ומוצאות את עצמן שוב ושוב מושפלות ומובסות (הניסיון להבין "איך קורה שהגיבורים שלה תמיד טועים בדרך" הוביל את פרי לשתף פעולה עם הפסיכיאטר ד"ר יורם ברק ויחד הם הוציאו את הספר "שגיונות קטנים", ידיעות ספרים, 2004). כל הרומנים שלה הם רומנים של דמות, שבהם היא מספרת את סיפורה בגוף ראשון, בלשון רעננה ומהימנה.

"סונטה" חוזר על המתכונת הזאת. במרכזו דמותה של אלכסנדרה סוסקין, שהסתבכה בחובות לאנשי העולם התחתון ומנסה בפעולה נמרצת אחת לגאול את עצמה מידיהם. כדי לקבל את חלקה ברכוש המשפחה שכרה הגיבורה עורך דין, וכדי לשלם לו התחילה ללוות כספים מבני משפחתה ומשכניה בבלוק בבת ים. בית המשפט קבע כי רכוש המשפחה יעבור לאחיה בלבד, ואלכסנדרה נותרה בלי רכוש ועם חובות שהולכים וגדלים מיום ליום. בסופו של דבר היא מחליטה להעביר את דירתה לאיש העולם התחתון, שלו היא חייבת כסף רב, ותמורת זאת היא מקווה שהוא יאפשר לה לשוט לאי יווני שעליו היא חולמת זמן רב.

העלילה מתרחשת בלילה אחד בלבד, הלילה שבו יוצאת אלכסנדרה לדרך ברגל, מבת ים לאשדוד, במטרה לבצע את העיסקה ולהיעלם מישראל אחת ולתמיד. נלווית אליה למסעה שכנתה, סונטה, פליטת שואה בת 74, המאושפזת מדי פעם בפעם במחלקה הסגורה שבבית החולים לחולי נפש. סונטה מבינה כי תוכניתה של אלכסנדרה היא חסרת סיכוי ועשויה להוביל רק לאסון, אבל אלכסנדרה כבר במצב של מעבר לייאוש ומעבר לשכנוע. הקוראים אינם יכולים שלא לחוש סימפטיה לדמותה המעונה של הגיבורה, ואינם יכולים שלא להיות חרדים לגורל שאליו היא הולכת ברגל נמרצת, בלשון חדה ובעיניים עיוורות.

כריכת הספר סונטה מאת לילי פרי

פרי מתארת היטב את הווי השיכונים הבת-ימיים, המאוכלסים בעיקר בפליטי שואה, את מרחבי החולות החשוכים והמאיימים שבין בת ים לבין אשדוד, ואת "המדינה הרעה" שבה מוצאות את עצמן אלכסנדרה וסונטה. "מדינה רעה" חוזרת סונטה ואומרת, כמעין מוטיב מוסיקלי המאפיין את פרקיו הראשונים של הרומן, ואלכסנדרה שבה ומדברת על "המרכז החולה" של ישראל, במוטיב-חוזר משלים (סונטה נקראת על שם סונטה של היידן, ושמה מפתה לעסוק בדמיון שבין מבנה הרומן לבין מבנה הסונטות של היידן, אבל על כך לא ארחיב כאן).

הרוע מתחיל במעגל המשפחתי, שבו משליכה אמה של אלכסנדרה את בתה בת השלוש לבית יתומים ורק בהתערבות קרובי משפחה מסכימה להחזיר אותה הביתה אחרי שנה וחצי, מגמגמת ושבורה. מוטי, אחיה של אלכסנדרה, זוכה בכל האהבה המשפחתית ובסופו של דבר גם ברכוש המשפחתי.

הרוע של המדינה בעיני אלכסנדרה מקיף בעיקר עורכי דין, פקידי בנק ואנשי העולם התחתון, שבעזרתם ניסתה להיחלץ מן החובות ששקעה בהם. סונטה פחות ספציפית בעניין הזה: "20 שנה הסתכלה בחדשות בטלוויזיה ישנה, וכל ערב התפלאה איזה מדינה רעה. כל הזמן צריכה לקחת משהו מהאנשים, אפילו את הפיצויים של השרידים. אפילו את הים ששייך לכל האנשים הארץ לקחה לעצמה וחילקה לכמה בתי מלון. אפילו את הים הקטן הזה, את הכנרת המסכנה הזאת, לוקחת לשטויות שלה ומה שנשארת נותנת לכמה בריונים, מדינה רעה". הרוע בא לידי ביטוי ממצה בעלילה, שבה אנשי העולם התחתון מנצלים את תמימותה של הגיבורה.

