אוהד עוזיאל

"תל אביב-גן עדן-גיהינום", טוטם ספרים, 2017.

כנות.

זהו ה-דבר שבלט עבורי ב"תל אביב-גן עדן-גיהינום", רומן הביכורים של אוהד עוזיאל אשר ראה אור בהוצאת "טוטם" ב-2017.

כאשר קראתי את עמוד 8, בו מסבירה אחת הדמויות בספר שהיא "איננה מלאך" – וליתר דיוק, בשפתו של עוזיאל, "אני לא מלאך" – משמע שהיא אנושית, עד כדי פרימיטיביות-קמאית – שלא לומר פגאנית – על הצורך האנושי שלה במין, באינטימיות, בקשר אנושי – הבנתי את קולו האמיתי של עוזיאל.

הספר מורכב מאוד והייתי אף חוצב לו דרך באומרי כי – בדרכו שלו – הוא חדשני. אך מעל הכל, הוא עוסק בחיים עצמם, המשתלבים אלה באלה בין גבר ואישה – אבל גם מלאך ושד – ונותן תחושה כללית ש"אנחנו לא לבד פה," במקום הזה.

שלמעשינו ישנה משמעות גדולה יותר ממה שנראה לנו לעתים ושאנחנו אפילו, במידה מסוימת, צריכים להיות "אחראיים" יותר וערוכים יותר בעקבות עובדה זו.

על אף המלאך, השד – ואם תרצו, המיתולוגיה השזורה בספר והופכת אותו בעיניי, כאמור, ל"חדשני" – הוא מורכב בעיקר מהמצבים, מהדברים ומהאנשים שאנו מכירים היטב מכורח החיים של כולנו כבני אנוש: אהבה, הצורך באהבה, אינטימיות והצורך בה ניכרים בספר לעומקיהם ועוזיאל מייטיב לשרטט את דמויותיו – על חשקיהם ורצונותיהם – בצורה נוגעת ללב.

כנות, כפי שפתחתי, הינה היופי אשר הופך את הרומן הזה לרומן טוב.

ישנו פוטנציאל אמיתי ל"תל אביב-גן עדן-גיהינום" להפוך ל"ספר קאלט" וקיים בו גם פן ויזואלי חזק מאוד – מסוג הספרים שיכולים בנקל להפוך לתסריט מהסוג שבמאי (עלה במוחי השם לוק בסון) יכול לעשות ממנו מטעמים.

בעמוד 178 שוב כנותו החותכת בבשר של עוזיאל מעידה על כישרונו: הוא עוסק בחיוך – וליתר דיוק, בפגם בחיוך – אף כי המדובר עתה ב"גוף מכני." הוא שואל שאלות ומביע רגישות בנוגע לגוף הלא-אנושי לעומת זה האנושי אך שומר על דרך-הכנות שלו, המייטיבה ראות, ומסביר בהמשך כי "היה בזה משהו יפה בחצי-חיוך הזה, משהו שמצא חן בעיניו אפילו." ובהמשך המשפט הוא מודה (שוב, בכנות): "אבל הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להיכנע לנטיית הלב הזאת."

ניכר כאן שבין אם זה מלאך, בין אם זה אדם, עדיין תופס יציר-כפיו "פאסון" ולא מוותר על מיקומו-מעמדו בתוך מערכת היחסים המורכבת-טעונה.

*

לאחרונה צפיתי בסרט הקולנוע המצוין "היא" של היוצר ספייק לי. מצאתי ש"היא", העוסק במחשב ממין נקבה אשר בן אנוש מתאהב בה מעצם שיחותיו איתה, מקדים את זמנו.

בעת קריאת "תל אביב-גן עדן-גיהינום", עברה בי מחשבה כי בעתיד ספרים מאין אלו ייחשבו לנורמה ועל כן ראוי שכבר עתה, ב-2019, כמה שיותר אנשים יקראו את ספרו זה של עוזיאל ועל כן היה לי חשוב להביע בכתב את מאמרי זה אודותיו.

לסיום, אני יוצא בקריאה רמה קבל עם ורשת: אנא, רכשו את הספר, קראו אותו – לעומקיו – נסו להבין את רעיונותיו המקוריים, המקדימים, ללא ספק, את זמנם, של הכותב, ו"כנסו אל תוך ראשו". כך תוכלו לחוות את החוויה המרנינה אשר אני עצמי חוויתי עם קריאת הספר: לא "עוד ספר," כי אם "ספר יוצא דופן," אחר מאוד, חדשני, בעל כנות יוצאת דופן, אשר אין זה משנה באם דמויותיו של הכותב הינן בשר ודם או מלאכים או שדים, לשם העניין. הרי שהקול שהוא שם בהם, הקול אשר בפיהם, הינו קול אשר גורם לך יותר מכל לחשוב על החיים שלנו, כעת, בזמן הזה, יראה בם האחד "תל אביב," יראה בם השני "גן עדן," יראה בם השלישי "גיהינום."