עם זאת, כוחו של הרומן לא בביקורת החברתית המובעת בו ולא בעלילה, שבידיו של סופר אחר עשויה היתה להפוך לסיפור מתח, אלא בדמותה של אלכסנדרה. הילדה שאמה הפלתה אותה לרעה ובילתה את ילדותה ואת נעוריה תחת איומים חוזרים ונשנים כי תישלח שנית לבית יתומים; והפכה להיות אשה שתפישת המציאות שלה מעוותת, אשה המתקשה לתפקד כרעיה וכאם. היא מונעת על ידי כעס עצום על אמה ואחיה, על מערכות השלטון שעשקו אותה, ועל האנשים שהיא חבה להם כסף. תשוקת הנקם שלה עזה לא פחות מן הייאוש הממלא אותה. עם זאת, לפנינו גיבורה רגישה להפליא, נבונה, חדת לשון ודעתנית. השילוב הזה בין ביטחון פסקני לבין פחד עז שיש להדחיקו, בין תבונה ויכולת הישרדות לבין נאיביות גמורה, בין תוקפנות לבין פגיעות, בין שיפוטיות וביקורתיות לבין עיוורון היכול להוליך רק לאסון, מוליד דמות מרתקת.

כמו ברומנים הקודמים שלה מצליחה פרי למסור את מורכבותה האנושית של הדמות לא באמצעות מספר כל-יודע, אלא באמצעות דבריה והרהוריה של הגיבורה עצמה. העובדה שלפנינו אשה שמשהו פגום בתפישת המציאות שלה, מצד אחד, ומצד שני היא אשה נבונה ורגישה, מולידה טקסט שאינו משעמם לרגע, טקסט המשלב היטב צירופי לשון חדשים עם צירופים מוכרים: "אני מחפשת רווח בעננים לכוון את התפילה שתבוא מעומק הלב והרגש. מוצאת מקום, אבל מלים ישנות, מלים מהעבר מחליקות פנימה, משבשות מלים של תחינה, מחילה, סליחה או ישועה גדולה. לא מצליחה להיכנס ברווחים הצרים שנפתחים לי בשמים". נמצא כאן נאיביות ותמימות בצד מודעות עצמית ורגישות, והשילוב הזה מובע באמצעות לשון המתבססת על תיאורים מקוריים בצד צירופים מוכרים ושגורים (מעומק הלב והרגש, ישועה גדולה), המייצגים את הבטחות הנחמה והגאולה. במקומות אחרים מוליד המפגש שבין לשונה של הגיבורה לבין צירופי הלשון הכבולים אפקט הומוריסטי-שנינתי מובהק, שכן ההקשר יוצר מעין פרודיה על ציפיות החברה ותקנותיה הבאות לידי ביטוי בביטויים השגורים שהגיבורה משתמשת בהם.

הגיבורה המבולבלת והכועסת יורה בלשונה לכל כיוון, וכעסה מוליד בין השאר שפע של אמיתות פרדוקסליות: "רק יקירים יודעים איך להכאיב הכי טוב מכולם", היא מהרהרת. בהמשך היא מעלה את האפשרות ש"אלמלא החובות, נראה שלא הייתי יודעת את הכוח והעוצמה שיש ברוע הזמין אצל כמה מיקירי". ועוד בעניין בני משפחה קרובים: אלכסנדרה דוחפת לתרמילה כמה תמונות של שתי בנותיה, ומסבירה לסונטה כי "רק משפחה ויקירים יכולים להיות באמת זרים זה לזה". האמיתות האלה זוכות לא פעם לניסוחים משעשעים להפליא. סונטה, שבניגוד לאלכסנדרה אינה חוששת מעורכי דין ומפקידי בנק אלא רק משוטרים, קובעת כי שמים על השוטרים מדים "כדי שלא יהיו אסירים". אלכסנדרה מצדה מספרת לה על בעלה השני ש"בטח גמר להוריד את המים בשירותים ולא נרדם יותר. ככה זה אצלו קבוע כל יום ראשון: קם בארבע וחצי בבוקר וכל השבוע מסתובב חצי ישן. בתל אביב קוראים לזה רגוע, את מבינה?"

כמו בספריה הקודמים לילי פרי מיטיבה לשחזר את העברית של פליטי השואה הגרים בבת ים, מצד אחד, ומצד שני, את לשונם של אנשי העולם התחתון. גם לשחזור הזה יש לא פעם אפקט שנינתי מובהק.

"סונטה" הוא רומן חכם, המשלב ביקורת חברתית חריפה עם תיאור משכנע ונוגע ללב של שתיים מקורבנותיה של חברה ישראלית קשוחה ואכזרית. דרך הראייה המיוחדת של הדמויות וסגנון דיבורן מוסיפים לדברים יסוד של שנינה ושעשוע בלי שהם מפחיתים כהוא זה מרצינותם.

העורך האחראי של הספר הוא יגאל שוורץ, שזכור לטוב מסדרת "צד התפר" שיזם וערך בהוצאת כתר. הצלחה שיש לקוות שישחזר גם בהוצאת כנרת.

התפרסם לראשונה בעיתון ״הארץ״.